בגליל העליון - חלומות ומציאות
אינני זוכר פרטים על החלטת הנהגת נצ"ח לערוך סמינר שיכין שליחים לארצות דוברות אנגלית. אני מניח שהסכנה כי הניתוק מקהילות יהודיות באירופה עלול להימשך זמן רב, הולידה את הרעיון שיש צורך להגביר את פעילות התנועה בארצות דוברות אנגלית.
לסיה גלילי, שפעל בזמנו גם בארצות הברית וגם באנגליה והכיר יותר מאחרים את הקהילות במדינות אלו, יזם את הסמינר ותכנן אותו. הוחלט שהסמינר יתקיים באפיקים, יימשך שלושה חודשים וישתתפו בו חמישה או שישה מועמדים לשליחות בעתיד. אינני יודע בדיוק, כיצד נבחרו המועמדים ואיך הופיעה מועמדותי. כשפנו לקיבוץ ואלי אישית, הובאה הפנייה לאסיפה, שהחליטה בחיוב.
בסמינר השתתפו שני חברים מכפר-גלעדי (יעקב אשכולי ואלקה פרובט), וחבר אחד מכל אחד מן הקיבוצים: עין-גב, גבעת חיים, ואנגלו-בלטי. המקצוע שהוקדש לו מירב הזמן היה לימוד השפה האנגלית. המורים היו צבי וינברג שלנו ואדריכלית מאנגליה, שהתארחה באפיקים. לימודי האנגלית היו אינטנסיבים מאד - כשלוש שעות כל יום ועוד שעות של עבודה עצמית. שמענו גם הרצאות על יהדות ארצות הברית ויהדות אנגליה. הרצו לנו על אופיים של המשטרים בארצות אלו, על כלכלתן וחיי התרבות בהן. למדנו בשקידה כמו ילדים טובים. אינני זוכר איך הרגישו באפיקים חברי, אבל אני הרגשתי כמו בבית.
(עם חניכי הסמינר לשליחים באפיקים (1940
פעמיים הפסקתי לכמה ימים את הלימודים בסמינר: פעם כדי להתייצב למשפט בזיכרון יעקב, ובפעם השנייה כשנסעתי לבקר את נתן בגירושו במטולה. נתן ביקש ממני לבקר אצלו, כדי לשקול ביחד אם להציע לקיבוץ לשלוח פלוגת עבודה למטולה.
מטולה הקסימה אותי. נוף נהדר: פסגת החרמון ממזרח, עמק החולה בדרום, ועמק עיון (מרג' עיון) בצפון. המושבה נראתה כמו כפר צרפתי - רחוב אחד שמשני צדדיו בתי אבן אפורה וחצרות מגודרות גדר-אבן.
נתן וגרשט התגוררו במלון "שלג הלבנון", הבית הגדול שבמושבה. בעל המלון, יענקל'ה ברנר, גבה קומה ובעל גוף, היה דמות מוכרת לא רק בגליל. קייטנים מחלקי הארץ השונים הפיצו סיפורים רבים על יענקל'ה ברנר זה. אשתו, גיורת גבוהה וגדולה כמוהו, השלימה את הזוג המרשים. יענקל'ה היה בעל חוש הומור ובעל שפת איכר ומבריח. המושבה על גבול הלבנון וארץ-ישראל הצטיינה באקלים נוח לקייטנים בקייץ, בשטחים לגידול עצי פרי וכמקום המזמין עיסוק בהברחות. העברית של יענקל'ה כללה מילים ערביות, וסיפוריו היו מתובלים באימרות ומשלים של ערבים. הייתי בטוח שבכל הארץ יענקל'ה ברנר הוא אחד במינו.
יענקל'ה זה גולל לפנינו את הצעתו: "תחכרו את המלון שלי ותנהלו אותו. הבנות תעבודנה במלון ואיתן כמה בחורים. (היו עבודות שבחורים היו צריכים לבצען, כמו הובלת מים מהמעיין בפחים על גבי חמורים ושאיבתם במשאבות יד למיכל שהוקם בגובה). בצפונה של המושבה, ממש על הגבול, החלו הבריטים לבנות בניין למשטרה, ובחורים ימצאו עבודה שם". גם נתן וגם אני הסתרנו בקושי, שהתכנית אשר הציע יענקל'ה מושכת את ליבנו. היינו חייבים להסתיר התלהבותנו כדי שיענקל'ה לא יעלה את מחיר החכירה. נתן, שידע כבר מה ברנר עומד להציע לנו, הכין אותי, ונדברנו שנביע ספקות וחששות שהמלון לא יכניס מספיק כסף, כדי לשלם ליענקל'ה את תמורת החכירה. אמרנו, שאם נידרש לשלם סכום גדול, ההצעה לא תתקבל בבנימינה.
מטולה, ראש הגשר שלנו בגליל
ממחצית שנת 1939 הלך והחמיר המחסור במקומות עבודה בבנימינה. בעצם, מלבד מקומות עבודה ש"יצרנו" בעצמנו, כמעט ולא מצאנו עבודה במושבה. מדי פעם הזדמן משהו לתקופה קצרה, אך לא יותר מזה. במיוחד היה קשה מאד למצוא עבודה לחברות. שלחנו קבוצות וחברים בודדים לעבודה במרחקים, הוצאנו מספר די גדול של חברים להכשרה מקצועית בקיבוצים ותיקים. הכוונה הייתה להכשיר חברים בענפי החקלאות והמלאכה שיתאימו למשק, אשר נקים בעתיד. יצאו להכשרה ולהתמחות במשקים ותיקים: שמואל פלטיאל (גן ירק), זלמן דולב (מיספוא), אברהם ברמן (נהגות), ישראליק וישקין (צאן). מאוחר יותר יצאו לכפר-גלעדי אליעזר ישראלי (רפת) ומיכאל אבין (מטעים). הילל אבני , שעבד כבר זמן מה בטרקטור באפיקים, יצא כטרקטוריסט שכיר של פיק"א לאזור החורן לחרוש בשטחי החברה בסוריה.
עם כל זה, העיק עלינו המצב של אי-ודאות של חששות, שיקשה מאד עלינו להתפרנס. היו בינינו חברים, שהתהלכו עם חלומות להתיישב קרוב לבנימינה בכבארה או קיסריה, אולם התברר שאין לכך סיכוי - לפיק"א היו כבר תכניות ליישב שם קיבוצים אחרים. במרכז החקלאי ובסוכנות היהודית היה תור ארוך של קיבוצים שקדמו לנו. במקרה אחד עלתה פתאום הצעה ליישב אותנו בגזר. שם נרכשו שטחים בכספים של יהודי אנגליה. נדמה לי, כי אפילו ביקרנו במקום; איכשהו כל העניין ירד מהפרק. בקיבוץ שררה אווירה קשה. היו אפילו כמה חברים, שהיו מוכנים לוותר על היותנו קיבוץ עצמאי ואולי להצטרף לאפיקים (הם היו מיעוט קטן מאד).
בנסיבות אלו ובאווירה זו הגיעה לבנימינה המלצתנו, של נתן ושלי, לבדוק את ההצעה של שליחת פלוגה (בעיקר חברות) למטולה. שנינו ידענו על המתרחש בקיבוץ בבנימינה ואת האווירה השוררת שם. לאור זה החלטנו לשקול בכובד ראש את הצעתו של ברנר לחכור ממנו את מלונו ולנהל אותו. היו גם שמועות במושבה, שיתכן ואפשר יהיה למצוא מקומות עבודה גם לחברים (עדיין, רק שמועות).
הרעיון לתקוע יתד בגליל העליון משך את לב שנינו. אם אצל נתן נולד רעיון זה אחרי תקופה ארוכה של ישיבה במטולה, הרי עלי להודות, שלי הספיקו כמה ימים, אשר ביליתי במטולה בשיחות עם איכרים ובסיורים במושבה ובסביבתה. יתכן מאד, ששנינו היינו קצת "שיכורים" מקסמי המקום והסביבה; הגבול שבאופקו הרי-לבנון, החרמון הנשגב, העמקים המוריקים, שפע מים ומרחבים המחכים להתיישבות יהודית. היינו צעירים, בני תקופה ובני דור שכל זה דיבר אליו. הגליל משך את לבנו ועורר חלומות. השתדלנו בכל זאת לשקול בזהירות את הנימוקים בעד ונגד. לבסוף החלטנו להמליץ לקיבוץ לקבל את הצעת ברנר, לחכור את מלונו ולשלוח פלוגה למטולה להפעלתו.
איני זוכר, באיזו מידה השפיעה המלצתנו האישית על החלטת הקיבוץ בבנימינה. הדיון באסיפה היה ארוך וקשה. היו חברים, שהרעיון לעסוק ב"עסק מפוקפק" של ניהול מלון קומם אותם. לדידם, להתפרנס מניהול מלון סתר את העקרונות המקודשים שלנו. הם עמדו על כך, שעבודת כפיים וחקלאות הן הדרך הנכונה להתפרנס. גם הרוב שתמך בהצעה הסכים, שלא כל-כך נאה לנהל מלון ולהתפרנס ממכירת אוכל ומשקאות חריפי לקייטנים, אשר אותם תשרתנה חברות שלנו. תומכי ההצעה החשיבו את העובדה, שמדובר במקומות עבודה לחברות שלרובן לא הייתה כמעט עבודה בבנימינה. לא זכור לי, אם הרעיון לי, אם הרעיון לתקוע יתד בגליל הוזכר בעת הדיונים, אך אני מאמין שהיו חברים אשר חשבו על כך, גם אם לא דיברו בנושא זה באסיפה.
ברוב גדול החליטה האסיפה לשלוח למטולה קבצת חברות וכמה חברים כדי להפעיל את המלון. בין הראשונות שיצאו למטולה היו פרידה פרדר, זלדה סונדק, שושנה המאירי, בלה ישראלי ואדית רזילי. בלה ישראלי היתה הנשואה היחידה ביניהן. אליעזר ישראלי התגורר בכפר-גלעדי, שם התמחה ברפת. חברים סיפרו לי שלא פעם עשו בלה ואליעזר את הדרך הארוכה בין מטולה לכפר-גלעדי ברגל.
ההתחלה הייתה קשה מאד. החברות עבדו עבודת פרך כדי לנקות את המלון, שמבחינת הנקיון היה די מוזנח. המטבח והשירותים היו פרימטיבים. את המים, בהתחלה הביאו ממעיין שבקרבת המושבה. שם מילאו פחים במים והעמיסו אותם בעזרת "שקיים" על גבו של חמור (לא כל-כך גדול). עד שהצליחו לחכור חדרים, גרו באוהלים שהקימו בחצר בית איכרים, למזלנו קרוב למלון. נתן טיפל במרץ, כדי להכניס שיפורים במלון. מיד לאחר בואה של הקבוצה הראשונה הוא התחיל לחפש מקומות עבודה נוספים, הפעם בעיקר עבור חברים.
תוך זמן קצר יחסית השתפרו התנאים במלון. להובלת מים השתמשו כבר במשאית משומשת עמוסת חביות. במכונית זו נהג יצחק - אייקי איזנברג האמריקני, שרכש ניסיון עוד בניו-יורק (אמנם לא במשאית). המקום התחיל לתפקד כמלון עם מסעדה. כבר בחודש הראשון הגיעו למלון אורחים - בהתחלה היו אלו בודדים ואחר-כך גם קבוצות ממוסדות ציבוריים בארץ. המסעדה פעלה לא רע, אם כי התנאים במטבח היו עדיין קשים.
מלון "שלג לבנון" המנוהל על-ידי הקיבוצניקים מהאנגלו-בלטי היה למקום מפגש קבוע של נחמני ועוזריו עם "השליט" הערבי של עמק החולה, כאמיל אפנדי. כאמיל גר בבניין מרווח ומרשים בכפר חלסה, הכפר החשוב בעמק החולה. היום משתרעת קריית-שמונה במקום וסביב חלסה לשעבר. ביתו של כאמיל אפנדי עמד בסביבת שכונת רסקו של היום. בעבר הלא כל-כך רחוק היה כאמיל אפנדי מעורב בהתקפות הערבים על תל-חי, בהן נפלו יוסף טרומפלדור וחבריו. על שם שמונה הנופלים בהגנת תל-חי נקראת היום קריית-שמונה. אחרי שנות יחסי איבה בין אנשי כפר-גלעדי לבין כאמיל אפנדי, מצא האיש דרכים לשנות את תדמיתו. מבוגר יותר בעשרים שנה, היה האפנדי כבר "ידיד" היהודים.
אדמות עמק החולה היו שייכות לאפנדים, בעלי קרקעות עשירים, שהעדיפו להתגורר בביירות. כאמיל אפנדי טיפל ברכושם וגבה מאריסים כפריים את חלק הארי של היבולים, שאספו מהשטחים אשר עיבדו. כאמיל, דובר אנגלית, היה בקשרים טובים עם המשטרה הבריטית בחלסה. באישור המשטרה היו לכאמיל כתריסר שומרי-ראש מצויידים ברובים. האפנדים, בעלי הקרקעות, התהוללו, כנראה, בעיר העליזה בירות והיו זקוקים מדי פעם לכסף רב. הם ייפו את כוחו של כאמיל למכור לקק"ל חלק מאדמותיהם. ב"שלג הלבנון" התנהל בקביעות מו"מ על עיסקי הקרקעות בין נחמני לכאמיל אפנדי.
בהגשה במסעדה עסקו שתי חברות - זלדה סונדק ושושנה המאירי. שושנה, גבוהת קומה ובעלת הופעה נאה, הרשימה מאד את כאמיל אפנדי, שנהג לשוחח עימה באנגלית. זלדה סונדק, לעומת זאת, הכירה טוב יותר את סונין.
האנגלית של שושנה והרוסית של זלדה עזרו ליצור יחסי ידידות עם האורחים החשובים. שתי המלצריות היו חדשות במקצוע ושתיהן קצת חלשות בעברית. על רקע זה קרה מקרה מבדח בזמן אחת הארוחות, כשסעדו נחמני וסונין. האחרון ביקש מזלדה להביא קיסמים. לזלדה לא היה מושג, מה זה קיסמים. היא מיהרה למטבח, שאותו ניהלה פרידה. גם פרידה לא ידעה מה זה קיסמים, והציעה לזלדה להגיד לאורחים שהיום לא בישלו קיסמים. האורחים פרצו בצחוק, וכך נולד אחד הסיפורים הפופולרים במלון הקיבוצניקים במטולה.
לפגישות של יוסף נחמני עם כאמיל אפנדי במלון שלנו היו השלכות רבות-חשיבות על עתיד הקיבוץ האנגלו-בלטי. לזה עוד אשוב.
חג הפסח עבר במלון בהצלחה. הגיעו די הרבה אורחים, וזה עודד את החברות ואת נתן. הוא כתב אלינו לבנימינה שהמלון מכניס לא רע, אולם זה לא סיפק אותו. מההתחלה הוא ראה בשליחת פלוגת חוץ למטולה דרך להיאחז בגליל. נתן שמע, שבבנימינה יש עדיין מפקפקים ולא כל-כך מתלהבים לשלוח חברים נוספים למטולה. במכתביו כעס על "קטני האמונה" ומותחי הביקורת. במטולה נעשו מאמצים למצוא מקומות עבודה בנוסף לעבודה במלון. כשנפתחו אפשרויות, ביקש נתן לשלוח מיד עוד חברים למטולה. בבנימינה היססו קצת ופיקפקו, אך נענו ושלחו קבוצה נוספת של חברים. הפעם הגיעו כבר כמה חברים נשואים ואפילו אבא טרי אחד - שאול פאר.
במטולה התחילו לבנות בית גדול וחצר סביבו - מבנים של המשטרה הבריטית. חברים שלנו עסקו רק בעבודות פשוטות ביותר. כך, למשל, עסקו בפירוק תבניות לאחר יציקה, הוצאת מסמרים מהלוחות ויישורם במכות פטיש. אגב, במלאכה זו עסקו גם בלה ישראלי ודינקה. לעבודות מקצועיות הובאו למטולה פועלים מאומנים ובעלי נסיון. כמה מהם התאכסנו ואכלו במלון שלנו.
בחיפושים אחר מקומות עבודה חכרנו חלקת אדמה בעמק עיון, רכשנו שתי פרדות, עגלה, כמה כלים והתחלנו לגדל ירקות. עד שהיו לנו ירקות משלנו, שילם המלון די הרבה כסף עבור ירקות, שקנו בכפר-גלעדי. הם ביקשו מהמלון את מחירי השוק בתל-אביב. ירחמיאל סונדק עבד עם זוג הפרדות - גלילה וחרמונה. הוא עשה את העיבודים בגן הירק והובלות שונות. ירחמיאל הצליח אפילו לקבל עבודה בהובלת זבל מן הרפת של כפר-גלעדי אל גן הירק של הקיבוץ. הייתה זאת דרך ארוכה של ירידות ועליות תלולות; גלילה וחרמונה שירתו אותנו בנאמנות גם אחרי שעזבנו את מטולה. שתיהן היו פרדות לבנונוניות גדולות וחזקות, וחרמונה הייתה גם יפה בעינינו.
חברינו במטולה עבדו קשה, גרו בתנאים ירודים ואכלו אוכל צנע, ובכל זאת, היו יורדים כמעט כל ערב לגורן של המושבה, שרים ומפטפטים מאוחר לתוך הלילה.
ממטולה לנעמה
לקראת סוף הקייץ קרא לי נתן לבקר במטולה בעניין חשוב ודחוף. הסיפור היה מעניין: באחת השיחות שניהל כאמיל אפנדי עם שושנה מדי פעם אחרי הארוחות, הוא שאל, מדוע הקיבוץ האנגלו-בלטי עוסק בהפעלת מלון ולא, כמו כל הקיבוצים, בחקלאות. שושנה הסבירה לו, שעלינו לחכות עד שיגיע תורנו והקק"ל תעמיד לרשותנו קרקע להקמת משק. וכאן באה ה"פצצה": "קרקע, זאת לא בעייה", אמר כאמיל; "יש לי קרקעות בעמק החולה ואני מוכן להחכיר לכם שטח". שושנה מיהרה לקרוא לנתן אשר אמר, שהיינו רוצים לבדוק אפשרות לחכור שטח. האפנדי הציע שבאחד הימים נבוא אליו לחלסה, נשתה קפה ונשוחח בנושא.
מיהרתי להגיע למטולה ביום שנקבע לביקור אצל כאמיל. בצהריים ירדנו לחלסה לביתו המרווח של כאמיל אפנדי. הוא פגש אותנו לבוש פיג'מת משי יפה, והושיב אותנו סביב שולחן נחושת גדול. ארבעתנו - שאול<, שושנה, נתן ואני (ויתכן גם אייקי, שהביא אותנו במשאית שלו), שתינו קפה וניהלנו שיחה די ארוכה על דא ועל הא. מצידנו שוחחה בעיקר שושנה וענתה על שאלותיו של המארח שלנו. הוא התעניין בפרטים על הקיבוץ האנגלו-בלטי, מספר חבריו, מאיזה ארצות באו וממה מתפרנס הקיבוץ בבנימינה. כאמיל, מצדו, סיפר לנו על עמק החולה ועל הבעיות שהוא נתקל בהן במגעיו עם הכפריים.
אינני זוכר מי מאיתנו לחש לשושנה, שתעלה סוף סוף את הנושא אשר לשמו באנו. שושנה עשתה כך וכאמיל אמר, שאחיו הצעיר יסיע אותנו להראות כמה שטחים, שבאים בחשבון לחכירה. עלינו על משאית לא גדולה, שחיכתה לנו בפתח הבית. על המשאית עמדו כבר מספר שומרי ראש עם רוביהם. ערכו לנו סיור מרתק בעמק הנפלא הזה, השופע מים שזורמים מצפון לדרום. פה ושם רבצו ג'מוסים, שעצרו את המשאית לכמה דקות. עברנו מדי פעם על יד כפרי, שחרש במחרשת עץ נגררת על-ידי ג'מוס.
הכפר הראשון שעצרנו לידו היה כפר נעמה. מוחמד הסביר, שאין בקרבת הכפר שטחים השייכים לאחיו, והוא עצר רק כדי להראות לנו שטח של 550 דונם, שהקק"ל רכשה בתיווכו של כאמיל אפנדי. השטח נמצא דרומה מהכפר, ליד גבעה לא גדולה שבלטה רק מפני שהייתה בודדה במישור השטוח שסביבה. אנו כמובן, התעניינו בשטחים שכאמיל אפנדי היה מוכן להחכיר.
חזרנו לביתו של האפנדי במצב רוח מרומם, אך זכינו שם למקלחת קרה. כששאלנו על מחיר החכירה, הדהים אותנו כאמיל. למדנו לקראת הפגישה מה המחיר המקסימלי, שכדאי לשלם עבור חכירה. הסכום שכאמיל נקט בו הבהיר לנו, שהאיש, כנראה, נרתע מלעשות עסק עם הקיבוצניקים האביונים. בערב במטולה שקלנו מה לעשות והחלטנו שלמחרת, בדרך לבנימינה, אתעכב בטבריה ואשוחח עם נחמני על האפשרות לחכור את 550 הדונמים על יד נעמה. סיפרתי לנחמני על התרגיל שעשה לנו כאמיל אפנדי. נחמני צחק, כינה את האפנדי במילה ערבית מתאימה וכששאלתי בדבר החלקה בנעמה השיב לי, שיש על מה לדבר. נחמני הציע שנמשיך את השיחה באחד הביקורים שלו במטולה. חזרתי למטולה לדווח על שיחתי עם נחמני.
בשובי לבנימינה סיפרתי גם לחברים שם על ההתפתחות החדשה. גם בבנימינה גילו החברים עניין באפשרות לחכור אדמה מהקק"ל בעמק החולה. מהדיווחים האחרונים ממטולה על עסקי המלון שם היה ברור כבר, שלא נמשיך עוד בהפעלת המלון. מצד שני, "ההרפתקה" של ניהול המלון "שלג הלבנון" השיגה לפחות מטרה אחת - השאיפה והרצון להיאחז בגליל. כבא-כוח של הקיבוץ ידעתי כי יתכן, שיעבור עוד זמן עד שיגיע תורנו להתיישבות ואת זה ידעו, כמובן, גם החברים בבנימינה. לכן לא הופתעתי, כשהוחלט שאצא בהקדם למטולה לשיחה עם נחמני, אשר עמד להגיע לשם.
יחד עם נתן ועוד מספר חברים, ישבנו שעה ארוכה עם נחמני. הוא גילה נכונות לעזור לנו, אך מצא לנכון להזהירנו מפני קשיים רבים, שיעמדו בדרכנו. השטח בנעמה נחרש ולא נזרע. על השטח, הסביר נחמני, יעלה תלתן כגידול בר. באביב צפוי יבול מצויין, אותו עלינו לקצור ולכבוש כחציר. צריך להבטיח, המשיך נחמני, שבחורף לא ישמידו עדרי ג'מוסים של ערביי נעמה את הגידול. הקק"ל, אמר נחמני, תשלם את שכרו של שומר מנוסה מערביי כפר נעמה, ועלינו לשלוח לשמירת השטח חבר משלנו (על חשבוננו, כמובן). שניהם יגורו בחודשי החורף על הגבעה בבית-אבן ישן. באביב, אחרי שנקצור את התלתן, נוכל להתחיל בעיבוד השטח. כאן הרצין נחמני והודיע בפסקנות: "בקיץ לא תוכלו לגור על הגבעה. המקום מוכה קדחת, ולפני רדת החשכה והופעת היתושים תצטרכו לחזור למטולה". דמי החכירה שנשלם לקק"ל לא יהוו בעיה - ממש פרוטות, הדגיש נחמני. אני מאמין, שיוסף נחמני אמנם רצה בטובתנו, אך העסקה איתנו הייתה, לדעתי, כדאית גם לקק"ל. בדרך זו תובטח שלמות השטח המוקף אדמות, שמעובדות ע"י האריסים מכפר נעמה.
הקשיים, עליהם דיבר נחמני, כולל סכנת הקדחת, לא הרתיעו אותנו. אפילו הירידה בוקר-בוקר ממטולה, כדי לעבד את השטח בנעמה, לא נראתה כמשימה בלתי אפשרית. נדברנו עם נחמני, שאבוא אליו לטבריה לסגור פרטים (אם הדבר יאושר על-ידי הקיבוץ בבנימינה).
איני זוכר כמה זמן עבר, עד שהתייצבתי במשרדו של נחמני בטבריה, שם חיכתה לי מהלומה בלתי צפויה. נחמני פגש אותי כרגיל בחיוך, אך כמעט מיד הודיע, שלא נוכל לקבל את השטח, כפי שהוסכם בינינו. "נשיא הקק"ל, יוסף וויץ, הודיע לי, שהסכים להחכיר את השטח בנעמה ליהודי, שמתכנן לחפור בריכות ולהקים משק לגידול קרפיונים", הסביר נחמני.
נדהמתי וכנראה גם החוורתי, כי נחמני פנה אלי ואמר: "אל תעשה מזה טרגדיה, נחפש פתרונות אחרים". כשהתאוששתי קצת נזכרתי, שבבנימינה יצא לי פעם לעבוד בחפירת בור להצבת משאבה על חוף נחל התנינים. המשאבה הייתה מיועדת להזרים מים לבריכת מחסן של דגי קרפיונים. יהודי אוסטרי, ששמו משה שוורץ, תכנן לייבא קרפיונים מסרביה, לאחסנם בבריכה ולשווקם בארץ. למשפחת שוורץ היו בעבר בריכות דגים באוסטריה ובסרביה. שוורץ הזקן עם שלושת בניו עלו ארצה והצליחו, כנראה, להציל חלק מהונם, לפני שאוסטריה צורפה ל"רייך השלישי". בכור האחים, משה, החליט לנסות לייבא קרפיונים ולשווקם בארץ.
איני יודע, כיצד מצא שוורץ דווקא את המקום על חוף נחל התנינים. תכניתו של משה בוצעה, ולבריכה הובאו כמה משלוחים. חברינו, גם אני בינהם, עבדו בפריקת המשלוחים ובהעמסת דגים למשלוח לחיפה ולתל-אביב. לצערנו, הפרויקט הראשון של שוורץ בארץ לא האריך ימים. עד אותו יום במשרדו של נחמני פרח מראשי הסיפור של בריכת שוורץ בבנימינה. דברי נחמני על היהודי שרוצה להקים בריכות בנעמה הזכירו לי את פרשת הבריכה בבנימינה. "מה שמו של היהודי?" שאלתי את נחמני. "שוורץ, משה שוורץ", הייתה התשובה. כמובן, סיפרתי מיד לנחמני, שעבדנו בבריכה של שוורץ בבנימינה ושאני מכיר אותו אישית. "מעניין, איזה עולם קטן!" אמר נחמני. "תנו לי לחשוב ואולי אמציא משהו", סיכם. חשתי משהו בדומה להרגשה, עימה יצאנו מהביקור אצל כאמיל אפנדי - אכזבה קשה ובצידה תקווה.
דיווחתי על הכל במטולה ובבנימינה וחיכינו בקוצר רוח לידיעה מנחמני. עבר זמן מה (זמן רב לפי הרגשתי), עד אשר הוזמנתי למשרדו של נחמני. הוא הסביר לי, שחיכה לביקורו של שוורץ בנעמה ורק אחרי זה שוחח עם האיש עלינו. נחמני סיפר, ששוורץ גילה עניין בהצעה, שיקבל 500 דונם ומחציתה של הגבעה, ואילו אנחנו נקבל 50 דונם לעיבוד, ונעבוד אצל שוורץ בחפירת הבריכות. אינני זוכר, כיצד הבטיח נחמני, שאנו נקצור את התלתן מכל השטח. תכניתו של נחמני, אשר שוורץ הסכים לה, כללה העסקת שומר שלנו יחד עם השומר הערבי חמאדי, שישמרו על השטח בחורף.
באביב, אחרי הקציר, ייחרש השטח ושוורץ יוכל להתחיל בחפירת הבריכות. חציו של הבית הישן על הגבעה יעמוד לרשותו של שוורץ ויגור בו אחיו של משה, מרדכי, שישגיח על חפירת הבריכות. החצי השני של הבית יהיה בידנו. אני בטוח, ששוורץ היה מרוצה מאד מהתכנית. השותפות איתנו פתרה לו בעיות קשות, שעמדו בפניו באזור מבודד, כמעט ללא יישובים יהודים, בלב עמק החולה. יתכן גם, שההכרות הקצרה עם האנגלו-בלטי בבנימינה עודדה אותו. מצידנו קיבלנו בשמחה את הפשרה, שהציע נחמני.
עד האביב היו ידי מלאות עבודה. הייתי בא-כוח חוץ והוטל עלי לגייס אמצעים ולרכוש ציוד לקציר וכיבוש החציר ולחריש השטח אחרי הורדת היבול.
עם התקרב החורף נודעו לי כמה עובדות הנוגעות לעתיד עבודתנו בנעמה. כך למדתי, שעוד בתחילת השנה נחפרה בריכה לגידול דגים בקיבוץ דפנה, ואת הפרויקט יזם ותיכנן מי אם לא מיודענו משה שוורץ. את פרטי השותפות בין שוורץ לבין דפנה אינני זוכר. אני רק זוכר, שהשותפות התפרקה די מהר. נודע לי גם, כי עוד לפני שהוחלט בבנימינה על בחירת שומר לנעמה, נרכש שטח די גדול ממערב לחלקת שוורץ, והקרקעות נמסרו לחכירה לכפר-גלעדי. "הקיבוץ הוותיק באזור", הסביר לי נחמני, "סובל ממחסור באדמות הניתנות לעיבוד. בירושלים נפלה ההחלטה לעזור לכפר-גלעדי". נחמני גם הודיע לי, ששומר מטעם כפר-גלעדי ייצא לנעמה בחורף. השומר הערבי, חמאדי, ישמור יחד עם חבר שלנו וחבר של כפר-גלעדי. שלושתם יגורו בבניין הישן על גבעת נעמה.
כשהגיע הזמן לבחור את המועמד שלנו לשמירה בנעמה, התנדב משה ניר לתפקיד זה וגם נבחר. הוא יצא למטולה בסוף שנת 1940, בילה כמה ימים בהכנות (כמו רכישת סוסה ורכישת ציוד שמירה), וב- 1/1/1941 הגיע לגבעת נעמה. משה סיפר אחר-כך, שכאשר הגיע לגבעה מצא שם את יוסקה גורל, חבר כפר-גלעדי, ואת חמאדי, השומר הערבי. בבניין הישן עמדו בפינה מרוחקת יותר סוסתו של יוסקה ועז. בבניין אכלו וגם ישנו שלושת השומרים. ביום היו מסתפקים בתצפית מהגבעה, וכשראו תנועה חשודה, יצאו בדהרה על סוסיהם אל השטח. בלילות היו יוצאים לסיורים, כל פעם במסלול אחר ובשעה שונה.
את יוסקה גורל ואת חמאדי הכרתי רק כשהגעתי לביקור בגבעה. יוסקה היה בחור כארז, מעיין "מאצ'ו" גלילי, לבוש בקפידה בגדי שומר, נועל מגפיים מבריקים ויושב על סוס, כאילו נולד לכך. על יוסקה אספר עוד בהמשך. חמאדי השאיר רושם של ערבי ממולח ובעל חוש הומור שנהניתי ממנו רק בעזרת מתרגם.
בהתקרב האביב רכשנו את הציוד לקציר החציר: מקצרות, מגבים ומכבש (הכל משומש, והמכבש די פרימיטבי). לכל זה מצאנו איכשהו אמצעים, אולם אחרי שהוחלט לרכוש טרקטור שרשרות עם מחפר, מחרשה ודיסקוס, שהיינו זקוקים להם לחפירת הבריכות, נזקקנו לסכומים רציניים יותר (גם הם לפי המושגים של אז). יצאתי עם הילל אבני לחפש טרקטור וכלים (משומשים, כמובן). ביררנו מחירים ומצאנו, שאנו זקוקים למאות לירות. פעלתי במקביל בבנק הפועלים ואצל שוורץ. בבנק סיפרתי, שגם שוורץ יעזור לנו, אם הבנק יתן הלוואה מתאימה, ולשוורץ אמרתי שנקבל, כנראה, הלוואה מהבנק, אך נזדקק גם להלוואה או מפרעה ממנו. מאמצינו נשאו פרי ורכשנו טרקטור קטרפילר 22 עם מנוע נפט וגם מחפר, מחרשה ודיסק. אינני זוכר איפה מצא הילל את כל הכלים.
תקופה קשה עברה על הפלוגה במטולה בחודשי חורף 1940. החידוש שבחיים במושבה קטנה נידחת "בקצה העולם" והאתגר הבלתי שיגרתי של ניהול מלון, לא היוו כבר גורמים מושכים ומדרבנים. הפלוגה גם לא הצליחה לפתח חיי חברה וליזום פעולות תרבותיות, שהיו, אולי, משפרים את האווירה בפלוגה.
אחרי שנפלה ההחלטה לא לחדש את חוזה החכירה של המלון, גברה אצל החברים התחושה, שפרק מטולה מתקרב לקיצו. מה שעדיין ליכד את הפלוגה היה הרצון, שהקיבוץ יתיישב בגליל, והתקווה שההיאחזות בגבעת נעמה תפתח, אולי, את האפשרות להתיישב. בשלה ההחלטה לשבת על הגבעה גם בקייץ, למרות שהוזהרנו מפני סכנת הקדחת. תכניתו של שוורץ לחפור בריכות בקייץ השכיחה, לדעתי, את נושא מכת הקדחת. כך חיכו בקוצר רוח להתחלת הקציר ולירידת חברינו הראשונים לנעמה.
לפני הקציר ביקרתי שוב בנעמה אצל משה. מן הגבעה נפרש מראה מרהיב של שטחי תלתן-בר ירוק כהה. צפונה, בין הגבעה לכפר נעמה, הוריקו השדות המעובדים על-ידי ערביי הכפר. הגבעה עצמה הרשימה אותי ביפייה, הפראי עדיין.
הסתובבתי על הגבעה ונהניתי ממראה עיני, אך לא יכולתי שלא להיווכח, כי זולת בית האבן הישן והמוזנח, לא מצאתי דבר היכול לעזור לנו לסדר את חיינו על הגבעה. על חשמל, כמובן, אפשר היה רק לחלום. מים? - היו רק מים דלוחים בתעלות, או מים נקיים יותר במרחק בירדן. לחם וסוגי מזון אחרים נצטרך להביא ממרחק של קילומטרים רבים. תחנת האוטובוס - בחלסה, שישה קילטומטר מהגבעה בדרך לא דרך. ולבסוף הרופא - בכפר-גלעדי. עתה אינני יכול להבין, מאין נבע הבטחון שלי שהכל יסתדר. אני זוכר שהחברים הראשונים, שירדו כעבור שבוע ממטולה, סיפרו לי מאוחר יותר, כי מהרגע שרגלם דרכה על אדמת הגבעה, גם הם היו בטוחים שהכל יסתדר. זה, כנראה, יתרונם של צעירים (יתרון שלפעמים גם מכשיל).
גבעת נעמה, בדרך להתיישבות בעמק החולה
כאשר פתחתי בתיאור פרק בנימינה, סיפרתי על התנאים הקשים, בהם התחלנו את חיינו במחנה המוזנח על גבעת הפועל. את פרק נעמה אפתח במילים פסקניות: "התחלנו מלא כלום". את השבועות הראשונים חיינו "בטבע", ונאלצנו להסתפק בסידורים פרימטיביים והמצאות שעלו בראשינו - כמעט כמו חבורת רובינזון קרוזו.
בתקופה ההיא, בשנים הראשונות שלי בארץ, עלו על הקרקע ישובי "חומה ומגדל". עשרות משאיות הביאו מבני עץ מוכנים, והמון מגוייסים ממשקים ותיקים עזרו בהקמתם ובגידור המחנה. לא כך אצלנו. חברינו ירדו ממטולה לנעמה בצנעה ובשקט. זלדה, מהראשונים, סיפרה לי, כיצד הגיעו לכפר נעמה בעגלה רתומה לזוג פרדות. עברו את הכפר, ובדרך לגבעה חצו את הפלג הרדוד, שזרם באמצע הכפר. עשו את דרכם לעיני ילדי הכפר החצי ערומים ומספר כפריים מבוגרים. במקום השירה האדירה, שליוותה את מקימי "חומה ומגדל", ליוו את העגלה בנעמה נביחות צרודות של כלבי הכפר, קולניים מאד אך בעצם פחדנים.
ההתחלה היתה קשה. אך מצב הרוח היה מצויין. מבנימינה הגיעו חברים וחברות נוספים. רובם היו עסוקים בקציר התלתן ובגיבוב, ייבוש וכיבוש החציר באמצעות מכבש, הנגרר על-ידי סוס. עסקנו גם בסידורים שונים. כך הרימו על עמודים חבית ופחים עם חורים - מקלחת ראשונה. מחיצת פח הפרידה בין מתקלחים ומתקלחות. אולם עבר זמן לא רב, ובזה אחר זה צצו צריפים ראשונים, הוקמה סככה לסוסים ולכלים - "בנייני משק" ראשונים. שיפרו קצת את הבניין הישן. המקום התחיל לקבל צורת יישוב - יישוב די עלוב עדיין, אך בכל זאת, כבר יישוב.
על הגבעה צץ גם מבנה מיוחד במינו, מעשה ידיו של יוסקה גורל, השומר של כפר-גלעדי. כל עובדי כפר-גלעדי שעסקו בקציר ועבודות שדה אחרות, היו מגיעים לעבודה בבוקר וחוזרים בסוף היום. רק יוסקה גר על הגבעה. הוא הקים לו סוכה יפה על עמודים גבוהים. בכפר נעמה ובכפרים אחרים בעמק ראינו מבנים כאלה. בגובה הסוכות נשבה רוח קלה, היה קריר יותר לישון והעיקר, הסבירו לנו, בקייץ כשמופיעים היתושים הם "פעילים" בעיקר קרוב יותר לקרקע.
באותה השנה נעשה נסיון ליישב קיבוץ על אדמות חיאם ווליד, במזרחו של העמק, קרוב מאד לביצות. בחיאם ווליד הקים את המחנה שלו קיבוץ עמיר, שהגיע מהמושבה חדרה. מהר מאד התברר, שהמתיישבים לא יחזיקו מעמד בפינה נידחת זו, שהגישה אליה בחורף כמעט בלתי אפשרית, ואילו בקייץ אורבת למתיישבים הקדחת. המקום נעזב, ומאוחר יותר התיישב קיבוץ עמיר על הגדה המזרחית של הירדן, צפונה יותר. מאז נכשל הניסיון להתיישב בחיאם ווליד, הוחלט בקק"ל להקים עוד ישובים על שטחים נמוכים הקרובים לביצות. הביצות באותם הימים, התחילו דרומה מהגבעה שלנו במרחק הליכה לא רב. התיישבותנו על הגבעה לא "הרשימה" ולא שיכנעה את נשיא הקק"ל, יוסף וויץ. שמענו שמבחינתו היינו בלתי רצויים במקום.
ערבי האביב, ללא מכת היתושים, בינתים, השכיחו אולי לרבים מאיתנו את מה ששמענו על סכנת הקדחת בקייץ. בקק"ל החליטו, כנראה, "להזכיר לנו את העובדות". הם הודיעו לנו על היום והשעה של ביקור הד"ר מר על הגבעה. ד"ר מר, שהתגורר בראש-פינה, התמחה בטיפול במגפות קדחת בעמק החולה. הוא עבד במרפאה בכפר הגדול סלחיה (בצד המזרחי של הירדן, מול בית האריזה של כפר-בלום כיום), והרבה לבקר בכפרים אחרים, שתושביהם סבלו מקדחת.
(באדיבות המרכז למדיה דיגיטלית, אוניברסיטת חיפה, הספריה)
אולי אינני מדייק בכל מילה שנאמרה, אך תוכן הדברים - מדוייק. לא שאלנו שאלות, ונדמה לי שלא אמרנו מילה. האיש קם, אמר שלום ויצא מהצריף. ישבנו המומים, ולא הספקנו להוציא מילה, כשדפקו בדלת. נכנס אותו ד"ר מר, נעמד ליד הדלת ואמר בערך כך: "הזהרתי אתכם על-פי בקשת המוסדות, אך כאיש שעובד בעמק זה זמן רב, אני אומר, יהיה קשה מאד, אך אם תתעקשו - תחזיקו מעמד". אמר והלך. לא פרצנו בשירה, אך ד"ר מר זה חימם את לבנו וחיזק את רוחנו. לא יצא לי לפגוש אותו לאחר מכן, אך שמעתי שגוייס לצבא הבריטי ופעל כרופא עם יחידות בריטיות בדרום-מזרח אסיה. ברבות הימים היה פרופסור מר לסמכות בשטח שלו בקנה מידה עולמי.