גם כאשר התנהל "מירוץ המכשולים" עליו כתבתי, לא קפאה העשייה בנעמה. על הגבעה פיתחנו גם ענפי מלאכה, נרכשו טרקטורים וציוד, נעשו צעדים ראשונים לפיתוח ענפי החי. בחורף 1942 - 1943 נזרעו כ-450 דונם תבואות ומספוא, ובאדמות בוזיה זרענו 160 דונם שעורה. הגדלנו את גן הירקות והתחלנו לגדל גם תפוחי אדמה (פרט קטן המדבר על המצב בארץ באותם הימים - את זרעי תפוחי האדמה קיבלנו מהצבא הבריטי!). אזור המגורים על הגבעה התרחב והשתפר, עם כל זה נעשה לנו ברור, שהגענו לגבול האפשרות להתקדם, גם מטעמים כלכליים וגם מבחינת מצבנו החברתי.
ראינו דחיפות רבה בבניית בתי המגורים במקום המיועד לישובנו הקבוע. החלטנו להשקיע בזה ככל הניתן, ופתחנו בהכנות לפני שנתקבלו אישורים ותקציבים מהמוסדות. הרצפלד, שתמך בגישה זו, המליץ להזמין את תכנית המתאר של הישוב, והציע להתקשר עם האדריכל אריה שרון. מיהרתי לבקר אצל האדריכל בתל-אביב. איש גבוה, רחב כתפיים ובעל בלורית של אמן, - אריה שרון הרשים אותי. הוא שמע אותי וממש "נדלק". "ברצון רב אעבוד על התכנית", אמר. אדריכל זה היה בעבר חבר קיבוץ גן-שמואל והתמחה, בין השאר, בתיכנון ישובים קיבוציים. שרון לא ביקש מאיתנו מקדמה ואמר לי שהוא בטוח, כי הסוכנות היהודית תממן את התיכנון או תיתן לנו הלוואה מתאימה.
שרון התחיל לעבוד לפני שהתקבל אישור כלשהו. הוא הגיע מהר לביקור בנעמה. נהנינו לראות, כיצד התלהב מן הנוף, כאשר חצה הלוך ושוב את השטח ועשה רשימות בפנקסו. את מפות השטח עבור האדריכל קיבלנו מקק"ל. לפני שניגש לעבודה, ישב שרון איתנו ותיאר את תפיסתו בכל הנוגע לתיכנון ישוב קיבוצי: ישוב כפרי, מבנים בעלי קומה אחת, הרבה ירק וכו' וכו'. נשאלנו, כמובן, שאלות כגון מה, לפי הערכתנו, יהיה גודלו של הקיבוץ, האם נשלב תעשייה במבנה המשק וכו'. בילינו הרבה זמן בשיחות בינינו, וקיימנו מספר פגישות עם שרון.
הרצפלד השתדל לעזור לנו, ולחץ על הסוכנות היהודית לאשר בהקדם את תקציב ההתיישבות עבורנו. כאשר התברר, שהסוכנות עומדת לאשר בקרוב רק חלק מהתקציב המקובל, הציע הרצפלד לערוך בהקדם את טקס הנחת אבן הפינה. הוא הניח, שזה יזרז את כל התהליכים במוסדות המיישבים. התאריך נקבע, למרות שלא הייתה מוכנה עדיין התכנית, שעליה עבד האדריכל שרון. המקום להנחת אבן-הפינה נבחר, לכן באופן מקרי - איפה שהוא בסביבת מיקומה של רפת העגלות היום בכפר-בלום, לא רחוק מחוף הירדן.
התאריך שנקבע לעריכת הטקס, 10/11/1943 , הלך וקרב, והתחלנו בהכנות. התייעצנו עם הרצפלד ועם חיים גבתי, חבר מזכירות הקיבוץ המאוחד (מהמחנה "שלנו") בעניין רשימת המוזמנים. רוב המוזמנים המכובדים הגיעו, וגם נתקבלו מברקי ברכה רבים. ליד שולחן המכובדים ישבה נציגת הועד הפועל של ההסתדרות, גולדה מאיר.
גולדה מאיר נושאת דברים בטקס הנחת אבן הפינה לקיבוץ כפר-בלום
ליד שולחן המכובדים ישבו גם: חבר מזכירות מפא"י, יוסף שפרינצק; קונסול צרפת, הרוזן שמברון; נציג קק"ל, ד"ר גרנובסקי; נציג הסוכנות היהודית, ברל לוקר; מראשי קק"ל באנגליה, ליאופולד שן; מנהל פיק"א ח. גוטליב; נציג מזכירות הקיבוץ המאוחד, חיים גבתי; וראש עירית צפת מ. פודהורצר. יהודה סטרימלינג הצליח להביא לטקס גם נציגות בריטית רשמית: נציב המחוז, פארי גורדון, וקצין המחוז, מר לב-הר. נכחו גם ראשי ועד הגוש של הגליל העליון, ואחרון אחרון חביב - ידידנו הנאמן אברהם הרצפלד. מי שבעיני בלט בהעדרו היה יוסף וייץ, שהסתפק בשליחת מברק, בו התנצל על שבהיותו עסוק, לא יכול היה להגיע. עם הזמן סלחנו לו על-כך ובעצם סלחנו על כל הצרות שגרם לנו (הרי מבחינתו, גם הוא צדק).
אינני זוכר פרטים על האירוע וגם חברים, בני דורי, לא יכלו לעזור לי. בארכיון מצאתי את מגילת היסוד שהוטמנה בתוך אבן-הפינה היצוקה. מצאתי גם הרבה תמונות. נשמרה בארכיון רשימה די ארוכה על האירוע מתוך העיתון "דבר" -סימן ש"עלינו על המפה".
פרשת השם
ביום הנחת אבן-הפינה היה שמנו עדיין הקיבוץ האנגלו-בלטי. הארוע תפש אותנו, כשאנו שקועים בוויכוחים על השם, שניתן לישוב הקבע שלנו. כתבתי כבר, שבארה"ב בשלה ההצעה, שהקיבוץ האנגלו-בלטי יעלה להתיישבות כישוב על שמו של ליאון בלום. כאשר שאלת השם נעשתה מעשית יותר, פרץ ויכוח בין החברים, ויכוח שנמשך זמן רב אחרי טקס הנחת אבן-הפינה. הנהלת הקק"ל בירושלים אימצה את הצעת הסניף האמריקאי, שעסק כבר במסע התרמה מיוחד. נולד וקיבל תאוצה השם "כפר בלום".
בקיבוץ נתקל הרעיון בהתנגדות. אמנם ידענו כבר, שההצעה האמריקאית פעלה לטובתנו בעת הדיונים, אשר התנהלו במוסדות על עתיד התיישבותנו. חברים הכירו ביתרונות, שעשוי להעניק לנו השם המוצע; בכל זאת ההתנגדות לא פסקה. חנן שדמי כתב ב"בקיבוצנו" שלא נראה לו, כי הקיבוץ ייקרא על שמו של עסקן, ויהיה מכובד וחשוב ככל אשר יהיה, גם אם מדובר ביהודי שהיה ראש ממשלת צרפת, מנהיג דגול של המפלגה הסוציאליסטית וגם ציוני. יחד עם זאת הכיר חנן, כנראה, שקיים לחץ מצד הקק"ל. חנן העלה הצעת פשרה: הקיבוץ יקרא "ניר לביא" או "מעיין לביא" (לביא - ליאון). אחרי דיונים ממושכים הוחלט באסיפה לבחור בשם "ניר לביא". כשדפדפתי בארכיון, נתקלתי בגיליון "בקיבוצנו" בשם "קיבוץ ניר לביא". שוחחתי על-כך עם חנן שדמי והוא סיפר לי, שהשם "ניר לביא" החזיק מעמד רק שבועיים. נתקלנו בהתנגדות נמרצת של הקק"ל, שהנהלתה לא ויתרה על השם "כפר-בלום". כך, כשנה אחרי הנחת אבן-הפינה, הוסכם עם הקק"ל על פשרה: ישובנו ייקרא כפר בלום - נעמה. תוספת "נעמה" הייתה עבורנו פיצוי רגשי. תוספת זו הוסיפה גם גיוון ארצישראלי מקורי עבור אלה, שראו בכך חשיבות.
"כפר בלום - נעמה" היה לשם הרשמי של קיבוצנו וכך הופיע זמן מה על המסמכים הרשמיים של הקיבוץ. לאט לאט נעלמה, משום מה, התוספת "נעמה", ועם הזמן נשאר השם כפר-בלום. מאז לא גרם לנו השם בעיות כלשהן, למרות שבין עשרות ארצות המוצא של חברינו חסרה דווקא צרפת.
למרות שעדיין חיכינו לאישורים למיניהם, והעיקר - לתקציב ההתיישבות, התחלנו להתארגן ולהכין מה שניתן להכין לקראת התחלת הבנייה. רפאל שוחט ריכז קבוצת בניין וטיפל ברכישת ציוד - מכונות, עגלות וחומרי בניין. הרכש הראשון (לפני קבלת כספי תקציב) נעשה בכספי הלוואות מבנקים - מימון רע מאד להשקעות צרכניות כבדות. הבנאים התחילו גם לרכז חומרי בניין "מן הטבע" - זיפזיף ואבנים. החברים למדו מהמשקים השכנים, שלאורך חופי הירדן והנחלים ישנם מרבצים של זיפזיף טוב, המתאים ליציקות בטון.
הירדן הטבעי (לא זה שאנו מכירים עכשיו) התפתל, ומימיו יצרו כמה מקומות, שיכולנו לנצל יפה. כך בקרבת אתר הבנייה מצאנו מקום נוח לרחיצה. מקום זה, עם ירידה נוחה למים ועליה נוחה לחוף שממול, שימש גם מקום רחיצה וגם למעבר עגלות דרך הירדן לקיבוץ עמיר. פס מים רדודים איפשר מעבר עגלות, אך בקצהו היו מים עמוקים, ואפשר היה אפילו לצלול מהחוף הגבוה. לקטע זה של החוף קראנו "חוף זיאמה" (את הירידה ואת משטח הרחיצה שיפץ מאוחר יותר זלמן דולב, ומאז נקרא המקום "חוף זיאמה").
מעבר עגלה בירדן
צפונה מ"חוף זיאמה" מצאו הבנאים מקום עם מרבצי זיפזיף - "ממש אוצר", אמרו הבנאים. מי הירדן גאו בתקופת הגשמים, והזרם החזק היה מביא איתו זיפזיף ששקע בכמה מפיתולי ערוץ הנהר. כך, במשך השנים, הצטברו במקום, שיכבה על גבי שיכבה, "אוצרות" הזיפזיף. את האבן אספנו בקרבת גבעת הבזלת על-יד חלסה, והובלנו אותה לאתר הבנייה. מאוחר יותר נרכשה מכונת חצץ פשוטה, אך יעילה, ואליה הובילו אבן רכה יותר ממרחקים.
בשנות מלחמת העולם היה מחסור במלט שהובא ארצה על-ידי השלטונות הבריטיים ואנו קיבלנו כמויות מוקצבות. חשוב היה,לכן, לאגור מלט בעוד מועד. גם עצים לתבניות היה קשה להשיג. בעבודת הבנייה שמרו על כל חתיכת עץ. הוצאת מסמרים מלוחות וקרשים משומשים הייתה עבודה קבועה באתר הבנייה.
הציוד שהקדמנו להכין, והזמנת תכנית המתאר בעוד מועד, איפשרו להתחיל בבנייה בתנופה מיד עם קבלת האור הירוק. במקביל נמשכה העברת סככות ומבני משק מהגבעה. מאוחר יותר הועברו גם צריפי מגורים והוקם צריף גדול ששימש חדר האוכל.
הודות לכישוריו וניסיונו של רכז הבניין, רפאל, וצוות הבנאים אחוזי להט העשייה (יוסקה גורל, זאב ורדי, חיים ביתן, שורטי כהן, יחזקאל יהלום, אברמ'לה ארצי), שלמדו את מקצוע הבניין תוך כדי עבודה, התקדמנו יפה. בסימון המבנים בשטח עסקו המודדים "הטריים" זלמן דולב ויוחנן יוקל. בימים של יציקת בטון העסיקה הבנייה גם "פועלים שחורים", חברים שהגישו את החומרים למכונת הבטון וסחבו את הדליים עם הבטון מהמכונה עד למקום היציקה. כל אחד מאיתנו גוייס מדי פעם לעבודה מפרכת זו.
לא עבר זמן רב, ועל השטח צמחו שלדי בטון של הבתים - מראה נפלא לעיני כולנו. כמה מבניני המגורים החד-קומתיים של ארבע חדרים (3X4 מ' כל חדר ומרפסת צרה לאורך הבית), שרדו עד היום. היום עומדים בתים אלה, מטולאים ועלובי מראה, ולפעמים מזכירים לנו, לזקני הכפר, את ימי בראשית הנפלאים, היפים מאד, אך גם קשים מאד.
הבתים הראשונים בכפר-בלום - 1945
במגרש החניה של בית-הספר "גומא", על-יד מתקן המשחקים, מתנשאים כמה עצי אקליפטוס ענקיים. גם הם, בני חמישים שנה ומעלה, מזכירים לנו את הימים ההם. במקביל לבנייה עסקנו גם בנטיעת עצי נוי ראשונים. אולם האקליפטוסים שהזכרתי הקדימו את כולם.
בתקופה המתוארת, תקופה של עשייה קדחתנית בבנייה, העברה הדרגתית מהגבעה לאתר הבנייה ופיתוח ענפי חקלאות, קרתה לי אישית תקלה, שנשמרה היטב בזכרוני עד היום. לא עסקתי כבר כלל בענייני חוץ של הקיבוץ - עבדתי בחקלאות ובעבודות מזדמנות. בבה ודן, כמו כל האימהות והילדים, היו עדיין בבנימינה. דן היה כבר ילד "גדול" בן ארבע, ובבה היתה בחודש האחרון להריונה.
בוקר אחד סידרו אותי להוביל משהו בעגלה לקיבוץ עמיר. הקשר שלנו עם העולם החיצוני התנהל דרך עמיר. היינו חוצים בעגלות את הירדן במעבר "חוף זיאמה". היה יום יבש אחרי כמה ימי גשם, ומפלס המים בירדן היה די גבוה, אולם הפרדות המנוסות העבירו את העגלה ואותי בשלום. גם עד עמיר הגענו ללא תקלות, אך באמצע החצר של קיבוץ עמיר שקענו בדרך בוצית. ירדתי מן העגלה, ובמושכות ובצעקות האצתי בפרדות. הן אמנם התאמצו, אך העגלה לא זזה. חבר עמיר, שהזדמן, הציע לי לנסות להרים את הקצה האחורי של העגלה. מסרתי לו את המושכות, ואיכשהו זחלתי מתחת לעגלה, כדי לנסות להרימה קצת עם הגב. הנסיון הצליח והעגלה זזה, רק אני נשארתי שכוב בבוץ וחשתי כאב חזק בגבי. בעזרת שותפי לחילוץ, עליתי על העגלה. איני זוכר, כיצד חזרתי הביתה למיטה.
בערב בישר לי מישהו, שבין המכתבים אשר באתי מעמיר הייתה גם הודעה, שבבה נמצאת כבר במחלקת היולדות של בית החולים בילינסון בפתח-תקוה. עברו כמה ימים, עד שהייתי מסוגל לנסוע והגעתי לבית החולים, כשהנולד הרך היה כבר בן שלושה ימים, חמד של תינוק במשקל טוב. בבה הייתה, כמובן, מודאגת ואולי גם כועסת, עד ששמעה מפי, מה קרה לי. שמות לבן או לבת (לפי הצורך) בחרנו בעוד מועד, אולם בדרכי מנעמה חשבתי על שם אחר - יאיר. בבה התלהבה והיינו מאושרים.
כמו לכל חברי הקיבוץ, היו לנו מספיק סיבות לשאוף לקרב את היום, אשר יאחד את כולנו בנעמה, אך כאשר שכבתי בעמיר בבוץ מתחת לעגלה, נוספה לי ולבבה עוד סיבה לשאוף לקדם את היום.
המשק נובט וצומח
במחצית השנייה של שנת 1944 והתחלת שנת 1945, קיבלנו סוף סוף לרשותנו שטחי קרקע, שאיפשרו התחלה של פיתוח משק חקלאי מגוון. לכפר-גלעדי נמסרו אדמות ג'חולה, ואנחנו קיבלנו 500 הדונם הנותרים בנעמה. זכינו לתוספת אדמות גם בצידו השני של הירדן, אדמות שהועמדו לרשותנו על-ידי קק"ל. הייתה זאת תוספת חשובה בגודלה וגם בטיבה, שטח מנוקז ופורה. זה איפשר לנו, בנוסף לגידולי שדה, שגידלנו בו, לנטוע חלקות ראשונות של עצי פרי וכרם. כך הגיע תורם של מיכאל אבין ואברמיקו רזילי לעסוק במקצועות שלמדו - מיכאל במטע של כפר-גלעדי, ואברמיקו רזילי בכרמי קבוצת כינרת. בסוף 1944 סומנו החלקות ונחפרו הבורות לנטיעה. בתחילת 1945 נטעו את מטע א' של עצי פרי (15 דונם) וחלקת הכרם הראשונה (20 דונם). אברמיקו סיפר לי, כי שני חברי כינרת, איתם הוא עבד בשנת ההכשרה, הגיעו אלינו והשתתפו בנטיעה. ב-1947 חגגו את יום הבציר הראשון בכרם, שהניב ענבים מצוינים, וב-1948 קטפו את היבול הראשון של תפוחי-עץ במטע א' (3 - 4 טון). את הבציר הראשון "פיספסתי". היינו עם בבה, דן ויאיר באנגליה בשליחות לתנועת "הבונים", ועל האירוע קראנו רק במכתבים. לקראת הקטיף הראשון חזרנו כבר ארצה.
כתבתי כבר על "כאבי הראש", שהיו לנו בעיבוד אדמות נעמה: בדרך מחצר המשק אל השדות שלנו היה עלינו לחצות חלקות של ערבים. למדנו גם, שאת אדמות נעמה נצטרך לנקז, כדי שניתן יהיה להנהיג מחזור זרעים תקין ולהגיע ליבולים גדולים.
השטח החדש ב"עבר הירדן" גרם לנו כאב ראש מסוג אחר. כדי להגיע לשטח, היו הטרקטורים עם הכלים והעגלות שהובילו עובדים, עוברים דרך ארוכה לאורך הירדן עד לגשר, אותו עברו (הגשר ההוא היה כמעט באותו מקום, בו נמצא עתה גשר גדול
בונים את הגשר הראשון
עוברים לגדה המזרחית של הירדן על הגשר
(באדיבות ארכיון נאות מרדכי)
יותר וטוב יותר, על-יד קיבוץ נאות מרדכי). המטע והכרם העסיקו עובדים שהיו צריכים לעבור את הירדן יום יום. לשם כך, התקינו "מעבורת" (קצת פרימיטיבית): מעל הנהר נמתח כבל ; סירה מסורבלת וכבדה, מהסוג ששוורץ השתמש בהן בבריכות הדגים, נקשרה לטבעת, שהתחלקה הלוך ושוב לאורך הכבל. בבוקר היו העובדים עוברים את הירדן בסירה, אותה משכו בידיים בעזרת הכבל. אחרי העבודה חזרו וקשרו את הסירה לחוף.
ילדי הקיבוץ ב"מעבורת" - בסירה הנמשכת מגדה לגדה באמצעות כבלים
אני זוכר "הרפתקה" אחת הקשורה בסירה זאת. ביום חורפי גשום, כאשר מי הירדן גאו והזרם היה חזק מאד, נותק הכבל בצידו השני של הנהר. למזלנו הייתה הסירה קשורה לחוף ונשארה במקום. הייתי בין מספר חברים, שעמדו על החוף וטיכסו עצה, כיצד לשקם את המעבורת. הוחלט לעבור לצד השני בשחייה, כדי לקשור מחדש את הכבל. הייתי שחיין טוב והשתתפתי ב"מבצע" של חציית הירדן במי-קרח.
מעבורת זו שירתה אותנו שנים, עד שבהיותי רכז משק הצלחתי להשיג מצה"ל גשרון ברזל ("ירושה" מהצבא הבריטי), שחיילים הרכיבו אותו על החוף. להרכיב הם הצליחו, אך כאשר משכו את הגשר, בעזרת טרקטור, הגשר נפל למים. החיילים הספיקו להוציאו מהנהר, אך עזבו את המקום בסוף היום. מרטין קלינמן היה המוח הטכני שלנו באותם הימים (הוא שהקים את המכון ליבוש אספסת, את בית הקירור עם אוויר מבוקר וכו' ). בעזרת כמה חברים וטרקטור הצליח מרטין להציב את הגשר במקום.
שטחי המטעים והכרם גדלו והעסיקו יותר ויותר עובדים, אליהם נוספו מאוחר יותר עובדי גן הירק. הגשר מילא את תפקידו בכבוד לאורך הרבה שנים, עד שהוקם הסכר על הירדן, אשר פתר אמנם את בעיית המעבר, אך פגע קשות בירדן המקורי, כפי שהכרנוהו בימי "בראשית". גם אחרי שנבנה הסכר, השתמשנו בגשר עוד מספר שנים, עד אשר הוא נסגר מטעמי בטיחות.
עוד לפני שהקיבוץ כולו התרכז בנעמה, חלה התקדמות בענף הרפת; נרכשו עגלות משובחות, והענף גדל משנה לשנה בהנהלתו של אליעזר ישראלי. ב"בקיבוצנו" משנת 1945, מסופר על ויכוח, שהתנהל בוועד הגוש (כך נקרא בימים ההם המוסד המתאם של קיבוצים ומושבים באזור). ועד הגוש התחיל לפעול ב 1942-43. בשנים הראשונות לא היה לוועד זה משרד קבוע. את ענייני הוועד ניהל הילל לנדסמן, מוותיקי אילת השחר, ויחד איתו היה פעיל נחום הורביץ, מוותיקי כפר-גלעדי. ישיבות הוועד, בהשתתפות נציגי הקיבוצים והמושבים של האזור, נערכו מדי פעם באחד הקיבוצים. בהתחלה התרכזו הדיונים בישיבות אלו בבעיות ארגוניות, כגון הקשרים עם השלטונות, בעיות ביטחון וכדומה. שני הוותיקים, אותם הזכרתי, היו, כפי שאני זוכר, הדומיננטים. רק בהדרגה התרחבה פעילות הוועד והדור הצעיר יותר של נציגי הקיבוצים, רובם "משקיסטים", התחיל להתבלט. צעד אחרי צעד התפתחה הפעילות המשקית והכלכלית בוועד הגוש. כך הועלתה ההצעה להקים קואופרטיב להובלה והוחלט להעמיד בראשו חבר עמיר, שהתנסה בשטח זה עוד בחדרה, מקום מושבו של קיבוץ עמיר לפני עלייתו לגליל. הוחלט גם להקים מחסן אספקה מרכזי, שיעסוק בהשגת מצרכים, שלא קל היה להשיג באותם ימי מלחמת העולם השנייה. כעבור כמה שנים הצטרף לוועד מטעמנו נתן כהן, אשר אחרי מלחמת השיחרור היה בין הפעילים הראשונים במועצה האזורית, שהחליפה את ועד הגוש "ההיסטורי".
נחזור לוויכוח בוועד הגוש, עליו מסופר בגליון "בקיבוצינו" שהזכרתי. בישיבה שהתקיימה בחדר האוכל בקיבוץ דפנה, עמדו להחליט על מיקום המחלבה, ש"תנובה" תיכננה להקים. הועלו שתי הצעות: נציגי דן, דפנה, כפר-סאלד, שאר-ישוב, בית-הילל, חוליות, עמיר וכפר-בלום, תמכו בהצעה להקים את המחלבה בבית-הילל. כפר-גלעדי, איילת-השחר וחולתה העדיפו את ג'חולה. לבסוף הכריעה "תנובה", והמחלבה נבנתה בבית-הילל.
גם על מחלבת בית-הילל יש לי זיכרונות אישיים. אינני זוכר, מתי התחלנו להוביל חלב למחלבה, אך אני זוכר שבחורף, בימי גשם, לא יכולנו להגיע מן הכביש לקריית-שמונה בדרך עפר לבית-הילל. נאלצנו אז לנסוע עם טרקטור ועגלה עמוסת כדי-חלב דרך קריית-שמונה וכביש דפנה לכניסה הצפונית של בית-הילל. יצא לי כמה וכמה פעמים לעשות הובלות אלו. על כביש דפנה היה קטע אחד מסוכן - ואדי עמוק שהכביש חצה אותו. בירידה לוואדי, ביום גשום, קפץ ה"פין" שחיבר את העגלה לטרקטור, והעגלה נתקעה בצד הכביש. ממש בנס לא נשפך החלב, אך חיכיתי שעה ארוכה עד שהצלחתי לעצור משאית והנהג עזר לי לחבר את העגלה לטרקטור. גשם ירד כל הזמן וחזרתי הביתה רטוב, מלוכלך ותשוש.
גידול דגים בבריכות היה ענף, שבעינינו היה הגיוני לפתח אותו בנעמה. כבר ב-1944 הוטל, על מי אם לא על משה ניב, "השד המוכשר" שלנו, לטפל בפיתוח ענף חדש זה. משה השיג את ההמלצה הכללית של מחלקת ההתיישבות של הסוכנות, וזכה לעידוד מצד המומחים של הענף הזה, שהיה אז חדש בארץ. מומחים אלה עזרו למשה לבחור את המקום המתאים - בשכנות מיידית עם הבריכות של שוורץ. רק כאשר נגשו לתיכנון הבריכות, נתקלו בסבך של בעיות טכניות, שאותן לא היה פשוט לפתור. כך התברר, כי קשה למצוא דרך יעילה לאספקת מים לבריכות; ושהכרחי לדאוג לפתרון בעיית הניקוז סביב לבריכות ולמוצא למים שיאפשר לרוקן בריכות לפני הוצאת הדגים למשלוח לשוק.
חיפוש פתרונות לבעיות אלו, והשלמת תיכנון מערכת הבריכות, ארכו זמן רב, ורק בסוף קייץ 1945 ניגש משה לחפירת הבריכות הראשונות. מלא מרץ ונחישות, שכר משה חמישה טרקטורים לחפירה (בנוסף לשנים שלנו). משה היה מוצא בזריזות תשובות לבעיות, שצצו מדי יום בתהליך החפירה, ולקראת סוף ספטמבר התחילו להזרים מים לתוך הבריכה הראשונה. בזו אחרי זו מילאו במים את הבריכות שהשלימו, והכניסו לתוכן דגיגי קרפיונים. אל משה הצטרף יוחנן הקלר (מקבוצת עליית הנוער מאפיקים, שקלטנו). משה ויוחנן עמלו קשה מאד, מהבוקר עד מאוחר בערב, ולפי הצורך גייסו חברים לעזרה. באביב 1946 שווקו כבר כמיות ראשונות של קרפיונים. ב"בקיבוצנו" של אותם הימים קראתי, שהיבול הראשון היה 200 ק"ג לדונם. מבנה הבריכות והציוד היו מאד פרימיטביים, בהשוואה למה שאנו מכירים היום.
אל משה ויוחנן הצטרפו חברים רבים בעונה הבוערת. הם עבדו בפרך, שקועים במים דלוחים (לפעמים קרים מאד), וסחבו בידיים רשתות ארוכות כדי לרכז את הדגים למשלוח. את הדגים הוציאו בדליים גדולים וכבדים, והעמיסו אותם ידנית למיכל על גבי משאית. אל המיכל היו מחוברים בלונים של חמצן, אשר הוזרם לתוך המיכל המלא מים, כדי שהדגים יגיעו בעודם בחיים לשווקי תל-אביב וחיפה. לאורך כל תקופת הגידול פיזרו את המזון לדגים ידנית מתוך הסירות שהשיטו בבריכות.
פיזרו את המזון לדגים ידנית מתוך הסירות שהשיטו בבריכות
מספר חברים הצטרפו אל משה ניב ויוחנן הקלר כעובדים קבועים של הענף. מהר מאד היה משה ל"מקצוען", ומאוחר יותר היה המדריך המקצועי באזור מטעם ארגון מגדלי הדגים הארצי. עם סוף מלחמת העולם נכנס דור חדש לעבודה ולניהול בענף המדגה (השם החדש). היו אלה שמואל הלפרין, זאב שץ (ווליה) ומאוחר יותר ישעיהו ודי, מילטי שוורץ ואחרים. הבריכות תוקנו ונרכש ציוד משוכלל, שהקל על העבודה. למדו גם לגדל את הקרפיונים ביתר יעילות. ענף המדגה היה לענף חשוב במשק של כפר-בלום, ענף שהעסיק קבוצה די גדולה של עובדים ותרם יפה להכנסות המשק. כמה מחברי הדור ההוא המשיכו לעבוד בענף עשרות שנים. כך ווליה, שניהל שנים את הענף וידע שנים טובות ושנים פחות טובות, "התעקש" והחזיק מעמד כל עוד כוחותיו וגילו איפשרו.
סוף לפיזורים, כולנו בבית
עם ההתפתחות המהירה יותר של ענפי החקלאות, היה הכרחי להפעיל שני ענפי שירות - מסגרייה ומוסך. אליעזר פורת, שעסק בהקמת המסגריה, למד מסגרות עוד בריגה בבית ספר מקצועי. הכרתי את אליעזר מקרוב בימים ההם, כי גרנו זמן מה יחד בחדר שכור. בבנימינה עבד אליעזר בנפחיה של המושבה (קראו לה נפחיה, אם כי עסקו שם במסגרות). כשהגיע אליעזר בסוף 1942 לגבעת נעמה, הוטל עליו לעסוק בתיקון כלים חקלאיים (די משומשים), שהספקנו לרכוש ולהשתמש בהם. ברשימה שכתב אליעזר ב"בקיבוצנו" הוא סיפר, כיצד נדהם כאשר ראה את הכלים החקלאיים על הגבעה. לא היה כמעט כלי, שלא היה "מתוקן" בעזרת חוטי ברזל. אליעזר התחיל לעבוד כשבידיו רק כלי עבודה מעטים ופשוטים. לא עמדו לרשותו מכשיר הלחמה חשמלי, ומשור חשמלי. רק בקושי שיכנע, שירכשו לפחות מפוח נפחים ידני. בכל זאת היה אליעזר נחוש בדעתו לחסל את "בושת חוטי הברזל", ואיכשהו הצליח בזה. כשהתחילה ההעברה לשטח הקבוע הוקמה שם מסגרייה, נרכש ציוד חיוני, והענף המתפתח התחיל לשרת גם את הכלים החקלאיים וגם את השירותים בישוב, שהלך ונבנה. עם הזמן התפתחה המסגרייה של אליעזר לענף שעבדו בו כמה חברים, אשר עסקו גם בעבודות חוץ. גם להילל אבני לא היה קל להקים את המוסך, בטיפול בטרקטורים, מנועי משאבות ולבסוף גם בגנרטור חשמלי.
המחצית השנייה של 1944 הייתה לפי זיכרוני תקופה של התפתחות מזורזת של ענפי החקלאות, אך גם, ובעיקר, תקופת עשייה קדחתנית בכל הקשור ביצירת תנאים, שיאפשרו את ההעברה מבנימינה ומגבעת נעמה. בעוד מועד הגיעה לנעמה תגבורת של כוח אדם מבנימינה. היינו זקוקים להרבה ידיים עובדות. מה עוד שבסתיו סבלנו עדיין מקדחת, שהייתה "משכיבה" חברים מדי פעם. השלמת 9 - 10 בתי מגורים לא פתרה עדיין את הצרכים הדחופים בדיור, לכן הועברו כמה צריפים מהגבעה ומבנימינה. עם כל זה, שררה צפיפות רבה בכל סוגי השיכונים. בתנאי חיים קשים עשינו כולנו מאמצים להשלים את ההכנות, שיאפשרו את ריכוזו של הקיבוץ ואת סגירתם הסופית של פרקי בנימינה וגבעת נעמה.
נוסף לשיכונים צריך היה להספיק להקים מקלחות, מבנים ארעיים למכבסה, מחסן בגדים, סנדלריה, חדר אוכל, חדר-חובשת וכו'. חיוני היה להשלים בהקדם צריף גדול לחדר האוכל ואת בניין הנגריה, שצריך היה לקלוט את ציוד הנגרייה מבנימינה ומפעל מהדקי הכביסה. לפני השלמת ההעברה מבנימינה נשארה שם רק קבוצה קטנה של חברים, שעבדו בנגרייה וב"הדק", כשבהרכבת מהדקי כביסה עבדו מספר חברות מהפלוגה של תנועת הצופים שעלתה על הקרקע בקרבת בנימינה. המפעל "הדק" פעל בקצב יפה, שיווק מהדקים בעיקר בארץ, אולם הצליח לייצא כמויות לא גדולות לסוריה, עירק, עבר-הירדן ואפילו מלטה. אחרי שמכונות הנגרייה והציוד של המפעל הגיעו לנעמה, נעשו מאמצים להפעיל את הנגרייה ואת המפעל בהקדם. אני זוכר, שבהתחלה נעשתה עבודת ההרכבה של המהדקים בחדר-האוכל. בפברואר 1945 פעל כבר המפעל "הדק" בצורה מסודרת בנעמה. בזירות המסחריות ובפרסומים החדשים צויינה הכתובת "הדק", כפר-בלום נעמה.
ההעברה מבנימינה ומגבעת נעמה לישוב הקבע שלנו התנהלה בהדרגה לאורכה של שנת 1944 והושלמה סופית רק בינואר 1945. אך האירוע המכריע התרחש כבר בחודש נובמבר 1944, ביום בו הגיעו סוף סוף ילדנו מבנימינה. שלוש פעמים בימי בראשית של תולדות קיבוצנו, היה חודש נובמבר חודש של ציון דרך, שזכרנו אותו שנים. כך בנובמבר 1938 הגיע הגרעין האנגלו-בלטי לבנימינה והיה לקיבוץ; בנובמבר 1943 הונחה אבן-הפינה לישוב קבע; ואחרון אחרון חביב, בנובמבר 1944 הדהדו בפעם הראשונה קולות ילדנו בביתנו, שהלך ונבנה בעמק החולה. אני זוכר, כיצד העפתי גבוה גבוה את דן בן הארבע, ואיך בזהירות של אבא בלתי מאומן החזקתי בזרועותי את יאיר בן תשעת החודשים. אני זוכר גם, שזה היה יום גדול לא רק לאימהות ולאבות, זה היה יום גדול לכל הציבור הנרגש ומלא השימחה.
את הפרידה מבנימינה ואת בואם של הילדים לנעמה תיארה יפה רות קריידן במכתבה אל יוסף קריידן , ששירת אז בצבא הבריטי. להלן קטעים ממכתב זה:
"...היה מפתיע, כמה אנשים עמדו עם דמעות בעיניהם. כל השכנים, אנשי בנימינה, שבאו להיפרד - מתנות בידיהם: ביצים יפות ומנדרינות והרבה פרחים וממתקים. רופא המושבה בא וצילם, וחיבק אותנו אחד-אחד. כאשר יצא האוטובוס עמדו כולם, תושבי בנימינה, ונפנפו בידיהם - ובכו! הילדים התרגשו מרוב שמחה ואושר - איזה הרפתקה נהדרת! ואנו, כולנן, ישבנו בשקט, מעט עצובים - זה היה רגע שלעולם לא ישכח.
יצאנו בשעה שבע והגענו הנה בשעה 13:00. נסיעה מהירה ויפה. כאשר הגענו לטבריה, באו ימימה ורסיה להיפגש איתנו. שתיהן מחכות ללידה על-יד בית החולים, אך התינוקות "מתעצלים לצאת". היה נעים להיפגש איתן. בטבריה עברנו לאוטובוס אחר ונסענו עד "הגשר" {הגשר ליד חוליות-עמיר}. הקדמנו להגיע והחברים לא ציפו לבואנו המוקדם ולא חיכו לנו במקום, אך מרחוק הבחינו באוטובוס. היה יום יפה ולא היה בוץ, בכל מקרה, רק מעט. התחלנו ללכת בשדות על שפת הירדן, ואז בא הטרקטור עם עגלה לקחת את הילדים. איזה תמונה נהדרת! צילמתי אותה. הטרקטור החדש - אדום מבריק. הילל היה הנהג. הטרקטור קושט בפרחים, וגם העגלה הנגררת. הילדים היו מאושרים והיללו בקול רעם. המפגש היה דבר נהדר והבכי רב - דמעות זלגו מעיני כולם. כולם התחבקו והתנשקו. הילדים מילאו את העגלה והגיעו הביתה בצורה מרשימה. זה לא היה רחוק. היתר המשיכו ברגל. תוך זמן קצר הגענו לשער המשק ופגשנו את החברים, שצצו מכל הכיוונים. הרגשה, שרק פעם בחיים הרגשנו כך. הלוואי ויכולתי לתאר את האווירה הזאת, אך אינני יכולה. זה היה כאילו מצאנו את נשמתנו האבודה! כל אחד היה ידידך הקרוב ביותר - היה יפה ולבבי ומלא שמחה..."
השקענו מאמצים רבים כדי לאפשר את הבאת הילדים עוד בחורף, וזה למרות הגשמים והבוץ, אשר עלולים היו להכביד על סידורם וקליטתם של הילדים. רצינו שעד התחלת עונת הקדחת נספיק לעשות את ההכנות שנדרשו: מרפסות סגורות ברשת, ומשטר קפדני של סגירת הילדים בבתיהם לפני רדת החשיכה, היו צריכים להגן על הילדים מפני הקדחת. כפי שאני זוכר, הם אמנם הגנו בהצלחה.
המחנה (כך קראו אז לשטח המגורים והשירותים של הקיבוץ), אליו הבאנו את הילדים, היה עדיין "חסר צורה" וחסר תשתית של ישוב מסודר. מספר בתי מגורים וצריפים, שני בתי ילדים, מבנים ארעיים של מקלחות, מכבסה ומחסן בגדים, היו מפוזרים על פני שטח נרחב. בקצהו הצפוני והדרומי עמדו שני צריפונים, אשר שימשו כבתי שימוש (מטעמים מובנים הם היו מרוחקים מהמגורים ומחדר האוכל). בשטח לא היו מדרכות, למרות הבוץ בימי הגשמים, וטרם נשתלו עצי-נוי או שיחים. הנטיעה, שבה השתתפו כבר הילדים "הגדולים", נדחתה לכמה חודשים, עד שקיבלנו סוף סוף את תכנית הנוי. על-יד הבית, בו גרנו עם בבה, נטעתי אז עם דן שתיל של עץ אלון.
בנובמבר 1944 הגיעו לנעמה שלושים ושניים הילדים, ועד סוף השנה היה מספרם כבר שלושים ותשעה (לידות נובמבר ודצמבר). בבית ילדים אחד (היום שם האכסניה) רוכזו ילדי הגן (בעתיד, כיתות "סנונית" ו"דרור"), ופעוטים (כיתת "שקד" כעבור שנים). בבית אחר סודרו התינוקות והפעוטים הקטנים. את גן הילדים הראשון ניהלה לאה ברזילי, שבתקופת בנימינה למדה בסמינר הקיבוצים (לפני עלייתה למדה לאה בסמינר בריגה). הגננת השנייה , שולמית דגני, הצטרפה לאנגלו-בלטי אחרי שסיימה כבר את לימודיה בסמינר. בתינוקות ובפעוטים טיפלו אדית רזילי ודבורה דולב, בוגרות קורס בבית-חולים הדסה, ומטפלות שרכשו ניסיון בעבודה בבנימינה והשתלמו בקורסים למטפלות. חנן שדמי, המורה המיועד, סיים את לימודיו בסמינר הקיבוצים ב-1943 והיה כבר ערוך לפתיחת בית הספר בסתיו 1945.
חנן שדמי עם ראשוני תלמידיו בכפר-בלום
בהגיעם לנעמה, תפסו הילדים מהר מאד מקום די בולט בחיי הקיבוץ. מאז, ולאורך השנים, היו הילדים נכס בעיני ציבור החברים, גורם שהעשיר את חיי החברה והתרבות שלנו. אני זוכר עד היום את קבלות השבת בגן הילדים, זוכר את החן והתוכן שתרמו הילדים לאירועי החגים. רובו של הקיבוץ עקב בעניין אחר המתרחש במוסדות הילדים.
בסתיו 1945 פתח חנן את בית הספר (כיתת "סנונית"). מלחמת העולם השנייה הסתיימה וכל הישוב בארץ ידע כבר, מה עוללה השואה הנוראה לעמנו. בהקמת בית הספר שלנו, הקטנטן והצנוע, ראיתי את סמל הנחישות של העם להישרד ולבנות את עתידו. את זה אמרתי באסיפה או כתבתי בעלון שלנו. בזכרוני, היוותה פתיחת בית הספר את הסיום היפה של הפרק הראשון בתולדות קיבוצנו.
הדרך שעשינו כחברים בקיבוץ צעיר חיזקה בקרבנו את הרגשת הערך העצמי כשותפים לתנועה של בוני מולדת לעמנו. נוכחנו לדעת שהתנועה הקיבוצית, אליה השתייכנו, היא הגורם המוביל בהתיישבות, בהגנה, בהעפלה ובקשרים עם התפוצות. נציגי הדור, שקדם לנו בתנועה, היו פעילים בהנהגת הישוב, בהסתדרות ובפיקוד ההגנה והפלמ"ח. אמנם ראיתי, כפי שראו רבים מחברי, גם נקודות חולשה ופגמים בחברה הקיבוצית, אך לא היה לנו ספק, כי רק הודות למבנה החברתי הייחודי של הקיבוץ הצליחה התנועה במשימות, אשר בלעדיהן לא היו מתגשמות מטרותיה של הציונות, מטרות שלמענן עלינו ארצה.
מהיום הראשון בבנימינה חיינו את חיי הישוב היהודי, שנאבק על עתידו בארץ. חברינו התגייסו לזרועות ההגנה וליחידות הצבא הבריטי, שנלחם בהיטלר. עמדנו בקשרים הדוקים עם תנועות הנוער בחו"ל, בהן התחנכנו ושחניכיהן הצטרפו אלינו כשעלו ארצה (בחלקם בדרכים הקשות והמסוכנות של ההעפלה). בכל השנים האלו היינו ערים למתרחש בעולם האחוז להבות מלחמה, ועקבנו אחר השלכותיה באזורנו. חיינו את מאבקו של הישוב היהודי נגד מדיניות בריטניה בארץ-ישראל, מדיניות אשר סיכנה את עתידנו. אני זוכר, שגם בפינתנו בעמק החולה, הרחק מהמרכז ושקועים בדאגותינו היום-יומיות, היינו ערים מאד לנעשה בחוץ. מצאתי בעלוננו מהימים ההם רשימות ומאמרים, המתייחסים לאירועים מדיניים וביטחוניים בעולם ובארצנו. עוד בימי בנימינה היו מבקרים אותנו מרצים למיניהם. היה לנו גם מרצה ו"פרשן מדיני" משלנו - רפאל בש, שהיו לו קשרים במפלגה ובהסתרדות.
הרגשת שותפות בעשייה הגדולה בארץ והיותנו חברה יוצרת ובונה, העניקה לכולנו טעם חיים, ליכדה אותנו ועזרה לנו להתגבר על האכזבות שפקדו אותנו, על המחסור והתנאים הקשים שבחיי יום-יום. מי מחברי מאותם הימים, לא זוכר את ערבי המסיבות של שירה בציבור וריקודי עם עד השעות הקטנות של הלילה? ילדנו תרמו הרבה לאווירה של שמחת החיים ששררה בתוכנו גם בימים בהם לא חסרו לנו קשיים וצרות.
כפר בלום - נעמה, קיבוץ לחוף הירדן