מרוץ מכשולים
מכשולים מכשולים

מתחילת 1942 הייתי במשך שנתיים בהרגשה, שאנו נמצאים במעין מרוץ מכשולים. המכשול הראשון היה לנגד עינינו מאז ביקורו "ההיסטורי" של ד"ר מר, שהודיע לנו, כי המוסדות המיישבים מתנגדים להקמת ישוב בנעמה בגלל מכת הקדחת. בתחילת 1942, כשקיבלנו בחכירה (אמנם לזמן קצר) את השטח היבש והגבוה יותר מול הכפר סלחיה, גברו הסיכויים, שהגזירה תבוטל.
גם הנסיון המוצלח של התיישבות קיבוץ עמיר במרחק קטן מהשטח החדש שקיבלנו, הניע, כנראה, את המוסדות לשנות את דעתם. אולם טרם הספקנו לעכל את משמעותו של השינוי הזה, הועמדנו בפני מכשול חמור חדש, מכשול שזעזע אותנו. רפקה בש שמע ממישהו בתל-אביב, שקק"ל מתכננת ליישב בנעמה את הקיבוץ "שער הנגב". נקראתי לבנימינה להתייעצות דחופה. הרגשנו, שזו שעת חירום, ותכננו לפרטיה את מערכת הפגישות והשיחות עם אישים ומוסדות, שאותם קיווינו לגייס לעזרתנו. בפגישות הראשונות למדנו, כיצד נולדה התכנית, אשר הגשמתה פירושה סילוקנו מנעמה, ניפוץ חלומנו, שבהגשמתו השקענו את כוחותינו הפיסיים, החברתיים והכלכליים. והנה הסיפור:
ב-1937 עלה על הקרקע בדרום, בקרבת המושבה גדרה, קיבוץ צעיר של יוצאי התנועה החלוצית בגרמניה. לרשותו של הקיבוץ העמידה הקק"ל שטח של כ-800 דונם. מאז עברו על הקיבוץ הצעיר שנות אכזבה ויאוש. קידוחי בארות נכשלו: או שהיו "יבשים", או שהעלו מים מלוחים. התברר גם לחברי הקיבוץ, שאין סיכוי, כי הקק"ל תוכל לרכוש שטח נוסף. הקיבוץ החליט לדרוש בתוקף ליישב אותו מחדש במקום מתאים. עברו עוד שנתיים, עד שהנהלת קק"ל הודיעה ששטח מתאים ראשון שיירכש, יועמד לרשותו של קיבוץ "שער הנגב".
ב-1942 הודיע יוסף ויץ לקיבוץ "שער הנגב", שהנהלת קק"ל מעמידה לרשותו את אדמות נעמה שבעמק החולה. הרצפלד הודיע לנו, שהמרכז החקלאי מתנגד למסירת אדמות נעמה לגוף כלשהו, כי לדעתו, זוהי זכותו של הקיבוץ האנגלו-בלטי להתיישב בנעמה, שם יושבים חברי הקיבוץ, עובדים בבריכות הדגים של שוורץ, והתחילו לעבד חלקות ראשונות, אשר הוחכרו להם.
יוסף ויץ לא קיבל את נימוקי המרכז החקלאי בדבר זכויותיו של הקיבוץ האנגלו-בלטי. הוא טען, שמן ההתחלה התנגד ל"פלישתו" של האנגלו-בלטי לגבעת נעמה ללא אישור המוסדות, לכן אין כל התחייבות ליישב בנעמה את ה"פולשים". קיבוץ "שער הנגב" מיהר לקבל את הצעתו של וייץ, עוד לפני שנודע לו על עמדתו של המרכז החקלאי. כך הועמדו זה מול זה קיבוצנו וקיבוץ "שער הנגב", כאשר כל אחד מהם משוכנע, כי דרישותיו צודקות. ל"שער הנגב" היה גיבוי לא רק של יוסף וייץ, כי אם גם של אישים נוספים כמו ארתור רופין, הוותיק בהנהלת הסוכנות, והנרייטה סאלד, העסקנית הציונית הנערצת. גם ראשי הקיבוץ המאוחד התייצבו לימינו של "שער הנגב". הרצפלד והמרכז החקלאי, שעמדו לצידנו, רכשו, כנראה, את תמיכתו של ברל כצנלסון, והוזמנתי לשיחה איתו. סיפרתי על קורותינו והשבתי לשאלותיו. ברל כצנלסון היה גם חבר בדירקטוריון של הקק"ל.
עברו עלי ימים קשים מאד. כל תקוותינו עמדו להתמוטט; הכוחות והמאמצים, שהשקענו בנעמה, עמדו להתבזבז. כשהייתי חוזר לבנימינה ולנעמה, לא יכולתי לעודד את החברים, שארשת פניהם ממש הכאיבה לי. את "שער הנגב" ייצג אז יהודה דויטש (מאוחר יותר- דישון), איתו נפגשתי, או נכון יותר להגיד, - נתקלנו זה בזה. ביום שבו התקיימה הישיבה המכרעת במשרדי הקק"ל בירושלים, פגשתי את יהודה דויטש. נתקלנו זה בזה כמה פעמים, אך מלבד ברכת שלום לא החלפנו דברים. שנינו התרוצצנו בין המוסדות וחיכינו להחלטה, שעמדה להתקבל בישיבה בירושלים בהשתתפות נציגי קק"ל, הסוכנות היהודית והמרכז החקלאי. קיוותי, שברל כצנלסון והרצפלד, שישתתפו בישיבה, יגנו בהצלחה על ענייננו.
כשהגיע היום "ההיסטורי", פגשתי את יהודה דויטש בבניין הקק"ל בירושלים, שם גם התקיימה הישיבה. מאוחר אחרי הצהריים נודע לשנינו, שההחלטה תתקבל רק למחרת, והחלטנו להישאר ללון בירושלים. יצאנו יחד לשתות כוס קפה, שוחחנו על דא ועל הא, אך נמנענו מלהזכיר את "הנושא". אני חושב, שיהודה לא האשים אותי, כפי שאני לא האשמתי אותו, במתרחש, אם כי כל אחד מאיתנו היה משוכנע, שהצדק עמו. כשהמלצרית שאלה אם החשבון יהיה משותף לשנינו, עניתי בחיוב, אך יהודה מיהר להודיע שנשלם בנפרד. צחקתי ואמרתי ליהודה: "בכוס קפה אני עדיין מוכן לכבד אותך". יהודה הגיב על-כך: "אני מניח, ששנינו נאכל עוד ארוחת ערב ואם תשלם עבור הקפה, עלי יהיה לשלם עבור ארוחת הערב וזה לא כדאי". אינני בטוח אם יהודה רק התלוצץ...
הפגישה עם יהודה דויטש על כוס קפה עזרה לי להשתחרר קצת מהמתיחות, שאחזה בי לקראת ההכרעה אשר עמדה ליפול. הצלחתי להירדם בלילה בלי קושי, אך התעוררתי בבוקר והמתח חזר ואולי גבר. אינני זוכר, איך עבר הזמן, עד אשר שמעתי מפיו של הרצפלד, שהוויכוח היה קשה מאד ולדעתו, רק עמדתו הנחרצת של ברל כצנלסון הכריעה. סוכם לא ליישב את "שער הנגב" על אדמות נעמה, ולמצוא מקום אחר באדמות, שנרכשו באחרונה על-ידי קק"ל בחולה. הרצפלד השמיע אזהרה מפורשת, שהחלטה זו, אין פירושה שמחר נפתרת בעיית התיישבותנו. "בוטלה רק הסכנה, שמישהו אחר יתיישב בנעמה", אמר. את האזהרה קלטתי ממש מאוחר יותר. הייתי פשוט "בשמיים". רק כשהגעתי לבנימינה ומשם דיווחתי על ההתפתחות, התגברתי ומסרתי את אזהרת הרצפלד כלשונה.
ב"שער הנגב" לא השלימו עם ההחלטה, אשר נתקבלה בירושלים. אישים ומוסדות התגייסו ותמכו בזכותו של "שער הנגב" להתיישב בנעמה. אינני זוכר, כיצד בדיוק התנהלו הדיונים אחרי הישיבה בירושלים, אך בערך ביוני בשלה ההצעה להעלות את "שער הנגב" על אדמות עין זארה, בצפון מזרח עמק החולה, על מורדות רמת הגולן (שם הקיבוץ נקרא - כפר סאלד). אינני יודע אם חברי "שער הנגב" "נכנעו" למוסדות, או שזאת הייתה החלטתם העצמאית לקבל את ההצעה ולהתיישב בעין זארה. בחומר שקיבלתי עתה מארכיון קיבוץ כפר-סאלד קראתי, שבשער הנגב חששו, כי המאבק המתמשך על נעמה ידחה לזמן רב את עלייתם על הקרקע בחולה, ולכן העדיפו להסכים לעין זארה. עתה יכולנו להניח, שגם את המכשול השני עברנו בשלום.
לא עבר זמן רב ויכולנו להיווכח שאזהרתו של הרצפלד, כי יעבור זמן רב עד שנתיישב ישיבת קבע בנעמה, הייתה במקומה. אחרי ש"שער הנגב" הסכים לעלות על אדמות עין זארה, הגברנו את לחצינו על המרכז החקלאי וביקשנו לזרז את העברת אדמות נעמה מידי כפר-גלעדי לידינו. בספטמבר 1942 נתקבלה ההחלטה, שאדמות נעמה מיועדות אמנם להתיישבות הקיבוץ האנגלו-בלטי, אך יש למצוא שטח חלופי עבור כפר-גלעדי. הסתבר, שהסכמתם של אנשי שער הנגב, לוותר על נעמה ולהתיישב בעין זארה, הייתה לא סתם כניעה למוסדות, כי אם תוצאה של שיקול דעת מעשי של חברי הקיבוץ. אילו היה נמשך הוויכוח על אדמות נעמה, הרי גם אחרי סיומו הייתה נשארת בעיית פינוי האדמות על-ידי כפר-גלעדי. "שער-הנגב" עלה על הקרקע בעין זארה בסתיו 1942 (כפר-סאלד), ואילו אנחנו יכולנו להניח את אבן הפינה לישובנו רק כעבור שנה, וגם אז, טרם פונו כל השטחים על-ידי כפר-גלעדי.
כמו ביריבות בינינו לבין "שער הנגב", הרי גם בוויכוח עם כפר-גלעדי היו דרישותיו של כל אחד מהצדדים צודקות. אמנם "הגיע" לקיבוץ הוותיק אשר נאבק שנים בקשיים, לקבל תוספת קרקע לגידולי שלחין; אך גם לנו "הגיע" סוף סוף להקים בית קבע שלנו ולרכז בו את כל חלקי קיבוצנו. רוגזם של אנשי כפר-גלעדי עלינו היה מאד לא נעים (בלשון המעטה), אולם לא ראינו כל מוצא שיכול לספק גם אותנו וגם את כפר-גלעדי.
יום אחד הגיע לגבעת נעמה אחד מזקני אגודת "השומר" בכפר-גלעדי - אליעזר קרול. גבוה, זקוף קומה, בעל זקן נאה, היה אליעזר ממש דמות מתמונה מצויירת מאלבום של תולדות ההתיישבות בגליל. שיחה קשה התנהלה סביב השולחן, כשבראשו מיכאל אבין, מזכיר פלוגתנו בנעמה. אליעזר קרול, שדיבר על זכויות כפר-גלעדי והצרכים החיוניים של קיבוצו, הרים קצת את קולו, כששמע את טענותינו. מיכאל אבין לא היסס לבקש את האורח הנכבד לא להרים את קולו. הוויכוח נמשך שעה ארוכה, כשכל צד נשאר בשלו, לי לא הייתה תרעומת נגד דבריו של אליעזר קרול, ויתכן שגם איש גליל ותיק זה הבין אותנו, החצופים הצעירים.
אחרי פגישות והתכתבויות בין כפר-גלעדי לבין המרכז החקלאי, הועלתה הצעה, שעם סיום תהליך רכישת אדמות כפר ג'חולה (מזרחית לכביש חלסה - ראש-פינה, דרומית למעין ג'חולה), תעמיד הקק"ל את השטח לרשות כפר-גלעדי, וכפר גלעדי יפנה את אדמות נעמה. משרדו של נחמני בטבריה, שטיפל ברכישת השטח בג'חולה, פנה אלינו וביקש אותנו להשתתף במאמצים להשלים את תהליך הרכישה. כל שטח שנרכש על-ידי הקק"ל, צריך היה מיד לחרוש ולזרוע כדי להבטיח את הבעלות על הקרקע. מובן שמיד הסכמנו לעסוק בזה.
אינני זוכר עתה, כיצד בעצם נקשרו שטחי כפר בוזיה בפרשת אדמות ג'חולה; מכל מקום, יצאו חברינו לחרוש באדמות בוזיה שמהצד המערבי של הכביש, מול צומת הגומא של היום. את האדמות האלו היה קשה מאד לעבד. במורד ההר התלול היו פה ושם חלקות שטוחות, מיני טרסות טבעיות, ורק פס צר יחסית לאורך הכביש היווה שטח רצוף. את החלקות חרשו חברינו בפרדות רתומות למחרשות פשוטות. מוניה וילנסקי, שהיה בין החורשים והזורעים, זוכר, שלכמה חלקות גבוהות יותר צריך היה להעביר את המחרשה על גבו של גמל. בסך הכל נזרעו בבוזיה 180 דונם שעורה. בתקופת עבודה זו שכנו חברינו בבנייני קרנטינה מוזנחים, שבתוך חורשת אקליפטוסים.
אדמות ג'חולה, שהקק"ל הועידה לכפר-גלעדי היוו שטח מישורי של 1,000 דונם בין כביש חלסה - ראש-פינה לבין הביצות. שלחנו למקום טרקטור עם מחרשה ודיסקוס, חביות דלק ושמן וארגז כלים גדול. הוקם במקום אוהל, ושני טרקטוריסטים, ירחמיאל סונדק ודוד ויינשטיין, חיכו להוראות איש הקק"ל להתחיל בחריש. השטח נקנה חלקות, חלקות, ובהתאם לזה יצאו החורשים לעבודה. את החלקות עיבדו בעבר אריסים מן הכפר, ולא חסרו ויכוחים והפרעות, בהם טיפלו אנשי קק"ל.
על חברינו באוהל עבר אירוע אחד קשה מאד. גשם שהפתיע גבר והפך לשבר ענן - ממש מבול מהשמיים. למזלם, הצליחו חברינו להעביר בזמן את האוהל והציוד למקום בטוח יותר. זרמי מים אדירים, שירדו ממורד ההר, שטפו איתם אבנים, שחלקן התפזר אפילו על הכביש.
גם לי הייתה סיבה לשמור בזכרוני את ימי ג'חולה. הגעתי באוטובוס ערבי מחלסה לביקור ומצאתי את חברינו עומדים סביב מחרשה, מודאגים מאד. בעבודה נשבר חלק של המחרשה, וצריך היה להלחים אותו. התנדבתי לקחת את החלק לאיילת השחר (במרחק של כ-10 קילומטר). הצלחתי לתפוס אוטובוס לכיוון ראש-פינה, אך לאיילת השחר הגעתי כבר אחרי שעות העבודה; המסגרייה הייתה סגורה. חיפשתי ומצאתי את חדרו של המסגר, שבדיוק חזר מהמקלחת בבגדיו הנקיים. לא הצטרכתי להתחנן ולשכנע - האיש שמע אותי, ומבלי להגיד מילה החליף בגדים והלך איתי למסגרייה.
יצאתי לכביש עם החלק המתוקן כשכבר החשיך. לא היה כל סיכוי לקבל "טרמפ", ועשיתי את דרכי ברגל. את הדרך שעשיתי בחושך אני זוכר עד היום. לא היה לי נשק, ולקחתי איתי מקל, לכל מקרה. לא נתקלתי באיש בדרך, אך היה מאד "לא נעים" לעבור על-יד כפר, כשלהקת כלבים מרעישה בנביחותיה. הגעתי לאוהל בשלום ונהניתי מאד מהארוחה החמה, שהכינו לי החברים. למחרת הרכיבו הטרקטוריסטים את החלק על המחרשה ויצאו לעבודה, ואני יצאתי לכביש ובאוטובוס ערבי חזרתי לחלסה. מבצע ג'חולה שארך כשבועיים, נגמר בשלום.
המשא ומתן המתמשך בין המרכז החקלאי לבין כפר-גלעדי קיבל תאוצה, ואחרי ויכוחים שהתנהלו בעל פה וגם בהתכתבויות, פונה עבורנו רק חלק מהשטח אשר קיבוץ כפר-גלעדי עיבד. המרכז החקלאי הסכים להשאיר 500 דונם בנעמה בידי כפר-גלעדי לשנה נוספת. שטח זה קיבלנו רק ב-1944. לא חיכינו עד אשר נקבל את כל השטחים שקק"ל רכשה באדמות נעמה. בעזרתו של הרצפלד התחלנו את המשא ומתן עם המוסדות בדבר קבלת האישורים, ובעיקר קבלת תקציבים ראשונים שיאפשרו להתחיל את הבנייה על חוף הירדן מול כפר סלחיה.

כדי להשלים את התמונה
דפדפתי בקטעים שהקדשתי לפלוגתנו בנעמה, והתעורר בי החשש, שהתקבלה תמונה לא מאוזנת של שני חלקי הקיבוץ, זה שבנעמה וזה שבבנימינה.
בשנות הארבעים הראשונות הייתה פלוגתנו בגבעת נעמה מעין עמדה קדמית בדרכנו להתיישבות. באותה תקופה נשאר בבנימינה רובו של הקיבוץ וגם מרכזו.
בנעמה נאבקנו על היאחזותנו במקום וזכותנו להקים ישוב קבע בחלק זה של עמק החולה. עשינו צעדי ההכנה לפיתוח ענפי חקלאות במשק שעתיד לקום.
באותו הזמן בבנימינה, הונחו יסודות המסגרת הארגונית, שעסקה בפעילות כלכלית, חברתית ותרבותית ובחינוך ילדים. כאן פעלו הוועדות והאסיפה הכללית, בהן נדונו ונתקבלו החלטות בכל שטחי חיי הקיבוץ. בבנימינה היו גם מרוכזים מקורות הפרנסה העיקריים של הקיבוץ. (נעמה עדיין לא הייתה יכולה לפרנס את עצמה). כאן פעלו מפעל לייצור מהדקי כביסה, נגרייה, בתי מלאכה ושירותים, כגון סנדלריה ומאפייה. בבנימינה חיפשנו ללא הפסק מקומות עבודה בחוץ ומקורות פרנסה נוספים למיניהם. עד כמה שניתן, פותחו גם ענפי חקלאות, שתרמו את חלקם לפרנסתנו. כך נצטברו ניסיון וידע חיוניים ליכולתנו לגשת בבוא הזמן להקמת ישוב הקבע שלנו. בבנימינה גם למדנו לנהל פעילות תרבותית שיטתית יותר, והופיע עלון הקיבוץ "בקיבוצנו". היינו ערים למתרחש בארץ ובעולם; אריה זיו עשה רבות להידוק הקשר עם תנועותינו בחו"ל, רפקה בש וחנן שדמי תרמו הרבה בהרצאותיהם ורשימותיהם בעלון "בקיבוצינו", שהשתתפו בו גם מספר חברים יוצאי אנגליה וארצות-הברית.
מקום מרכזי על גבעת הפועל תפסו ילדינו. שם, במחנה הקטן והצפוף על גבעת הפועל, גדלו ילדינו הראשונים, ממש לנגד עיניהם של כל החברים. יום יום עברנו ליד לולי התינוקות והפעוטים. ראינו כיצד התינוקות נעמדו לראשונה על רגליהם. ראינו ושמענו מי בוכה ומי צוחק, מי רק מתחיל לדבר ומי כבר מפטפט ממש.
החברות שלנו, שעסקו בטיפול בילדים, עבדו בתנאים קשים מאד. לרשות הילדים עמדו רק מספר חדרים בודדים בבתי הגבעה, והצפיפות הייתה רבה. בחדרי הילדים לא היו בתי שימוש, ואת הסירים צריך היה לרוקן בבתי השימוש הכלליים, במרחק מה מחדרי הילדים. עובדת אחת טיפלה במספר די גדול של ילדים. היות והייתה נהוגה לינה משותפת של הילדים, צריך היה לשמור בלילות בחדריהם.
האימהות, להן היה זה תינוקן הראשון, היו מחוסרות ניסיון. גם המטפלות הראשונות לא קיבלו הכשרה מתאימה, וגם להן חסר ניסיון. (על שרה פלטיאל הטילו את הטיפול בתינוקות, כי היא הייתה בעלת הכשרה של אחות). אחרי שדבורה דולב ואדית רזילי חזרו מלימודיהן בבית החולים "הדסה" בירושלים השתפר הטיפול בתינוקות.
הריונן של האימהות הצעירות עבר בתנאים קשים מאד. גרנו באוהלים, ובחום הקייץ היה בלתי אפשרי לנוח באוהל. בחורף עמד האוהל בקושי במבחן הרוחות והגשמים, והיו גם מקרים, שהאוהל נפל באמצע הלילה. לא פלא, כי אחרי הלידה היו האימהות עייפות מאד ומודאגות.
המטפלות הראשונות, מחוסרות ההכשרה, פעלו לפי הוראות רופא ילדים קפדן וקשוח. המשטר בחדרי התינוקות היה גם הוא די נוקשה. היו הרבה נהלים מחמירים וכל מיני איסורים, שהכבידו מאד על האימהות. כל זה השתנה בהדרגה, והאווירה בחדרי הילדים נעשתה נוחה ונעימה יותר. האימהות הצעירות והמטפלות המסורות עמדו במבחן של קשיי בראשית, והן שהתחילו לסלול דרך ל"ממלכת ילדים" מפוארת של קיבוצנו. בשנות הפריחה מנתה "ממלכה" זו כ-350 ילדים.
זמן רב, יחסית, לפני שראשוני ילדינו הגיעו לגיל בית-ספר, נשלח חנן שדמי מבנימינה ללימודים בסמינר למורים. כאשר הילדים גדלו, היה חנן המורה הראשון שלנו והקים את בית-הספר בקיבוצנו. האמת היא, שחנן כלל לא ביקש להישלח ללימודים. הוא עבד עם קבוצת חברינו עבודת חוץ במפעל של אפיקים. בעבודה ליד מכונה, נפגעה קשה כף ידו. כששמענו על כך, חששנו, שחנן לא יוכל לעבוד בעתיד בעבודת ידיים, והחלטנו להציע לו לצאת ללימודים ולרכוש את מקצוע ההוראה. חנן כלל לא התלהב מן הרעיון. הוא התנגד ונכנע רק אחרי שהופעל עליו לחץ כבד. הייתי עד לזה, כי נשלחתי לאפיקים לנהל את המשא ומתן עם חנן.
בכל הנוגע לחברות בקיבוצנו בשנות התהוותו, איני יכול להסתפק בקטע, שכתבתי על האימהות והמטפלות בבנימינה. מבנימינה, דרך מטולה וגבעת נעמה, עמדו חברותינו במבחנים לא קלים. הן נשאו בעול ותרמו את תרומתן בכל שטחי חיינו בחברה, בפעולות בוועדות, בחיי תרבות, בחינוך ילדים וכמובן בעבודה במשק, בחוץ ובענפי שירות. חברות מילאו תפקידים אחראיים בשטחים שונים. כך היתה אסתר פאר מזכירת הקיבוץ, ורבקה דוקרביץ מזכירת הפלוגה בגבעת נעמה. ימימה ריבק ריכזה את ענף הירקות ותפוחי האדמה, שרה פלטיאל ריכזה את ענייני הבריאות. זו אחרי זו ניהלו את האקונומיה ואת המטבח בבה לבנון ורבקה ארזי (זו רק רשימה חלקית). חברות יצאו לעבודות חוץ, אם בבנימינה ואם במרחקים (כמו באפיקים, למשל).
במטולה הייתה הפלוגה מרוכזת סביב הניהול והעבודה במלון, שבו מילאו החברות את התפקיד העיקרי, כמבשלות, ומלצריות אשר הכשרתן הקודמת היו האינטואיציה והזכרונות ממטבחה של אמא. תיארתי את הקשיים, בהם התנסו האימהות והמטפלות בבנימינה, אולם גם על גבעת נעמה התנהלו החיים בתנאים קשים: התקפות הקדחת (נאלצנו לשלוח מספר חברות להתאושש בירושלים), עבודה קשה במטבח הפרימיטיבי, בכביסה בידיים בירדן או מאוחר יותר במכבסה עלובה, שגם בה כיבסו בידיים. חברות עבדו יחד עם חברים בשדה ובגן הירק, יצאו לשמירה בלילות. כל חברה והזכרונות שלה, שבהם התנסתה. כך זלדה זוכרת, שכאקונומית על הגבעה נאלצה פעם לעלות ברגל לכפר-גלעדי, כדי להביא לימונים לחולים. אני זוכר, איך עמלו מטפלות החולים שרה פלטיאל ושושנה בראון, כאשר מרבית החברים קודחים, ונעזרו ברופא רק דרך קשר מורס בכפר-גלעדי. (על הוויכוחים עם ספק הבשר מוסא כבר כתבתי).
מספר חברות בפלוגה שלנו על גבעת נעמה התחתנו עם הזמן, חזרו לבנימינה והיו גם הן לאימהות צעירות, עם כל הקשור בזה בימים ההם.



[לדף הבית]