גבעת נעמה חיה את חייה
הסיפור הרומנטי ביותר היה סיפורם של אלה ויוסקה גורל. הוא - צבר נאה, מצ'ו אמיתי, דמות שומר מהתמונות, אך גם עובד חרוץ בעל ידיים טובות. היא - עולה מהעיר דבינסק שבלטביה, חניכת תנועת נוער "פוריטנית" מאד, "תרבותניקית", אוהבת ספר ומוסיקה. "זאת הייתה אהבה ממבט ראשון", אמרה לי אלה, כששוחחתי איתה על ימי הגבעה. קשה לתאר מקום רומנטי יותר לפגישות השניים, מאשר הסוכה המתנוססת גבוה על עמודים בראש הגבעה בעמק החולה. איזה נוף יפה נפתח ממרומי הסוכה של יוסקה! מובן, שהתלוצצנו על חשבון בני הזוג, שקראו בצוותא בסוכה ספרות ותנ"ך והקשיבו למוסיקה קלסית מעל תקליטים ישנים שהשמיע הגרמופון הצרוד, אותו הביא יוסקה מכפר גלעדי. התלוצצנו, אבל ברוח טובה ובנימה של אהדה.
עם הזמן התברר, שיוסקה היה מאוהב גם באלה וגם בנעמה. כפי הנראה, גם "המשוגעים" מהאנגלו-בלטי לא היו כבר זרים בעיני יוסקה. את הרומן היפה ניהלו אלה ויוסקה זמן רב עד שהתחתנו. כך, בלי כוונה רעה, גרמנו לקיבוץ כפר-גלעדי הפסד כפול. חברי הקיבוץ הוותיק שבאזור נאלצו לוותר על שטחים שעיבדו בנעמה ולהשאיר שם לצמיתות את יוסקה גורל, שהצטרף אלינו. יוסקה היה מראשוני קבוצת הבנאים שהקימו את מבני הקבע שלנו, היה מתקן הכלים החקלאים בכפר-בלום ומאוחר יותר עובד נוי (גינון) מעולה, שגם פיתח את מגרש הספורט ואת בריכת השחייה של הקיבוץ. יוסקה היה זה שטיפח שטחי נוי למופת סביב בית הספר היסודי בכפר-בלום.
לא הצלחנו לפתח פעילות תרבותית מסודרת על הגבעה. כל פעולה בשטח זה הייתה מקרית וספונטנית. רק מאוחר יותר התחיל מישהו בתל-אביב ליזום שליחת מרצים ואמנים לישובים החדשים, שבפינה נידחת בצפון. גם ישובנו הקטן והזמני זכה מדי-פעם לערב מהנה של הרצאה מעניינת או הופעת אמן. אספר על ערב אחד, שנשמר בזכרוני. קיבלנו הודעה במורס, שלמחרת תופיע אצלנו הזמרת רבקה מחט. התבקשנו לפגוש אותה בחלסה. את המשימה הזאת הטילו על ירחמיאל סונדק. ירחמיאל רכב לחלסה על סוסה והוביל איתו גם פרדה, שיועדה לאורחת. זוג הרוכבים הגיע לגבעה באיחור רב, ושניהם נראו עייפים מאד. את הזמרת מיהרנו להביא לחדרה באחד הצריפים, כדי שתוכל לנוח. המסכנה, שלא הייתה רגילה לרכב, ועוד על גבי פרדה ובדרך לא דרך, צעדה בקושי, נשענת על חברה, שהובילה אותה.
על מהלך הרכיבה עם הזמרת סיפר לנו ירחמיאל. הוא מצא את האורחת בחלסה בקלות, עזר לה לעלות על הפרדה ומהבחור שהביא אותה לחלסה לקח מזוודה שסחב כל הדרך. בהתחלה התנהל הכל כשורה, אך כשיצאו מחלסה ועלו על דרך עפר רעועה, התחילו הצרות. צריך לעבור שלוליות גדולות ולפעמים גם לחצות תעלה רדודה. את ירחמיאל המנוסה זה לא הטריד, אך הפרדה, עליה רכבה הזמרת, סירבה לפעמים להיכנס למים, וירחמיאל צריך היה לרדת מסוסתו עם המזוודה כדי להכריח את הפרדה להתקדם. תרגיל זה חזר מספר פעמים בדרך הארוכה, וירחמיאל חשש, שהזמרת עוד תיפול מהפרדה. הוא היה מאושר מאד כאשר הגיעו בשלום לגבעה.
החלטנו לדחות את שעת ההופעה, עד שרבקה מחט תתעורר ותתאושש. לשמחת כולנו היא התעוררה במצב רוח מצויין וביקשה שנחכה עוד קצת, כי עליה להתלבש להופעה. הצענו לה לא להטריד את עצמה ולהופיע, כפי שהיא לבושה. "נשמע אותך בהנאה גם כך", אמרנו. רבקה סירבה בפסקנות. "אתם קהל חשוב בעיני ואופיע בפניכם כפי שאני מופיעה בתל-אביב". בחצות הופיעה רבקה מחט לבושה בשמלת ערב יפה, בפני כעשרים וחמישה חבר'ה עייפים אך נהנים.
אינני זוכר, שמצאנו דרך לציין יפה את החגים על הגבעה, כפי שידענו לעשות זאת בבנימינה. רק את סדר הפסח עשינו מאמצים לחגוג "כפי שצריך". כאשר התארגנו קצת יותר טוב על הגבעה ויכולנו למצוא מקום לעריכת סדר פסח, עשינו כמיטב יכולתנו להכין אותו יפה. עם הצטרפותו של נוער ג' קיבלנו גם מדריך מקהלה. חיים פרובסט ז"ל דאג לחזרות של המקהלה הקטנה בעוד מועד, ובליל הסדר הצטרפנו כולנו לשירה. את המצות, היין וחלק מן המאכלים שלחו אלינו ערב החג במשאית מבנימינה.
סדר פסח אחד היה "דרמטי" במיוחד. חיכינו לבואה של המשאית, שהפעם עמדה להביא לערב הסדר גם מספר חברות וחברים מבנימינה (בינהם היתה גם בבה, כך ששנינו זוכרים יפה ליל סדר זה). דווקא בערב פסח זה שקעה המשאית, שהגיעה מבנימינה, על-יד כפר נעמה. החברים, שהגיעו מבנימינה עייפים מאד, צעדו ברגל אל הגבעה. את הציוד הביאו מהמשאית בעגלה, שמשך אותה טרקטור. המשאית נשארה שקועה בבוץ עד הבוקר (שמרו עליה, כמובן!). רק למחרת הצליחו הטרקטורים להוציא את המשאית מהבוץ. בחצות התיישבנו סוף סוף אל השולחנות הערוכים לסדר, אך הסדר כולו התנהל במצב רוח מצויין.
שולחנות סדר פסח בנעמה אולי לא היו מפוארים, אך משמעותו הלאומית של חג הפסח וחכמת החיים של ההגדה דיברו אל ליבנו, והאווירה ששלטה הייתה אווירה של שייכות וחברות.
שכנינו הערבים
עליתי ארצה בתקופת מאורעות הדמים, כשכמעט נותק לגמרי המגע בין הישוב היהודי לבין הערבים. כל עוד נמשכו המאורעות, ראיתי ערבים רק מרחוק, כאשר יצא לי לנסוע מאפיקים לחיפה דרך נצרת; שם ראינו את הערבים משני צידי הרחוב, שדרכו עברנו. ראינו ערבים גם בכניסה ויציאה מחיפה. מה ששמענו על ערבים היה המאורעות והסכנות, שאורבות לנוסעים בדרך מעמק הירדן לחיפה. באפיקים השתתפתי בלוויתו של חבר הקיבוץ, בני קירשון, שאיתו יצא לי לעבוד במיספוא. הוא נהרג מיריות ערבים על המשאית, עליה נסע כמאבטח.
פגשנו לראשונה ערבים בבנימינה, רק אחרי שפסקו המאורעות והערבים מכפרי האזור הופיעו בפרדסים, בכרמים ובמושבה. התנסינו בשתי תקריות: פעם, כאשר שומר שלנו בחלקת תפוחי האדמה הרג בלילה בשגגה חמור, והמון כפריים זועמים איימו לפגוע בו. למזלו של השומר התקרית עברה בשלום. המקרה השני היה, כשניסינו למנוע מאיכרי זיכרון יעקב להביא פועלים ערבים לכרמיהם. התפתחה קטטה בינינו לבין האיכרים, אך הערבים ישבו מתוחים ושקטים על העגלות וצפו בקטטה מרחוק.
מאוחר יותר, בעת ביקורי במטולה אצל נתן, פגשתי ערבים לבנונים שהסתובבו במושבה. במלון "שלג הלבנון", בו התאכסן נתן, העסיק בעל המלון, יענקל'ה ברנר, שני נערים ערבים - מוסה ועלי. שני הנערים הנחמדים עבדו אצל ברנר קשה מאד.
את הערבי הראשון בעמק החולה הכרתי, כשביקרתי על הגבעה אצל משה ניר. היה זה חמאדי מכפר נעמה, שומר שדות מטעם קק"ל, ששמר בחורף יחד עם יוסקה גורל ומשה ניר וגר איתם על הגבעה. יצא לי להשתתף עם משה ניר בארוחה אצל חמאדי בכפרו. כיבדו אותנו בבשר עוף מפוזר על ערמת אורז, אשר הוגשה על מגש גדול, שסביבו ישבנו. ממשה המנוסה למדתי לקחת חתיכת בשר באצבעות, לעטוף באורז החם ולהכניס לפה (באצבעות כמובן). שתינו קפה ושוחחנו, כאשר שני הבנים של חמאדי מגרשים חבורה של ילדים סקרניים, אשר הציצו דרך הפתח.
חמאדי ומשפחתו
ערביי כפר נעמה וערביי הכפרים באזור היו כהי-עור וגבוהים יחסית. הם היו בני שבט "ע'וארנה". סיפרו לנו, שהם צאצאי ערבים אשר הובאו מסודן לארץ-ישראל. חייהם של ערביי החולה היו לא קלים. את מחייתם הוציאו כעובדי אדמה - אריסים ובעלי ג'מוסים. אריס שמעבד חלקת אדמה, היה נאלץ למסור את החלק הגדול של היבול ל"גובים" מטעם בעל הקרקעות. הג'מוס היה גם בהמת עבודה, שמשכה את מחרשת העץ, וגם בהמת חלב. כמות החלב הייתה קטנה והחלב היה שמן מאד. גללי הג'מוסים נאספו, יובשו ושימשו חומר בעירה לבישול ואפייה. בחולה התפתחה גם "תעשייה" מיוחדת לעמק הביצתי - קליעת מחצלות מקני סוף. המחצלות בכפרי החולה שימשו לכיסוי רצפות העפר בתוך החושות, וקירות וגגות של סככות וסוכות. בקייץ סבלו ערביי נעמה מקדחת, ובחורף מקור וגשמים. הילדים הסתובבו חצי ערומים בקייץ בין החושות בתעלות ובשלוליות.
עשיית מחצלות על ידי תושבי ביצת החולה
(באדיבות המרכז למדיה דיגיטלית, אוניברסיטת חיפה, הספריה)
בהתחלה היו מגעינו עם ערביי כפר נעמה די מוגבלים. אמנם עברנו בכפר לעיתים קרובות, אך לא נעצרנו בדרך, אם כי לא נתקלנו בעוינות מצד הכפריים. ברכנו את הגברים, שעברנו על פניהם וזכינו לברכתם, ותו לא. רק הכלבים הפריעו לפעמים, אך הם היו פחדנים, וצעקה אחת הספיקה, כדי לגרש אותם. חבורות ילדים גילו עניין וסקרנות ולפעמים ליוו אותנו, עד שיצאנו מהכפר. אגב, בין הילדים בעלי הבלוריות השחרחרות והמקורזלות, ראינו לתדהמתנו כמה ג'ינג'ים. היה מי ששאל: מי אם לא שוטרים בריטיים היו יכולים להיות אבות של ילדים ג'ינג'ים בכפר נעמה.
יחסינו עם ערביי כפר נעמה, ומאוחר יותר עם ערביי כפרים אחרים התחילו להסתבך כאשר התחלנו לעבד שטחים גדולים יותר באדמות נעמה. מדי פעם פלשו לשטחים שלנו ג'מוסים וגרמו נזק לשדות. על הגבעה הוקמה מכלאה, וכשנתפסו ג'מוסים בשדותינו, סגרנו אותם במכלאה. כאשר בעליהם באו לקחת אותם, גבינו מהם "קנס" קטן. השיטה עזרה רק חלקית, ופעם נאלצנו לכלוא במכלאה מספר די גדול של ג'מוסים. לא עבר זמן רב והמון ערבים הגיעו לגבעה כדי לשחרר את הג'מוסים הכלואים. בהיתקלות איתם חטף אלי פרסר, שהיה מצויד במקל קטן, מכה על הראש במוט ארוך שהיה בידי ערבי, איתו התאמת. קטטה רבתי נמנעה רק כשאחד החברים הביא רובה מארגז מוסתר וירה באוויר. כשחזר שאול, שבאותו יום לא היה במקום, הוא נפגש עם המוכתר של כפר נעמה והרוחות נרגעו.
אם כי היינו מוקפים בכפרים ערבים, בעצם לא הרגשנו חוסר ביטחון. מדי פעם, כשיצאנו ברכיבה למקום מרוחק, היינו לוקחים איתנו אקדח. את הנשק שהיה לנו הסתרנו, כמובן, מהשוטרים הבריטיים שיהודה סטרימלינג היה "מטפל" בהם בעת ביקוריהם בגבעה. כאשר התחלנו לעבד שטחים שלא היה רצף בינהם, נתקלנו לא פעם במצבים "לא נעימים". קרה וערבי התנגד אפילו שנחצה פס מחלקתו, או שנחצה את תעלת ההשקיה אשר השתמש בה. מלבד זה ובעיית גנבות קטנות של ציודנו שנשאר בשדה, לא היו סיכסוכים עם שכנינו הערבים, עד השנים שקדמו לשנות המאבקים ערב קום המדינה.
הכרנו גם את ערביי הכפרים שבגבול לבנון. פגשנו אותם בחלסה, לשם היו יורדים בימי השוק או כדי לעלות לאוטובוס, שנסע דרומה. ערבים אלה, "מתואלים" קראו להם, היו מוסלמים שיעים, בהירי עור, בעלי רמה השכלתית כלכלית גבוהה בהרבה מזו של הע'וארנים. רמת החיים בכפרים שבגבול לבנון הייתה גבוהה יותר, מאשר במרבית כפרי החולה. בימי השוק היה מספרם של המתואלים בחלסה גדול, והם לא הסתירו את הרגשת עליונותם על הע'וארנים. יצא לי פעם לנסוע באוטובוס ערבי עם כמה תושבים מהכפר חונין (כפר גדול בסביבת מרגליות ומנרה של היום). כרגיל, יציאת האוטובוס לא הייתה פשוטה. ישבתי באוטובוס כמעט ריק וחיכיתי שנזוז. הנהג צפר כמה פעמים, אך זה כלל לא עשה רושם על הנוסעים שטרם נכנסו לאוטובוס. רק כשהנהג התניע והאוטובוס זז נשמעו צעקות והחלה ריצה אל האוטובוס, שכמובן עצר. לא הספקנו לנסוע הרבה יותר ממאה מטר, כשהאוטובוס עצר שוב. שאלתי את שכני "שו הדא?" (מה זה?). לא הבנתי בדיוק, מה הוא אמר לי, אך כשהצביע דרך החלון על מורד ההר מכיוון חונין, ראיתי מספר ערבים על סוסים וחמורים ממהרים לרדת אל הכביש. הבנתי, שזה מקובל לעצור את האוטובוס ולא להפסיד נוסעים. מהשיחה המקוטעת (מקוטעת באשמתי) עם השכן שלי, ערבי מחונין, למדתי שכפרו מיודד (את המילה "ידיד" ידעתי) עם "תחשיבה" (כפר-גלעדי בפי הערבים). שכני אפילו ידע את שמו של משה אליוביץ, מוותיקי ה"שומר" בכפר-גלעדי, שהיה ידידו הטוב של מוכתר כפר חונין.
הרביתי להפגש עם ערבים בנסיעותי מבנימינה וחזרה. הייתי נוסע דרך חיפה וצפת. באחת הנסיעות הגעתי מחיפה לצפת וגיליתי שאיחרתי את האוטובוס לראש פינה. למזלי, נוסע ערבי, שגם הוא איחר, הוביל אותי לראש פינה בשביל, שקיצר בהרבה את הירידה למושבה לעומת ההליכה בכביש המפותל. לראש פינה הגעתי מאוחר ונאלצתי ללון בחדרון לאורחים שעל-יד המסעדה - החנות של גיטל. את מסעדת גיטל הכיר כל הגליל, וגיטל הכירה את אנשי הגליל. מי מאלה שעברו את ראש פינה מדי פעם לא סעד במסעדה של גיטל? גיטל נהגה לבקש מחיר עבור ארוחה בהתאם ללבושו ומראהו של האורח. יצא לי גם להתעכב לפעמים בבית הקפה הערבי בחלסה, בצידו המזרחי של הכביש, מול "רסקו" של היום. בית קפה זה שימש גם מעין תחנת אוטובוסים. הערבית שלי לא הספיקה לשיחה ארוכה עם אורחי בית הקפה הערבים, אך מספר מילים יכולתי להחליף איתם.
הכרות של ממש היתה לנו בנעמה עם מתואלי שהיה מוכר לנו בשר, מוסה שמו. מוסה היה מגיע רכוב על פרדה ומביא איתו את בנו הקטן, עלי, שרכב על חמור. שניהם היו מביאים בשר למכירה גם לעוד כמה קיבוצים בסביבה. מוסה ניהל ויכוחים עם האקונומית, מוסיה ורדי, שחשדה, כי הוא מרמה במשקל סחורתו. התנהל גם ויכוח בעניין התשלום. הגזבר היה משאיר כסף לאקונומית רק פעם בחודש, ולא תמיד זה הספיק להוצאותיה. מוסה צריך היה להסתפק בקבלת פתקאות, שעליהן צויין מספר הקילוגרמים של בשר בחתימת האקונומית. שיטת הפתקאות הייתה נהוגה גם בקיבוצים אחרים, איתם עשה מוסה עסקים.
חלפו שנים, מלחמת השיחרור לא רק הבריחה את ערביי החולה לסוריה, היא גם סגרה את הגבול עם לבנון. באחד הלילות, כשהייתי בשמירה ועשיתי את סיבובי, שמעתי פתאום לחישה בערבית. לתדהמתי גיליתי את מוסה, שהסתנן ובא כנראה לגבות את החוב שהגיע לו. ידעתי שבקרבתנו נמצאת יחידת חיילים, וחששתי שמוסה יתפס, לכן האצתי בו שיסתלק. את המילה "חיילים" בערבית ידעתי וגם את המילה "רוץ". מוסה נשמע לי וברח.
עברו עוד הרבה שנים, ובגבול הלבנון נפתחה "הגדר הטובה". ערביי דרום לבנון היו מגיעים לגליל. יום אחד הופיע בקיבוץ ערבי כבן שלושים שחיפש את "המוכתר". מישהו הבין שמדובר כנראה בשאול. הערבי סיפר לשאול ששמו עלי והוא בנו של מוסה, שנפטר כבר. עלי הוציא מכיסו העמוק חופן של פתקאות וביקש שיוחזר לו מה שהגיע למוסה עבור הבשר. כאשר שאול אמר, שקשה מאד לקבוע, מה ערכו של החוב בכסף של עכשיו, השיב עלי הממולח, שהוא לא מבקש דווקא כסף ומוכן לקבל את כמות הבשר הרשומה על הפתקאות. אינני זוכר, כיצד בדיוק נגמר העניין. זכור לי רק שאנחנו וגם שכנינו מקיבוץ עמיר כיבדנו את הפתקאות והגענו להסדר עם בנו של מוסה המנוח.
מתעקשים ורואים אור בקצה המנהרה
לאט לאט התחילו ענייני הקרקעות בנעמה לזוז. בסוף שנת 1941 חתמנו על חוזה חכירה של 280 דונם בשטח שעל חוף הירדן. אני כותב שורות אלו, כשבידי העתק טופס החוזה חתום על-ידי נחמני ועל-ידי. מסמך זה מצאתי בארכיון של כפר-בלום, והתרגשתי מאד.
העתק טופס החוזה חתום על-ידי נחמני ועל-ידי נחמיה לויתן (לבנון)
השטח הזה, שקיבלנו תחילה לתקופה קצרה, נהיה בעתיד השטח "הגואל". הוא הוכר, סוף סוף, על-ידי המוסדות המיישבים כמתאים להקמת ישוב קבע.
השטח היה גבוה יותר מרוב אדמות נעמה ומנוקז טוב יותר. באביב 1942 יכולנו להתחיל לפתח במידה רצינית יותר את ענפי החקלאות שלנו בנעמה. טבעי היה להתחיל בגידולי פלחה ללא השקייה, אך חשוב היה לנו גם לפתח גן ירק, אשר יעסיק בעבודה מספר חברות. בחרנו עבור גן הירק את השטח החדש על חוף הירדן. שטח זה היה יבש יותר, והאדמה שם מתאימה יותר לגידול ירקות. התעלות הרבות, שחצו את אדמות נעמה, לא הגיעו לשטח הגבוה, אשר בחרנו בו, ואת בעיית ההשקיה פתרנו על-ידי שאיבה מהירדן. בקטע החוף שבקרבת מגרשי הטניס של כפר-בלום היום, בחרנו את המקום למשאבה. הלל אבני, הטרקטוריסט והמכונאי שלנו, מצא איפה שהוא עגלת ברזל משומשת. עליה היתה מורכבת משאבה עוד יותר משומשת. לא תיכננו עדיין להניח קו צינורות להשקיה. את המתקן שהילל קנה, ניתן היה להעביר לאורך החוף. מתקן זה, שנראה כגרוטאות ברזל, שירת אותנו יפה.
שמואל פלטיאל היה הירקן הראשי. את המקצוע למד בהכשרה בקיבוצים ותיקים. עם שמואליק עבדו שתי ירקניות, רבקה דוקרביץ וחיה שטרן, שרכשו נסיון במשק הפועלות לפני שהצטרפו לאנגלו-בלטי. גן הירקות סיפק לתפריט הדל שלנו תוספת מזון רבת-ערך. את עודפי הירקות השתדל שמואליק למכור בשוק בחלסה, לא תמיד בהצלחה.
הפלח הראשי שלנו, משה ניר, עבר הסבה מקצועית חשובה. מימי הכשרתו בחו"ל ובשדות בנימינה, היה משה אשף בכל הנוגע לעבודה עם סוסים ופרדות. רק מוניה וילנסקי היה מסוגל להתחרות איתו. בנעמה נאלץ משה ללמוד לעבוד על טרקטור. התהלך בינינו סיפור על שהרפלקסים של משה כעגלון עזרו מאד למשה כטרקטוריסט. יום אחד מצא משה שהטרקטור שהוא נוהג בו נמצא מטרים ספורים מחוף הנהר ועלול ליפול לתוכו. משה העגלון צעק את ההוראה המקובלת לסוסים: "הויסה, הויסה!", ומשה הטרקטוריסט משך בשתי ידיות הולכת הטרקטור, כאילו היו מושכות הריתמה של הסוסים. הטרקטור נעצר ממש על קצה חוף הירדן. אינני בטוח, אם כל זה קרה באמת, או שמא זה סיפור שהמציא אותו אחד הליצנים שלנו. הסיפור המבדח הזה לא פגע בסמכותו של משה כרכז הענף, אשר צוות עובדיו היו ברובם צעירי נוער ג'. בהדרגה נרכשו כלים לענף הפלחה: מחרשות, דיסקים, מקצרות, מגובים, מכבש קש וחציר, ועוד. כלים אלה, המפוזרים במגרש ליד האורוה, הרפת והסככות, הסבו למקום אופי של חצר משק חקלאי.
תוך פיתוח ענפי החקלאות בנעמה התנסינו גם בתקלות וטעויות. הטעות הגדולה הראשונה היתה העברת עדר הצאן מבנימינה לנעמה. נתן עבד בענף הצאן עוד בהיותו באפיקים. (ראש הענף שם היה אז ליאור רוט, אשר ברבות הימים היה לאחד מחשובי הציירים והאמנים בישראל). כשהגענו לבנימינה, נשלח ישראליק וישקין להכשרה בקיבוצים בעמק יזרעאל. בשובו לבנימינה נרכש עדר כבשים ועזים, ענף צאן מצליח. תנאי המרעה בבנימינה היו מצוינים - שפע של מרעה במורדות הכרמל ובשדות השלף של המושבה. עם גידול עדר הכבשים פיתחו בבנימינה גם את עיבוד הצמר. הבנות כיבסו וצבעו את צמר הכבשים הגס, ובתיה בש למדה לטוות חוטים, שמהם סרגו החברות גרבים וסוודרים לילדים.
כאשר קיבלנו לרשותנו בנעמה שטחים גדולים יותר, הוחלט להעביר לשם את העדר. הקימו דיר על הגבעה וההתחלה בחודשי הקייץ הייתה לא רעה. אולם עם בוא עונת הגשמים התברר מהר מאד, שאין מקום לעדר צאן בשטחי נעמה. ישראליק עשה כמיטב יכולתו. ביום גשם, מכוסה שק גדול (מי חלם אז על מעיל גשם), נאלץ ישראליק להציל מדי פעם כבשה ששקעה בבוץ. את העדר מכרנו בסוף. את מבנה הדיר פירקו ומהקורות, הקרשים והלוחות הוקם מאוחר יותר המבנה לרפת.
אליעזר ישראלי, הרפתן שלנו, שהתמחה במקצוע בכפר-גלעדי, התחיל לפתח את ענף הרפת. כוח העבודה שלנו בנעמה התחזק כמותית וגם איכותית. הבנות והבנים הצעירים של נוער ג', שעברו שלוש שנים של נסיון באפיקים, היוו תוספת רצינית. בזה אחר זה הם תפסו את מקומותיהם בענפי עבודה שונים. כך נשלח אלי פרסר לקורס קשרים והיה הקשר הראשי שלנו, שיחד עם תמימה האמריקאית הצעירה דאגו לתקינות הקשר. העולה מארצות-הברית יהודה סטרימלינג, שהגיע לבנימינה, היה אחראי למגעים עם המשטרה הבריטית. (שאול נשאר המוכתר - ראש הכפר, מכובד ע"י שכנינו הערבים). מבנימינה הגיע גם חבר חדש בקיבוצנו - רפאל שוחט, חבר קיבוץ מחניים לשעבר, ותיק יחסית בארץ. הוא בא עם משפחתו מחיפה, שם עבד בבניין. למשה ניב, שלמד את מקצוע הבניין בכוחות עצמו, נוסף עתה בנאי בעל נסיון. בבוא הזמן ריכז רפאל קבוצת חברים, שבנתה את בתי המגורים הראשונים והמשיכה בעבודת הבניין בשנות התרחבות הישוב. אחד אחרי השני התחילו להגיע לנעמה גם החברים, שסיימו הכשרתם בענפי חקלאות שונים, ועתה ציפו בקוצר רוח לאפשרות להקים את הענף, שהשתלמו בו.
את הפלחה, המספוא וגן הירק, ניתן היה להתחיל לפתח על השטחים שהיו בידינו זמנית. לא כך היה המצב לגבי ענפים כמו מטע, שיכולנו לנטוע אותו רק אחרי שקיבלנו את שטחי הקבע שלנו. מיכאל אבין, שסיים כבר את הכשרתו במטעי כפר-גלעדי, נאלץ עוד לחכות עד שיגיע הזמן.
כך צעדנו צעד אחרי צעד לקראת הימים של הגשמת משימתנו - משק גדול ומתפתח וישוב תוסס ומתרחב.
גבעת נעמה "קיבלה צורה"