עלייתי - ראשיתה של דרך ארוכה
את ישראליק וישקין, שילים רץ ואברהם ברמן פגשתי לראשונה באפיקים, אם כי שמותיהם היו ידועים לי ממכתבים ראשונים שקיבלתי מאפיקים. הביאו אותי אל האוהל שלי - ביתי לתקופת שהותי באפיקים. היה זה אוהל עגול שהזכיר לי ויגום אינדיאני מספרי ילדים. באוהל מצאתי שתי מיטות ושני ארגזי תפוזים ריקים. ישבנו על שתי המיטות ושוחחנו ארוכות. אינני זוכר אם היה לי כבר שכן באוהל, או שהוא הצטרף אלי מאוחר יותר.
חברי ה"בלטים" הכירו לי את חברינו ה"האנגלים", אשר עברו לאפיקים מכנרת, שם בילו שנתיים משנת 1936. נדמה לי עתה, שמן המפגש הראשון האמנתי, שהמיזוג הזה של יוצאי תנועתנו מלטביה וליטא, עם ראשוני העולים החלוצים מאנגליה, יצליח. האמנתי כך, אולי מפני שה"אנגלים" כמעט כולם היו "ותיקים" בארץ. במשך השנתיים התרגלו לאקלים והתנסו כבר בעבודות שונות. זה שהמיזוג עוד ייתקל בבעיות ויהיה לא קל ולא פשוט, למדתי רק מאוחר יותר. מה שהיה חשוב ומכריע, היה כנראה, שכולנו, גם הבלטים וגם האנגלים, רצינו בהצלחת המיזוג והכרנו בחשיבותו.
עוד בווינה קיבלתי מבורקה מכתב, שתיאר כיצד נפלה בהנהגה העולמית של נצ"ח ההחלטה לרכז גרעין מיוצאי נצ"ח מהמדינות הבלטיות עם עלייה מאנגליה, שראשוניה כבר הגיעו, אך היה צפוי המשך לעלייה זאת. ציפו גם לעלייה נוספת מלטביה וליטא. רציתי להכיר, כמובן, לא רק את חברי הגרעין האנגלו-בלטי, רציתי להכיר טוב יותר את האכסניה שלנו, את קיבוץ אפיקים על מייסדיו הרוסים ועל הקבוצות הקטנות יותר של בלטים, יגוסלבים, מספר אמריקאים וכמה עולים - חלוצים מדמשק. גילינו והכרנו גם את ה"בודדים", שכל אחד מהם הגיע בדרך שלו ולא השתייך לקבוצה מסוימת.
לאפיקים הגעתי, כשהקיבוץ היה כבר סיפור הצלחה. המשק החקלאי היה מפותח וכלל רפת, לול, שדות-מספוא, גן-ירק, מטע בננות, פרדס אשכוליות וכרם - משק אינטנסיבי, שהתבסס על אדמות שלחין. העיבודים וההובלות בתוך המשק בוצעו בעזרת פרדות, סוסים וכמה טרקטורים על שרשרות. (טרקטורים על גלגלים לא הכירו חקלאי הארץ בימים ההם). בבניין עסקה קבוצת חברים, שכמה מהם למדו את המקצוע בפלוגות חוץ, בעיקר בחיפה. הקיבוץ הצליח לפתח ענף תובלה, רכש מספר משאיות והקים מוסך. באפיקים מצאנו גם מפעל תעשייתי.
אכסניה כזאת איפשרה לנו להכיר ולהתנסות במגוון עבודות במשק ובשירותים. אותי אישית, ואני מניח שגם את חברי, הרשימה מאד, לא פחות מהישגיו המשקיים של הקיבוץ, החברה באפיקים. מצאנו באפיקים חברה מלוכדת ותוססת, וחיי תרבות מגוונים, שכללו בין השאר חוג דרמטי ומקהלה שהתמידה. החברה גילתה עירנות במתרחש בארץ, ומצאה דרכים לשלב בציון החגים מקורות מסורתיים עם סגנון החיים החדש. האווירה הייתה בעיני חדורת אופטימיות.
חוסנה של חברה והיכולת היצירתית שלה לעולם תלויים בטיב החומר האנושי. זכור לי, שלאורך כל שהותי באפיקים התפעלתי מן "האוצר האנושי" של הקיבוץ. גם היום הייתי יכול למלא דפים בתיאורי דמויות, ששבו את לבי. איני מתכוון דווקא ל"חשובי" הקיבוץ, לחבורת השליחים שכמה מהם הכרתי בתנועה, כמו לסיה גלילי, אריה בהיר, אליק שומרוני, יוסף יזרעאלי, שבמרוצת השנים מילאו תפקידים ציבוריים חשובים לפני ואחרי קום המדינה. אני זוכר את מיטיה קריצ'מן הבלונדיני, פרוע השער שהתרוצץ בקייץ יחף, והוא זה שיזם והקים מפעל תעשייתי מן הראשונים בתנועה הקיבוצית. אני זוכר את אשתו ברטה, אשת-חיל, שניהלה את העבודה בבית-החרושת, את בוזיק (ברוך) ויניאר , קטן הקומה, בעל ידי זהב וראש של מהנדס, מבלי שהייתה לו השכלת מהנדס. אני זוכר את מוליה זהרהרי, יפה-התואר, מחנך נוער מעולה ופעיל-תרבות בקיבוץ. זוכר בשמותיהם את החברים והחברות, איתם נפגשתי בעבודה בענפי המשק החקלאי. זוכר את כלב כהן, הגברתן היגוסלבי, ששלט ביד אמן בסוסים ובפרדות. זוכר את משה וולפסון האמריקאי, גבה-קומה וצנום, נהג משאית חביב על כולם, שהזכיר בחיצוניותו את גיבורי המערבונים האמריקאים. את קלרה גלילי מראשוני אפיקים ואת יודיתק'ה (יהודית) רוזן הקטנטונת והשבירה - שתי האקונומיות, שדאגו להאכיל את כולנו. את שורה העדינה, האחות של הקיבוץ. זוכר גם את תמרה יפת-העינים, שהיה לה רומן מסובך ובלבי החלטתי, שהיא מזכירה את דמותה של אנה קרנינה מספרו של טולסטוי (בלי הסוף הטרגי של גיבורת טולסטוי). אני זוכר את הצבר חיים הורוביץ, שהקסים אותי- מספואיניק חרוץ זה היה אוטוריטה במה שנוגע לספרות עברית, וידע לצטט שירי משוררים בעל פה. את חיים הכרתי יחד עם שאול פאר שלנו, כשעבדתי איתם במספוא. שאול, שגדל בתל-אביב, היה חניך הנוער העובד ואילו חיים - חניך מחנות העולים. זוכר אני את חייקל רוזן ואת דודיק (דוד) פרדקין ה"גפירים", שהדריכו אותנו בשימוש וטיפול בנשק.
את אפיקים ראיתי בעיני עולה חדש, בוגר תנועת נוער אידיאליסטית, כולי מתרגש ומתלהב וכנראה גם תמים. ידעתי שהקיבוץ אמור להכין אותנו לקראת העתיד והנחתי שזה ייעשה לא על-יד הרצאות הטפה, כי אם תוך חיי יום יום בחברת אנשי אפיקים שהרשימו אותי מן הימים הראשונים.
אכתוב עתה גם על קורות אפיקים, כפי שלמדנו עליהם מפי חברים, כיוון שסיפור קורות אפיקים הדריך רבים מאיתנו כעבור שנים, כאשר תוך התלבטיות רבות בנינו את הקיבוץ האנגלו-בלטי והנחנו את היסוד לכפר-בלום.
מייסדי אפיקים היו צעירים בני 18 - 19 , חניכי השומר הצעיר בברית-המועצות. הם הצליחו לעלות ארצה בתחילת שנות ה-20. בבואם חלמו לייסד ישוב קיבוצי, שיקלוט את חבריהם שעוד יעלו, ושרבים מהם עדין ריצו עונשי מאסר והגליה. כ-10 מהראשונים עלו לגליל לווזיה שליד ראש-פינה. שם עבדו בקטיף טבק. בסתיו 1924 הגדירו את עצמם כ"קיבוץ השומר הצעיר מס.ס.ס.ר" (ברית המועצות). מאז נדד הקיבוץ ממקום למקום וגדל בהדרגה. בארץ היו אלו שנות חוסר עבודה. כשנגמרה העבודה בקטיף הטבק, עברו לעמק יבניאל ומשם לעפולה, שם עבדו בעבודות שונות. ב-1926 נאלץ הקיבוץ הצעיר, שגדל בינתיים, להתפצל לפלוגות קטנות בחיפה, זכרון-יעקב, טירה ופלוגת הים על הירקון. חוסר העבודה והפיצול החברתי דחפו את המתייאשים לעזוב את הקיבוץ. החברים שנשארו חששו מהתפוררות והחליטו להתרכז שוב במקום אחד. את המקום מצאו בחצר כינרת, בעמק הירדן, משם יצאו לעבודה במפעל הגדול של הקמת תחנת הכוח בנהריים, שנבנתה על מי הירדן והירמוק.
גם בחצר כינרת נמשכו העזיבות, אך הגרעין שנשאר התחשל ודבק בהחלטתו ליישב את הקיבוץ. קרקעות ואמצעים כספיים שעמדו לרשות המוסדות המיישבים היו מוגבלים. תורו של הקיבוץ לזכות בהקצבת קרקע והלוואה למימון בנייה נראה רחוק. אך המזל שיחק הפעם לטובתם של ה"רוסים". ארבעת המשקים הוותיקים והמבוססים בעמק הירדן - הדגניות, כינרת ובית-זרע - התארגנו, הקימו מכון שאיבה משותף ופיתחו רשתות השקיה. הפיכת אדמות הבעל לאדמות שלחין איפשרה לקיבוצים הוותיקים להפריש במשותף חלק מאדמותיהם לישוב חדש. 500 דונם הועמדו לרשותו של הגרעין הקיבוצי, שישב בחצר כינרת. אך זה עדיין לא פתר את בעיית המימון. הגרעין קיבל אז החלטה נועזת - להתחיל להקים את המשק ואת הישוב בכוחות עצמו. החלטה זו לא רק בוצעה, כי אם גם השפיעה על מבנה המשק. נעשו מאמצים למצוא עבודות חוץ מכניסות, וגם החלו לפתח מפעלים. כך, עם הזמן, פיתחו ענף תובלה מצליח, והניחו יסוד למפעל תעשיתי. בבניית הישוב התחילו ב-1932. את השם "אפיקים" בחר הקיבוץ שממערבו אפיק הירדן וממזרחו הירמוק.
מחנה האוהלים של הגרעין שלנו נמצא בקצה השטח הבנוי של הקיבוץ, קרוב לגדר התיל של המשק.
כשהתחילו עבודות השיפוץ בחברת החשמל בנהריים, עבדתי שם כאחד מקבוצת אנשי אפיקים, שיצאו לעבודות חוץ עונתיות. העבודה לא הייתה קשה, אך משעממת מאד. יצא לי גם לעבוד בעבודות חפירה קשות. חברת החשמל מתחה קו חשמל מנהריים לבית-שאן. חפרנו את הבורות להצבת העמודים. אני זוכר שבין מספר בורות קטנים יותר עבור עמודים רגילים היה עלינו לחפור בורות גדולים ועמוקים (עד 2 מטר) להצבת העמודים הגדולים. בחפירת בורות אלה עבדנו בזוגות. בן-זוגי היה אביו של יקי, יוגוסלבי סימפטי, שגייסו אותו לעבודה זו מהנגריה. העבודה בחפירה השתלמה יפה. עבדנו בקבלנות.
אחרי קציר התבואה הרכיבו באפיקים קבוצה, שיצאה לעמק בית-שאן לכבוש קש בשדות המושב בית-יוסף. טרקטוריסט מנוסה, ארבע "קושרות", שישבו משני צידי המכבש ושני "קלשונאים", שהגישו את הקש למעלית המכבש, היוו את הקבוצה. אני השתתפתי בה כ"קלשונאי". עבדנו בקבלנות בשדות נרחבים של מושב בית-יוסף. את הטרקטור ואת המכבש הביאו מאפיקים והם נשארו שם גם בלילות. אנו, העובדים, עלינו בבוקר בחניה שליד אפיקים על "רכבת העמקים", רכבת שנראתה כאחת מימי התורכים, נסעה לה לאיטה על גבי מסילתה הצרה והביאה אותנו לבית-יוסף. בערב חזרנו ברכבת לאפיקים. ראש הקבוצה, הטרקטוריסט "הליטבאק", דוד כהן, היה עושה עיסקה עם הקונדוקטור הערבי, שחילק לנו כרטיסים משומשים. כך הקונדוקטור היה מרוויח קצת ואנו קימצנו בהוצאות.
באפיקים השתלדו לסדר את חברי הגרעין שלנו במקומות עבודה קבועים. קיבלנו בהבנה את העובדה, שלא ניתן היה לקלוט את כולנו בעבודות, שאיפשרו התמחות כלשהי במקצוע. רק כמה חברים וחברות הספיקו בכל זאת ללמוד משהו "מקצועי". לרובנו יצא להחליף מקומות עבודה שונים. כפי שהתברר אחרי שעזבנו את אפיקים, קשה היה ללמוד מקצוע בזמן קצר. נוכחנו לדעת, שחשוב היה בעיקר ללמוד לעבוד ולהסתגל לכל עבודה מזדמנת. אישית לא הצטערתי על שלא הייתי בין המאושרים שעבדו עבודה קבועה. בתקופת שהותנו באפיקים הספקתי לעבוד בחודשי החורף במספוא, ובאביב - בנהריים ובעמק בית-שאן. יצא לי לעבוד כשבועיים גם בדגניה וכינרת. למלחמה במזיקים בפרדס הרכיבו משקי עמק הירדן קבוצות מיוחדות, שהשתתפו בהן מספר עובדים מכל קיבוץ. נשלחתי לעבודה באחת הקבוצות. עסקנו ב"הלבשת" אוהלים על עצים בעזרת מוטות ארוכים. אנשי החברה שסיפקה גז שהשמיד מזיקים, החדירו את הגז במכשיר מיוחד לתוך ה"אוהלים". אחרי זמן מה היה עלינו להוריד בעזרת המוטות את ה"אוהלים" ולהעבירם לחלקה חדשה. בעבודה זו פגשתי עולים חדשים כמוני מארצות שונות.
זמן מה עבדתי גם כעוזר לנהג. הכרתי טוב יותר את הסביבה וכמה פעמים הגעתי גם לחיפה. פעמיים לנתי שם. אכלתי עם הנהג במטבח הפועלים ובערב הלכנו להצגה בקולנוע "אורה".
הנסיון שרכשתי בעבודות שונות "חישל" אותי. לא נבהלתי יותר, כשיצא לי להתחיל בעבודה, שאף פעם לא עשיתי קודם.
הגרעין שלנו הוקם בתחילתה של השנה האחרונה למרד הערבי (המאורעות). מ-1936 השתוללו בארץ כנופיות מזוינות של ערבים, תקפו ישובים ורצחו יהודים בודדים. כשהגענו ארצה, מצאנו כבר את יהודי ארץ-ישראל מאורגנים להגנה עצמית. את הישובים ביצרו, גייסו וציידו בנשק ופתחו בהתקפת נגד - הרחבת ההתיישבות היהודית. ב-1937 התחילו ליישב קיבוצים ומושבים בכמה אזורים. בעמק הירדן עלו על הקרקע במזרחו של העמק הקיבוצים שער הגולן ומסדה. על חופה המזרחי של הכינרת הקים קיבוץ עין-גב את ה"חומה ומגדל" שלו.
בתקופת שהותנו באפיקים פעלו פלוגות שיצאו מהישובים היהודים ותקפו ריכוזי כנופיות בכפרים ערבים. השלטונות הבריטיים עזרו לישוב היהודי להתגונן. הם הקימו יחידות-עזר יהודיות על יד המשטרה הבריטית. שוטרי-עזר אלה, ה"גפירים", גויסו מהישובים, צוידו ברובים, התאמנו במרוכז ופוזרו כל אחד לישובו, להגנת המקום.
נהנינו מאד מהחגים באפיקים. סדר פסח היה מרשים במיוחד. יהודה שרת (אחיו של משה שרת), איש יגור, מלחין ספוג תרבות עברית, היה האב הרוחני והמוסיקלי של הסדר הקיבוצי, כפי שהוא היה נחוג בימים ההם. בסדר באפיקים הופיעה מקהלה מעולה. קראו קטעים מן ההגדה וציטוטים מדברי הוגים ציונים. האווירה הייתה נהדרת. את הסדר בסגנון מיוחד זה אינני שוכח. שנים עברו, ובבנימינה ואפילו על גבעת נעמה השתדלנו להמשיך במסורת של סדר פסח, כפי שלמדו הוותיקים מבינינו בכינרת ובאפיקים.
הקייץ היה עבורנו קשה יותר מהחורף. החום של עמק הירדן היה כבד. קמנו לעבודה מוקדם בבוקר. בשעות הצהריים עשינו הפסקה ארוכה, והשלמנו את יום העבודה כשהחום נחלש. לנוח בצהריים באהלים היה בלתי אפשרי. אותנו, את חברי הגרעין, סידרו למנוחת צהריים בחדרי חברים. נחנו על הרצפה, שהמארחים קיררו אותה קודם על-ידי שטיפה.
חום הקייץ התיש אותנו, את ילידי הבלטיקום ואנגליה. בקייץ הירבו כמה מחברינו לחלות, לסבול מפצעים ומכאבי בטן. גם על זה התגברנו, ולקראת סוף הקייץ היינו שקועים כבר בהתלבטיות וויכוחים על עתידנו.
עד המחצית השנייה של 1937 היו יוצאי תנועות נצ"ח מרוכזים בארבעה קיבוצים: אפיקים, כינרת, כפר-גלעדי וקיבוץ "בתלם" (עין-גב עם עלייתו על הקרקע). ארבעת הקיבוצים השתייכו למסגרת של "הקיבוץ המאוחד", אך היו מעיין גוף חריג ועצמאי מכמה בחינות. כמו כל קיבוצי הקבוץ-המאוחד, גם קיבוצים חריגים אלה שאפו לבנות קיבוצים גדולים, שיקלטו עלייה ויפתחו לא רק משק חקלאי, כי אם גם תעשייה וענפי פרנסה אחרים. אולם אנשי נצ"ח סירבו להזדהות עם השקפות מדיניות, המקובלות על הנהגת הקיבוץ המאוחד וה"גורו" שלה, יצחק טבנקין. חניכי נצ"ח, שרובם תמכו בזרם המרכזי של תנועת העבודה בהנהגתם של בן-גוריון וברל כצנלסון עמדו על כך, שבקיבוץ חופשי כל חבר לבחור בהשקפתו הפוליטית. מזכירות הקיבוץ המאוחד לא כיוונה עלייה לקיבוצים עם ריכוז גדול של יוצאי נצ"ח. מצידה דאגה הנהגת נצ"ח, שרק בקיבוציה ייקלטו העולים מתנועתה. עולים שעלו מלטביה, אסטוניה וליטא לפני סוף 1937, הצטרפו כמעט כולם לעין גב.
בסוף שנה זו עמדו לסיים את תקופת הכשרתם בכינרת ראשוני העולים מאנגליה. ההצעה שהם יצטרפו לעין-גב ירדה משום מה מן הפרק. כשבשלה ההחלטה להתחיל לרכז באפיקים גרעין חדש של עולים מאנגליה עם יוצאי התנועה מלטביה וליטא, היו שני השותפים העתידיים מרוצים. אצל ה"אנגלים" גבר הרצון להתחיל במשהו עצמאי. התנועות הבלטיות גם הן סברו, שהגיע הזמן להציב אתגר חדש בפני בוגרי התנועה. כשהגעתי לאפיקים, בתחילת 1938, מצאתי במחנה האוהלים את חמשת הראשונים של הגרעין מלטביה וגם את האנגלים שעברו מכינרת לאפיקים. אל חמשת הבלטים הראשונים הצטרפה בבה לוין, שהקדימה את הבחורים וחיכתה ב"בתלם" - עין-גב.
מיזוג גלויות היה כבר תופעה נפוצה בתנועה הקיבוצית. בכל זאת חשנו, גם אנו הבלטים וגם שותפינו האנגלים, שתהליך המיזוג לא יהיה פשוט. ידענו, שאנו שונים ברקע לשוני - תרבותי וחברתי. ידענו, שמאחד אותנו בהתחלה בעיקר רעיון הקיבוץ והקמת גרעין משותף. קיווינו שנצליח, אך ההתחלה הייתה לא קלה. באוהל לא ניתן היה לרכז יותר ממספר קטן של חברים. להיסחב בשבילים הבוציים למרחק רב ממחנה האוהלים שלנו היה קשה, במיוחד בימי הגשם. רק עם בואו של האביב השתנה המצב. יכולנו להתאסף על דשא לשיחה או שירה בציבור. בסופי שבוע יצאנו לטיולים ולרחצה בכינרת. עתה היו הזדמנויות רבות יותר להכיר איש את רעהו. הגרעין גדל, התחילו להגיע עולים נוספים מאנגליה, לטביה וליטא. גם כמה "בודדים" הצטרפו לגרעין. בינינו הבלטים ובין האנגלים היו ודאי חברים שהיו להם ספקות וחששות, שמא המיזוג לא יצליח. אישית, השתייכתי לאלה שהאמינו, כי השוני שבין שני החלקים יכביד אולי בהתחלה, אך עם הזמן יעשיר את הגרעין שלנו מבחינה חברתית-תרבותית ויגוון את חיינו.
באפיקים הרגשנו מצויין. אהבנו את המקום ואת החברה. המארחים שלנו, אנשי אפיקים, החזירו לנו בגילויי אהדה וחיבה. חשנו, שאמנם אנו זמניים, אך מהווים חלק מהישוב. השתתפנו באופן פעיל במסיבות הקיבוץ, והופעותינו זכו למחמאות. אנו, הבלטים, ידענו הרבה שירים, אך בתנועה התרגלנו לשיר בקול קצת צעקני. מהאנגלים למדנו לשיר בצורה תרבותית יותר. צבי ויינברג, מפעילי התנועה באנגליה, התגלה עם הזמן כמארגן ומנצח מקהלות מוכשר.
במחצית השניה של הקייץ החלו שיחות ודיונים על עתידו של הגרעין האנגלו-בלטי שלנו. הנהגת נצ"ח החלה להכין את הקרקע להצעה שהלכה והתגבשה. בחדרה עשה את צעדיו הראשונים קיבוץ צעיר של חלוצים מגרמניה. חברי קיבוץ זה, ששמו היה "הבונה", התקשרו עם הנהגת נצ"ח וביקשו שיכוונו אליהם עולים מתנועתנו. מספר חברי "הבונה", לפני עלייתם ארצה, שהו תקופת מה בחוות הכשרה של התנועה בלטביה. חברי "הבונה" היו בהשקפותיהם קרובים יותר לקיבוצי נצ"ח מאשר לקבוץ המאוחד. גם הנהגת נצ"ח הייתה מעוניינת לצרף גוף נוסף לקיבוציה בקיבוץ המאוחד. מרבית האנגלים לא התלהבו כלל מן ההצעה להשלים את קיבוץ "הבונה". גם רבים מהבלטים חשבו, שמיזוג האנגלים עם הבלטים מהווה משימה מספיק מסובכת, והרעיון להצטרף לקיבוץ "גרמני" עורר התנגדות. בדיעבד אני חושב, שעד שהופיעה ההצעה להצטרף ל"הבונה", התגבש כבר בחלקו הגדול של הגרעין רצון להקים קיבוץ צעיר חדש. בין הבלטים היינו בורקה יעקובסון, אפרים לבנה ואני תקיפים בעמדה זו. נתן כהן, משה לביא ועוד כמה חברים נטו להענות לפניית התנועה ולהצטרף ל"הבונה". כמה חברים מ"הבונה" ביקרו אותנו באפיקים, ומספר חברינו ביקרו בחדרה ב"הבונה". הוויכוח בתוך הגרעין החריף, אך בהצבעה הסופית הוחלט ברוב גדול שנצא "לעצמאות".
הקיבוץ האנגלו-בלטי
לאחר שהתקבלה ההחלטה נרתמו חברי ההנהגה של נצ"ח, ובראשם גזבר אפיקים יוסף יזרעאלי, לעזרת הגרעין. עזרו לנו, קודם כל, להתקשר עם המוסדות הרלוונטים כדי לחפש עבורנו מקום מתאים באחת המושבות. יוסף יזרעאלי שוחח איתנו והציע שנבחר מזכירות. בחרו בי כבא-כוח, ובבורקה כמזכיר.
היה ידוע לנו בגרעין, שקיבוצים "מתחילים" מפוזרים במושבות גדולות ובינוניות "במחנות" מיוחדים. מחנה כזה כלל, כרגיל, מספר צריפי עץ, לפעמים גם כמה בתים, ומבנה גדול יותר מעץ או מבטון ובו חדר-אוכל והמטבח. מקלחות ושירותים היו כרגיל במבנה נפרד. שמענו גם שבכמה מחנות התגוררו הקיבוצניקים הצעירים באוהלים. הקיבוצים והגרעינים שהו במחנות כאלה עד שהיה מגיע תורם להתיישב ישיבת קבע על קרקע שהועמדה לרשותם על-יד הקק"ל. את המחנות המתפנים תפסו קיבוצים וגרעינים חדשים. המקומות העדיפים, כלומר מחנות מסודרים ונוחים יותר, נתפסו מהר מאד.
נסעתי עם יוסף יזרעאלי לפגישה ראשונה במרכז החקלאי של ההסתדרות. נדמה לי, שכבר בפגישה הראשונה מיהרו אנשי המרכז להציע לנו מקום "מצויין" במושבה בנימינה. שם אמרו לנו, מפנה את המחנה קיבוץ של צעירי אגודת ישראל "חרות", שעולה להתיישבות. את המושבה בנימינה תיארו בפנינו כמקום יוצא מן הכלל: האקלים נוח מאד, המיקום הגיאוגרפי טוב - על אם הדרך מחיפה לתל-אביב, יש קשר אוטובוסים עם מושבות שכנות ועם חיפה ותל-אביב. גם הרכבת עוצרת בבנימינה. אך העיקר, הסבירו לנו, משקי האיכרים מגוונים מאד: מלבד פרדסים גם כרמים רבים, שדות פלחה, רפתות ולולי עופות. סיפרו לנו גם, שאפשר למצוא עבודה במחצבת סולל-בונה, הנמצאת בקרבת המחנה המיועד לנו. המחנה עצמו, הודו אנשי המרכז החקלאי, לא כל כך "מושלם", אך עם הזמן הכל יסתדר. מדובר במחנה, שנמצא בשכונת פועלים קטנה ששמה "גבעת הפועל", גבעה זו נמצאת בקצה הצפוני-מערבי של המושבה.
אנשי המרכז החקלאי הציעו, שנבקר בבנימינה, נתרשם מהמושבה, נראה את המחנה ונשוחח עם כמה מתושבי גבעת הפועל. במהלך השיחה חשנו, שאנשי המרכז מעוניינים מאד "למכור" לנו את בנימינה. הסבירו לנו, שמרבית איכרי המושבה העסיקו מזה שנים פועלים ערבים במשקיהם. היו גם איכרים, שבחצרותיהם התגוררו פועלים ערבים קבועים. כשהחריפו המאורעות ב-1937, פוטרו בחלקם הפועלים הערבים ובחלקם ברחו בעצמם. המושבה הייתה זקוקה לידיים עובדות, ואיכריה ביקשו את המרכז החקלאי למצוא קיבוץ צעיר שיתמקם במושבה וחבריו יעבדו בפרדסים, בכרמים ואולי בענפי משק אחרים. המרכז החקלאי, מצידו, היה מעוניין להחדיר עבודה עברית למושבה.
חזרתי עם יוסף לאפיקים ודיווחנו לגרעין על מה שהוצע לנו במרכז החקלאי. הוחלט שקודם כל יבקרו כמה חברים בבנימינה. יצאתי עם מספר חברים וחברות לביקור זה. בבנימינה קיבל את פנינו מזכיר מועצת הפועלים, גרשט. איש חביב וידידותי, מושבניק מהשרון, שמצא מיד חן בעינינו. הוא התלווה אלינו והדריך אותנו במשך כל הביקור. התחלנו בגבעת הפועל. השכונה, כשכונה, מצאה גם היא חן בעינינו: גבעה טובלת בירק ובמורדותיה בתים חדשים. בתים אלה, הסביר לנו גרשט, שייכים למשפחות ותיקי גבעת הפועל. ארבעה פועלי בניין שהתארגנו לקבוצה עצמאית, שני אחים שרברבים, מנהל עבודה בפרדס גדול, מנהל חשבונות ומנהל עבודה של המחצבה - זכו בעזרתה של ההסתדרות להקים כל אחד בית משפחתי נאה עם גינה.
לעומת זה, השאיר המחנה המיועד לנו רושם קשה. בניין חדר האוכל והמטבח נראה עלוב ומוזנח, למרות שעדיין התגוררה במחנה משפחה אחרונה מקיבוץ חפץ-חיים, שעמדה לעזוב. בקרבת חדר האוכל בין העצים עמדו אוהלים עגולים (אוהלים דומים לשלנו באפיקים), וכמה בניינים. הבניינים, כל אחד של ארבעה חדרים, היו עדיין מאוכלסים. משפחות אלו, אמר גרשט, צריכות בהדרגה להתפנות ולעבור לשיכונים חדשים בשכונה.
הגבעה כולה נראתה לא רע. הנוף היפה שנשקף מצפון (המורדות הדרומיים של הכרמל) קסם לנו. מהגבעה הלכנו למחצבה. בדרך חצינו את נחל התנינים, שמימיו היו באותם הימים עדיין צלולים וקרירים. סיירנו במושבה. משני צידי הרחובות הלא סלולים עמדו בתי האיכרים מוקפים חצרות וגינות. במושבה מצאנו משרד דאר, בית כנסת צנוע, בית ספר כפרי, חנות ויצ"ו, מכולת, ובית מלאכה של מכונאי - נפח. בדרך לתחנת הרכבת, בצדו של הכביש שמעבר לפסי הרכבת, עמד בית דו-קומתי בודד - מסעדתו של גולדברג, ששימשה גם כתחנת "אגד".
ביקרנו גם בשכונות החדשות יותר של המושבה. עברנו בשכונת הג'ורג'ים (עולי גרוזיה), שתושביה ברובם פועלים ופועלות. ביקרנו בשכונת ה"גרמנים" - שכונה של בתים נחמדים שבקרבתם משקי עזר. המתיישבים, עולים מגרמניה, סיפר גרשט, ברובם בני ארבעים ומעלה, בעלי מקצועות חופשיים - עורכי-דין וגם רופאים. עתה הם בעלי משקים זעירים של עופות ועצי פרי; פה ושם גם עז גזעית יפה. בקצה השני של המושבה ביקרנו ב"רפת", בניין ישן, ארוך מאד, ששימש כרפת בעבר והותאם למגורים (די עלובים). ב"רפת" התגוררו מספר משפחות של תימנים, כולם פועלים שכירים במושבה.
גרשט דיבר על האיכרים ועל התושבים האחרים של בנימינה. הוא סיפר, שישנם בין האיכרים "מתקדמים" יותר, שמעדיפים להסתדר בלי פועלים ערבים, אך רבים מהאיכרים הם ה"קשוחים", ומעוניינים רק בעבודה זולה. גרשט מסר הרבה פרטים על השכונות ועל תושבי גבעת הפועל. האחרונים, לדעתו, הם אנשים חיוביים, שיתייחסו יפה לקיבוץ אשר יגיע לגבעה. שמענו מפיו של גרשט על מועצת הפועלים ועל לשכת העבודה.
חזרנו מהביקור בבנימינה גם מרוצים וגם מודאגים. מצאה חן בעינינו המושבה על אופייה הכפרי ואוכלוסייתה הלא גדולה אך המגוונת. משך את לבנו הנוף של האזור. מה שהדאיג אותנו היה מצבו העלוב של המחנה - זה הדאיג וגם הרתיע לא מעט.
בדיון בגרעין סיכמנו, שעלינו לברר במרכז החקלאי, מה יעשה על-מנת לשפר את מצבו של המחנה ואם אמנם יעמידו לרשותנו, בנוסף לאוהלים, גם מספר חדרים בבתים שבמחנה.
הנסיעה השניה לתל-אביב עם יוסף יזרעאלי ארכה יומיים. הפעם ביקרנו בכמה מחלקות במרכז החקלאי ובמוסדות אחרים. בשיחה במחלקת המושבות של המרכז החקלאי הבטיחו לנו לעזור בשיפוץ חדר האוכל ולפנות כמה חדרים בבתים שבמחנה, שיועמדו לרשותנו. במדור למשקי עזר הבטיחו לסייע בהקמת משק עזר. יוסף גם עשה לי הכרה עם מוסדות נוספים, שעוד נזדקק להם בצעדינו הראשונים בבנימינה. מישהו סיפר לנו שאיש "ניר שיתופי" (מוסד העוסק באשראי), ושמו פנחס קוזלובסקי, היה ה"פטרון" של גבעת הפועל ועזר לפועלים ותיקים שם לבנות את הבתים החדשים. יוסף, שהכיר אישית את קוזולובסקי, הציג אותי בפניו. סיפרתי באריכות על הגרעין האנגלו-בלטי שלנו, שעומד לקבל מחנה בגבעת הפועל; הסברתי, כי הבטיחו לנו לפנות חדרים בבניינים הישנים של הגבעה. נאמר לי, שלשם כך יצטרכו להעביר כמה משפחות לבניינים חדשים. קוזלובסקי, שהקשיב לי בסבלנות ואפילו בעניין, העיר, שאמנם אישית איננו עוסק יותר בענייני "ניר שיתופי", אך ישתדל לשוחח עם "מי שצריך". את פנחס קוזלובסקי הכרתי מקרוב רק בשנות ה-70 שמו אז היה פנחס ספיר והוא היה שר האוצר בממשלת גולדה מאיר.
נשארנו ללון בתל-אביב. כך הכרתי עוד מוסד תל-אביבי - מלון "ברש", שברחוב יבנה. היה זה בית דו-קומתי לא גדול, שהפכו אותו לבית-מלון. יוסף הכיר לי את בעל בית המלון, יהודי זקן גבה-קומה ששמו היה ברש. "יוסף", אמר ברש, "תסביר לחלוץ חלפוץ זה, שכל אנשי עמק-הירדן לנים אצלי. היום תקבלו אצלי חדר של שלוש מיטות, אבל תלונו בו רק שניכם", הוסיף. היו ב"תל-אביב הקטנה" עוד בתי מלון בסגנון דומה, אך עוד זמן מה, כשהייתי נשאר ללילה בתל-אביב המשכתי ללון אצל ברש. למדתי שברש צדק - כל ה"מי ומי" מעמק הירדן היה מתאכסן במלון שלו. ערב אחד, כשברש הכניס אותי לחדר המיועד לי והראה לי את מיטתי, שמתי לב, שהכרית והסדינים מקומטים. הערתי על-כך לברש והוא הגיב ברוגז: "טוב, יחליפו לך, אך מה יש? לא נאה לצוציק כמוך לישון במיטה שיוסף ברץ ישן בה"? (יוסף ברץ, ממייסדי דגניה, היה דמות מוכרת ובולטת בהתיישבות העובדת).
אפסיק כאן את זכרונות "לילות ברש" ואשוב להמשך סיפורי.
באוטובוס בדרך לאפיקים, הזהיר אותי יוסף:"תהיה מוכן לכך, שלא מה שמבטיחים, מקיימים". הזהיר, אך גם הרגיע:"אלך איתך לכל מוסד עד שתרגיש שאתה מסתדר בלעדי". כשחזרנו לאפיקים, התייעץ יוסף עם מספר חברים מנוסים לפני שהופיע באסיפת הגרעין. באסיפה זו דיווחנו על פגישותינו בתל-אביב.סיפרתי על מה שהשיבו לנו בתל-אביב על השאלות שהצגנו; יוסף הוסיף הסברים והמליץ להסכים להצעת המרכז החקלאי ולקבל את המחנה בגבעת הפועל לתקופת שהותנו בבנימינה. יוסף דיבר גלויות על מצבו הירוד של המחנה אך טען, שאם נגלה יוזמה ונחישות, נוכל לשפר את התנאים. אחרי התיאור הקודר של המחנה הדגיש יוסף, שהמושבה בנימינה, מכל הבחינות, מתאימה יותר ממושבות אחרות שהוא הכיר ואשר עלולים להציע אותן לנו. גם אני אמרתי שהמושבה מוצאת חן בעיני. אופייה נראה לי מתאים ואפילו מושך. באסיפה זו החליט הגרעין לבחור בבנימינה כמקום, בו יתחיל להתרכז הקיבוץ האנגלו-בלטי.
בחודשי הקייץ התחזק הגרעין. הצטרפו עולים חדשים שהגיעו מאנגליה, לטביה וליטא. בשבועות שנשארו עד לצאתנו לבנימינה הצטרפו אלינו מספר חברים מאפיקים. קיבלנו בשמחה רבה פנייתם של שאול פאר ושל שרה, בנוסף לבלה ר., שאפיקים "השאילה" לנו לעזור לבבה האקונומית. שאול, "כמעט צבר", שגדל מילדותו בתל-אביב, היה בעינינו חקלאי מנוסה, איש בטחון מיומן וחניך תנועת הנוער העובד, שיקרב אותנו, העולים החדשים, אל ארץ-ישראל. שרה, ילידת ניו-יורק, שעלתה כבר ב-1932, הייתה אחות במקצועה, שלמדה בבית חולים "הדסה" בירושלים. אילו לא הצטרפה אלינו היינו נאלצים לבקש עזרה מאפיקים. שרה, בחורה משכילה ורצינית עם ותק של שש שנים בארץ, הייתה ממש מתנה בשבילנו. זמן מה לאחר צאתנו מאפיקים, הצטרפו אלינו גם חיים ולמי ביתן: חיים, מראשוני האמריקאים באפיקים, ולמי עולה חדשה מתנועת הבונים בארה"ב, "חתיכה" מלאת חן ועליצות.
בהרגשה שאנחנו גדולים יותר וחזקים יותר עתה, התחלנו בהכנות לקראת יציאתנו לבנימינה. מהמושבה ביקשו שנגיע להתחלת הקטיף בפרדסים. הגרעין, שאת מקומו בגבעת הפועל אנו נתפוס, כבר עזב למעשה. (נשארו כמה אנשים שגם הם יעזבו עם בואנו). קבענו סופית את התאריך "ההיסטורי" של יציאתנו מאפיקים.
יש לזכור, שעל מאורעות הדמים של 1936-38 הגיבה ההתיישבות העובדת בתנופה של הקמת ישובים חדשים - ישובי "חומה ומגדל". באווירה זו של נחישות ורוממות רוח הפכה גם יצאתנו לעצמאות למאורע בחיי קיבוץ אפיקים. הקיבוץ נרתם במרץ להכנות והשלים אותן עד למועד שנקבע. חברי אפיקים דאגו לכל - אספו שולחנות וספסלים לחדר האוכל, "פרימוסים" וסירים למטבח, מילאו ארגזים עם דברי אוכל לימים הראשונים שלנו בבנימינה, דאגו גם לציוד עזרה ראשונה - ומה לא? חשנו, שדואגים לנו כפי שהורים דואגים לילדיהם. זה הרשים וריגש אותנו. אכן לגל של השמחה וההתלהבות שלנו חדרה גם נימת עצבות של פרידה מאפיקים. את אירוע יציאתו של הגרעין תיאר איש אפיקים, ישראל חופש, בחוברת שיצאה לאור לציון 70 שנות אפיקים. וכך הוא כתב: ...זה לא היה מועד של ארוחת צהרים. לא אסיפה, לא ישיבה ולא הרצאה. לא חג ולא מועד, והרחבה שלפני המוסך, מלאה אנשים. למה קורא הפעמון? למה תצפור הצפירה בשעה 09:00 בבוקר? בן רגע פשטה השמועה: הגרעין יוצא. הגרעין האנגלו-בלטי יוצא לעצמאות.
חברים הפסיקו את העבודה, נוהרים בהמוניהם למוסך. מכוניות עמוסות ארגזים, ספסלים ושולחנות. הכל מוכן לדרך. פנים חגיגיות, עיניים נוצצות מגיל ושמחה. הגיעה השעה, אליה התפללו חברי הגרעין. מישהו פתח בזמר, שני המשיך. יד על כתף, נוצר מעגל גדול. "הורה" נתלקחה תחת כיפת השמיים. במעגל הגדול - מעגל של ילדים קטנים, אבות ובנים. חוליה נוגעת בחוליה ומתנשאת השירה "עוד לא נותקה השרשרת..." התיאור קצת רגשי, בסגנון של אותם הימים, אך כך, כנראה, זכרו ותיקי אפיקים את שעת הפרדה מהגרעין האנגלו-בלטי.
על גבי שלוש משאיות יצא הגרעין לבנימינה, שם ייקרא כבר "הקיבוץ האנגלו-בלטי".
