ילדות ונעורים
את רוינה עזבה משפחתי כשהייתי ילד קטן. מה שנשמר בזיכרוני היו כנראה תיאוריהן של אימי ושל אחותי, שהייתה גדולה ממני בחמש שנים. העיירה הצטיירה בזיכרוני--דימיוני כמטופחת ויפה, שתושביה ברובם היו מסודרים מבחינה כלכלית. כמו עיירות אחרות בחלק זה של לטביה, רוינה לא הייתה דומה כלל לעיירות היהודיות הטיפוסיות של מזרח אירופה.
אימי, בתו של הרב גבריאל איליון, הייתה אחת מששת ילדיו -- שלוש בנות ושלושה בנים. כפי שהבנתי מסיפורי אימי, היה סבי רב "נאור". כל שלושת הבנים זכו להשכלה גבוהה. הבכור היה פסיכיאטור, השני רוקח והצעיר רופא כללי. דודתי הבכורה הייתה בוגרת סמינר גרמני לבנות, ואימי נשלחה ללמוד מקצוע של טכנאית שיניים בעיר קייב שבאוקרינה.
שלא כבפרק רוינה, זכרתי על תקופת חיינו בפרם פרטים רבים. ודאי שבחלקם כללו הזכרונות שלי גם את מה שקלטתי משיחותי עם אימי, לאחר שעזבנו כבר את העיר ש"בקצה העולם". פרם, עיר לא קטנה על חוף הנהר הגדול קאמה, נראתה בעיני ככפר ענקי ולא כעיר. הרחובות היו סלולים באבנים עגלגלות. בתי הקומותיים הרבים היו בתי עץ. כמו גם הבתים החד קומתיים עם חצרות כפריים. אני זוכר את הנהר קאמה שבחורף היה מכוסה קרח לכל רוחבו המדהים. באביב, כשנשמעו מהנהר פיצוצים רועמים, רצתי עם חבורות ילדים לראות כיצד התפקע הקרח, וגושים גושים החל לצוף לאט לאט מערבה. שם במרחק רב מפרם נשפך אל תוך "אמא וולגה", (כך נקרא הנהר בפי העם ובפולקלור הרוסי). נהר הקאמה היה עורק החיים של העיר פרם. הוא חיבר אותה עם מרכזה של רוסיה ודרך הוולגה גם עם הדרום. דרך פרם עברו בימי הצארים שיירות אסירים בדרכם לסיביר. בתקופת השלטון הקומוניסטי "התפרסמה" פרם גם כעיר עם בית הסוהר הידוע לשימצה.
חיינו בפרם שלאחר המהפכה ומלחמת האזרחים היו קשים. אימי סיפרה, שהדודים הרופאים עזרו לנו מאד. כפריים שנזקקו לעזרתם שילמו להם בתוצרתם: בקמח או לחם, בתפוחי אדמה ולפעמים הביאו בשר. אימי, מלאת המרץ ויוזמה, פתחה "עסק ביתי"; היא הייתה "מבשלת" סבון באמבטיה מחומרים שהשיגה מהכפריים ומאחיה הרוקח. את הסבון הייתה מוכרת בעיר או מחליפה בתוצרת שהביאו הכפריים. אני זוכר את החצר הגדולה, שם שיחקתי עם ילדי השכנים תחת פיקוחה של אחותי, תלמידת בית-ספר. סבתא הייתה מטפלת בשנינו, כי אמא הייתה עסוקה מאד בעבודתה הקשה.
היה זה בפרם כשהגיעה אלינו הבשורה הנוראה, שאבי נהרג במלחמת האזרחים בקרבות עם הפולנים. ידידיו שהתקשרו עם אימי סיפרו, שאבי היה "פוליטרוק" בגדוד - מדריך מטעם המפלגה. הם הצליחו לסדר לנו מקום באחד מקרונות המשא של רכבת, שנסעה מפרם לפטרוגרד. אימי הסכימה, כנראה, לצאת לדרך הארוכה, לאחר שהבטיחו לה לעזור לנו גם בפטרוגרד. כששאלתי אותה פעם,מדוע עזבנו את פרם, השיבה לי, שהעדיפה לחיות בעיר שקרובה יחסית ללטביה ואסטוניה, שם גרו אחיותיה ולשם קיוותה להגיע.
נפרדנו משלושת הדודים שלנו ולעולם לא ראינו אותם יותר. איני זוכר, כיצד נודע לי במקרה במוסקבה בשנות החמישים (שירתתי שם בשגרירות ישראל), שדודי הבכור, הפסיכיאטור פרופסור איליון, נפטר לא מזמן בעיר גורקי. על אחיו לא שמעתי דבר.
אימי יצאה לדרך בדמעות בעיניה. בימים הטרופים שעברו על המדינה, בכל פרדה הייתה סכנה, שזאת תהיה פרדה לתמיד. הועמד לרשותנו קרון משא שלם. היו בו שני אשנבים גדולים עם תריסי ברזל ודלת הזזה כבדה. הסתדרנו בקרון לא רע. הדודים עזרו להעמיס את חפצינו, שכללו גם רהיטים וגם כלי מטבח. ישנו על מזרנים. היינו מצויידים היטב באוכל ובשמיכות חמות. הנסיעה נמשכה שבוע ימים, כי הצטרכנו לעבור את רוסיה האירופאית לכל רוחבה. בדרך נעמדנו בהרבה תחנות, שבכמה מהן בילינו שעות רבות. בתחנות היינו מצטיידים במים רותחים שקנינו מהנשים, אשר עמדו על הרציף עם הקומקומים הגדולים בידיהן. פה ושם הצלחנו גם לרכוש דברי אוכל. כשמזג האוויר איפשר, היינו מזיזים קצת את הדלת ורואים את הנוף הרוסי החולף; היערות, השדות, הנהרות והנחלים, דרכי עפר מפותלות וכפרים על בתיהם ובקתותיהם העלובות.
בפטרוגרד, בתחנת הרכבת הגדולה וההומה אדם, פגשו אותנו אנשים, שלא הכרנו אותם. הם העבירו את כל חפצינו אל קרון תחזוקה שטוח של חשמלית, שהביאה אותנו אל בית קומות גדול. עלינו לדירתנו שהייתה באחת הקומות הגבוהות. הדירה הייתה גדולה מאד. עם בוא החורף הקר, סגרה אמא חצי דירה וגרנו רק בחלקה, בחדרים שהצלחנו לחמם.
את הכתובת שלנו בעיר פטרוגרד אני זוכר עד היום. גרנו על האי וסיליבסקי, המוקף בנהר נבה (Neva). גשר גדול קשר את האי עם מרכז העיר. האי וסיליבסקי היה אזור מגורים יפה, בו הבתים נשמרו טוב יחסית. המקום תוכנן בצורה מוצלחת. בכיוון ממערב למזרח נמתחו שלושה "פרוספקטים" (שדרות), "הקטן", "הבינוני", ו"הגדול". בזווית ישרה חצו את ה"פרוספקטים" רחובות "ליניות" (קווים), שבמקום שמות סומנו במספרים. אנחנו גרנו ב"ליניה" השישית בית 34. חשמליות עברו ברחוב ברעש והשמיעו צלצולי אזהרה של הנהגים.
הימים היו ימי מצוקה כלכלית ומחסור בכל המצרכים. מלחמת העולם הראשונה והמהפכות השאירו צלקות קשות. אינני זוכר בדיוק כיצד הצליחה אימי לפרנס אותנו - משפחה של ארבע נפשות. אני מניח, שקיבלנו עזרה כלשהי מן המוסד שדאג להעברתנו מפרם לפטרוגרד. יתכן גם, שמחוסר בררה הייתה אימי מוכרת מדי פעם חפצים מתוך רכושנו, שהבאנו מפרם. מלאת מרץ ונחישות ניהלה אימי את מלחמת ההישרדות מבלי שאנו, הילדים, הרגשנו מה עובר עליה. תמיד במצב רוח טוב ובחיוך הייתה נותנת לנו את הוראותיה.
העיר רק התחילה להתארגן ולהתאושש מימי המהפכה וקרבות הרחוב. השלטון החדש הצליח לאט לאט ובקושי רב לשקם את השירותים העירוניים. מים היו בבית, אך המעליות לא פעלו, וכך גם החימום המרכזי. לחורף, כמו כל שכננו, רכשנו תנור יציקה שחור קטן ששימש לנו גם לחימום הדירה וגם לבישול. צינור פח ארוך שהוביל את העשן אל היציאה דרך אחד החלונות, שימש גם כארובה וגם חימם את הדירה. פחם לא יכולנו להשיג. להסקה השתמשנו בשברי עצים, שאספנו ברחובות ליד בתים עזובים, בשדרות ובגנים. במלאכה זאת עסקנו אחותי ואני. כמה ימים שוטטנו ברחובות בסביבה הקרובה, עד שהעזנו להתרחק ועברנו את הגשר אל לבה של העיר. היינו חוזרים הביתה עם שני שקים, לא גדולים, מלאים בכל מיני שברי עץ. זאת הייתה תוספת חיונית לחבילות הקטנות של עצים שאמא הייתה יכולה להרשות לעצמה לקנות.
השוטטות בחוצות פטרוגרד מילאה את חיינו עניין. העיר המקסימה ביופיה נוסדה בתחילת המאה ה-18 על-ידי הצאר פטר הגדול, שבחר את מקומה על גדות נהר נבה הזורם מערבה אל המפרץ הפיני. פטרוגרד החליפה כבירה את מוסקבה, השוכנת עמוק במרכזה של רוסיה. כך, כדברי היסטוריונים רוסים, פתח פטר הגדול את "החלון למערב". פטר והצארים ששלטו אחריו הביאו את טובי האדריכלים המערביים שתיכננו את רחובותיה, כיכריה וגשריה של העיר. הבתים נבנו בסגנון האדריכלות הצרפתית של אותם הימים. העיר הרשימה אותי, ילד בן שבע, עד כדי כך, שאחרי 32 שנים, בעת ביקורי עם בבה בלנינגרד (פטרוגרד לשעבר), ממש נדהמתי; זכרתי את הרחובות היפים, הפסלים המרשימים בכיכרות, את ארמון החורף על חוף הנבה, את הקתדרלה "קזוסקי סובור" שגם המשטר הסוביטי האנטי-דתי דאג לשמרה כנכס אדריכלי נדיר. זכרתי אפילו את פסלי האריות על מעקה הגשר הגדול.
הובלתי את בבה מהמלון, שבמרכז העיר, אל בית מספר 43 ב"ליניה" השישית שבאי וסילבסקי. כן, זכרתי את הכתובת. אימי דאגה כנראה, שאחותי וגם אני נדע ונזכור את הכתובת. וכך אחרי עשרות שנים צעדתי בביטחון ולא נעזרתי אפילו פעם אחת בעוברי דרך שפגשנו.
כנראה שזכרתי כל-כך טוב את העיר, כי בנעורי הרביתי לקרוא ספרות רוסית, והעיר "מופיעה" ביצירותיהם של כמה מגדולי המשוררים והסופרים הרוסים: פושקין, גוגול, דוסטויבסקי, אלכסנדר בלוק. אהבתי גם לחזור ולהתבונן באיורים שבהוצאה המפוארת של כתבי פושקין. את הספר הזה קנתה אימי בפטרוגרד במחיר מציאה, ומאז שמרנו עליו שנים רבות. פרק זה של שוטטות ברחובות פטרוגרד נשמר בזכרוני כימים יפים ומלאי עניין שהשכיחו, כנראה, את כל הצרות והקשיים שעברו על משפחתנו בפטרוגרד של שנות העשרים. לעומת זאת איני זוכר הרבה על בית הספר בו למדתי בכיתה א' - אולי מפני שהשתעממתי בכיתה שהילדים למדו בה התחלת קרוא וכתוב. אחותי לימדה אותי עוד לפני שהגעתי לבית הספר. כנראה, אהבתי יותר לשחק עם ילדי השכנים בחצר הגדולה של ביתנו.
תקופת פטרוגרד של ילדותי הלכה וקרבה לקצה. יום אחד חזרה אמא הביתה מאוחר מאד ואספה את משפחתנו הקטנה סביב לשולחן. היא בישרה לנו שבקרוב נעזוב את פטרוגרד וניסע לריגה, בירת לטביה. מריגה, המשיכה אימי, סבתא שלנו תפליג לאמריקה אל שתי הדודות, אחיותיו של אבי המנוח. אנחנו - אימי, אחותי ואני - ניסע לטאלין, בירת איסטוניה, שם גרה דבורה, אחותה הבכורה של אימי. הדודה -סיימה אימי את סיפורה - תעזור לנו להסתדר ולהשתקע בטאלין. נדמה לי, שרק בטאלין סיפרה לנו אמא, כיצד הכל הסתדר; ידידיו של אבי המנוח, שהיו בעלי השפעה בממשל, השיגו עבורנו את היתרי היציאה מברית המועצות. בנסיעתה של סבתא לאמריקה טיפל ארגון יהודי אמריקאי.
לא עבר זמו רב ויצאנו ברכבת (הפעם רכבת נוסעים) מפטרוגרד לריגה. בתחנה הראשונה, בצידו הלטבי של הגבול, קיבל את פנינו גבר גבוה שבלט בין העומדים על הרציף בלבושו המהודר. האיש חייך ופנה לאימי ביידיש. נדמה לי, שמן הרגע הראשון החליט ניומה (כך קראו לי ברוסית) שהאיש הוא "דוד טוב". היה זה נציגו של ארגון יהודי אמריקאי שטיפל בנסיעתנו. "הדוד הטוב" עזר לנו בכל: נתן לנו כרטיסי רכבת לריגה, שכר סבל שהעביר את חפצינו מרכבת לרכבת, והביא לנו שפע של אוכל לדרך. יתכן שפרט קטן זה נשמר בזכרוני כי מאכלים ומעדנים כאלה לא טעמתי, לא בפרם ולא בפטרוגרד. האיש נשאר אתנו עד שהרכבת זזה. אני זוכר שמחלון הרכבת ראיתי אותו עומד על הרציף ומנפנף בידו.
כאן אני רוצה לסטות קצת ממהלך סיפורי. למעלה מ-34 שנים עברו מאותו היום. בעבודתי בשגרירות ישראל בוושינגטון הכרתי מקרוב את הארגון היהודי האמריקאי המכובד -.J.D.C - ("גוינט" בשפת יום יום). ארגון זה הושיט עזרה ליהודים במצוקה ברחבי העולם משנת היווסדו- 1914. הארגון פעל רבות בין יהודי אירופה אחרי מלחמות העולם הראשונה והשנייה. בשנות השישים, כשנשלחתי על-ידי "נתיב" לפעול למען יהודי ברית המועצות, עמדתי בקשר עם ראשי ה"ג'וינט", וכמה מהם הכרתי מקרוב. באחת הפגישות סיפרתי, דרך אגב, כיצד כילד בן שבע התרשמתי מן "הדוד הטוב" שפעל אולי מטעם ה"ג'וינט". איש שיחי סיפר לי, שב- 1922 השיג ה"ג'וינט" את הסכמת הסוביטים להושיט עזרה ליהודים פליטי מלחמה בברית-המועצות. "הדוד הטוב" היה ללא ספק אחד מאנשי ה"ג'וינט" באזור. בחיוך רחב סיים את דבריו אחד מראשי ה"ג'וינט": "הילד היהודי הקטן שה"ג'וינט" עזר למשפחתו גדל, והיה ליועץ ומקור מידע חשוב ל"ג'וינט" בכל הנוגע לפעולות עזרה ליהודי ברית המועצות".
אחזור עתה למקום בו הפסקתי את מהלך סיפורי. בריגה נפרדנו מהסבתא שאהבנו אותה מאד. הייתי עצוב ואולי בכיתי, אך אמא הסבירה לאחותי ולי, שהסבתא לא ראתה את בנותיה הרבה שנים ורוצה מאד להגיע אליהן.
טאלין, בית הספר ותנועת הנוער
דודה דבורה גורביץ קיבלה את פנינו בחמימות ובשמחה. הדודה, נשואה לאלמן, סוחר תבואות אמיד, לקחה אותנו אל דירתם המרווחת והמרוהטת יפה. בדירה זאת גרו הדוד והדודה, בנם הצעיר ושלושת ילדיו המבוגרים של הדוד מנישואיו הראשונים. צמוד לדירה נמצא משרדו של הדוד. אינני זוכר מי בדיוק ניהל את המשרד. הדוד הזקו לא היה בריא והיה נכנס למשרד רק מדי פעם. נדמה לי שהייתה זאת הבת הבכורה שעזרה לאביה או החליפה אותו חלקית. לרשותנו הועמד חדר די גדול אך קצת חשוך. בחדר היו שלוש מיטות וכמה רהיטים ישנים.
דודה דבורה, אישה משכילה ובעלת הופעה מרשימה, השתדלה מאד להקל עלינו את הקליטה. זה עלה לה בקשי רב. אמנם עמדו לרשותה עוזרת-בית וטבחית מנוסה, אך הטיפול בבעלה הזקן והחלש ובבנה החולני גזלו ממנה הרבה זמן. היא נראתה לי עייפה ומודאגת, אם כי תמיד חייכה אלי ונהגה ללטף את ראשי.
נדמה לי, שכמעט מן היום הראשון הרגשנו שלושתנו לא טוב בבית הזה. הייתי בטוח, שהדוד הזקן לא אהב אותנו. גם בני הדוד החורגים, ספק אם שמחו ל"תוספת המשפחתית" שירדה עליהם. הבניין, בו גרנו, היה ברחוב המרכזי באזור יוקרתי, ללא חצר שאפשר היה לשחק בה. לשחק ברחוב אמא לא הרשתה לנו. בדירה לא אהבנו להסתובב, לא אחותי ולא אני. פחדנו מהדוד, שנראה תמיד מרוגז. בילינו רוב הזמן בחדרנו. כמעט מיד אחר בואנו התחילה אימי להתרוצץ לחפש עבודה ודיור. לא היה לה הרבה זמן לטפל בנו. לפעמים הייתה לוקחת אותנו לאחד הגנים המטופחים שקישטו את מרכזה של העיר. אימי נראתה מודאגת ועצובה, ודאי מפני שהרגישה שאנו לא רצויים וידעה שזה מעיק מאד על הדודה שהתייחסה אלינו כל-כך יפה.
איני זוכר עתה כמה זמן עבר עד שאימי מצאה לנו דירה קטנה וצנועה. היינו מאושרים, כי הייתה זו דירה שלנו. אמא הסתדרה בעבודה והרוויחה לקיומנו בדוחק. לפעמים נזקקנו לעזרה. היו אלה דווקא ידידים, שאמא רכשה, שעזרו לנו, ולא הקרובים. מאוחר יותר מצאה אמא סידור הרבה יותר נוח. בקהילה היהודית בטאלין, שמנתה למעלה מאלפיים נפש, פעלו שני מועדונים יהודים. האחד - מועדונם של הציונים ותומכיהם, "מועדון ביאליק" - כך נקרא. השני היה מועדונם של שוחרי יידיש לא ציונים - "מועדון פרץ". היו אלה מועדונים חברתיים = תרבותיים. שם נפגשו יהודים לכוס קפה או למשחקי קלפים ושח. ב"מועדון ביאליק" היה מזנון והוגשו ארוחות צהריים וארוחות ערב. את המזנון ואת המסעדה הקטנה הזו ניהלה אימי. היא גם בישלה וגם הגישה. לארוחות ממש היו באים עד עשרה אורחים, רובם אנשי עסקים יהודים שביקרו בטאלין. קיבלנו מהמועדון שני חדרים קטנים, בהם גרנו. אמא הייתה מרוצה מאד מהסידור. היא הייתה יכולה להשגיח על אחותי ועלי, כי לא יצאה לעבודה בחוץ.
זכרונותי על הלימודים בבית הספר היסודי קצת מטושטשים. אני זוכר שבית הספר נמצא באחד הבניינים הסמוכים לבית הכנסת - גוש בניינים השייך לקהילה. בית הספר היה יהודי, אך שפת הלימוד הייתה רוסית. למדו קצת עברית ויידיש. בשנים הראשונות לא הצטיינתי בהישגי. קרוא וכתוב ידעו הרבה ילדים טוב ממני. כשהתחלנו בלימודי חשבון קצת מתקדמים, הצלחתי יותר בלימודים. מהמורה לציור סבלתי קשות. לא הצלחתי לצייר כפי שהיא רצתה. היא כנראה חשבה, שאינני רוצה. המורה הזאת לא אהבה אותי יותר מאשר אהבתי אותה. את העיסוק בציור הצליחה להשניא עלי במשך שנים.
החזן של בית הכנסת הגדול שימש מורה לזמרה בבית הספר, ולפי בחירתו השתתפתי במקהלת בית הכנסת. במקהלה, נוסף לכמה עשרות תלמידים, השתתפו גם תריסר גברים. בין חג לחג נערכו חזרות, ובחגים הופענו עם החזן. החזן היה איש נחמד. השתתפתי ברצון במקהלה, אך משום מה זה לא קירב אותי לדת. מלבד ימי החגים החשובים, אינני זוכר אם ביקרתי בבית הכנסת.
עם כל שנה שעברה השתפרו הישגי בלימודים, ולבית הספר התיכון עברתי כבר כאחד התלמידים הטובים.
בחופש בקייץ הסתובבתי עם חברי מן הכיתה, שלא נסעו לקייטנות; המצאנו משחקים שהביאו אותנו לפינות שונות של העיר. טאלין היא עיר בעלת אופי מיוחד משלה. זאת עיר נמל על חוף המפרץ הפיני, שיסדו פולשים דניים על חורבות ישוב אסטוני בשם לינדניסה. "טאלין" הוא השם האסטוני. הגרמנים והרוסים השתמשו בשם רבל - שם שמקורו במילה דנית, שפירושה "סלע" או "צוק". העיר אכן נבנתה תחילה על צוקים וגבעות (לא גבוהים). הגרמנים הם שבנו את מרכזה המבוצר של העיר,על פסגת גבעה שנקראה דומברג - "הר הכנסייה" בגרמנית. חלק זה של טאלין העתיקה נבנה בסגנון הגותי. הרחובות הצרים והכנסייה העתיקה המרשימה נשמרן יפה להפליא. הדומברג, שהבתים שלו מאוכלסים ומטופחים על-ידי דייריהם, מקנה קסם מיוחד לעיר. בחלק של העיר שהתפתחה סביב לדומברג, השתמרו חלקי חומה עם מגדלי שמירה עגולים ועל-ידם גינות יפות. באביב ובקייץ הרביתי לשחק בגינות. בחורף, אחרי שירד שלג, גלשנו במזחלות במורדות הגנים.
בסופי שבוע יצאתי עם אחותי לשחק בפארק גדול ומרשים ביופיו. הפארק השתרע לאורכו של חוף המפרץ, בגבולה של העיר. התרוצצנו בשדרות בין העצים והשיחים, ואחותי הייתה ממציאה משחקים על-פי מה שקראה בספרי הרפתקאות לילדים.
בעומקו של הפארק עמד ארמון הקייץ, שבעבר היה שייך לצארים. בני משפחת הצאר ואורחיהם שהיו מבקרים בעיר, התאכסנו בארמון זה. במרכזה של טיילת החוף התנוססה אנדרטה גבוהה שבפסגתה פסל של בתולת-הים (רוסאלקה ברוסית). האנדרטה הוקמה לזכר אסון, שהתרחש במימי המפרץ מול חופי הפארק. האנייה "רוסלקה", על נוסעיה הרבים, טבעה לאחר שהתרסקה על סלע תת ימי. קורבנות האסון היו ברובם רוסים, שהגיעו מפטרבורג.
לבית הספר התיכון ("הגימנסיה היהודית") נכנסתי חדור הרגשת ביטחון עצמי, לאחר שסיימתי את היסודי כאחד התלמידים המצטיינים. הגימנסיה היהודית הייתה בית-ספר תיכון ממלכתי. הרפובליקה האסטונית הצעירה הייתה ליברלית, ולא רק המיעוטים הגדולים - הרוסים והגרמנים - זכו באוטונומיה תרבותית. גם המיעוט היהודי הקטן מאד נהנה מכל הזכויות שהעניקה המדינה. בטאלין, על 2,200 תושביה היהודים, ובטארטו, על 900 היהודים, הקימה המדינה בתי ספר תיכוניים. באוניברסיטה בטארטו אף פתחו קתדרה לתרבות יהודית.
עוד תחת שלטונה של האימפריה הצטיינה אסטוניה ברמתה ההשכלתית-תרבותית. אחוז יודעי קרוא וכתוב בה היה בהרבה יותר גבוה מאשר ברוסיה רבתי. גם אחוז הלומדים בבתי ספר תיכוניים ובאוניברסיטאות היה גבוה. אוניברסיטת טארטו הייתה בין האוניברסיטאות הטובות באימפריה. אסטוניה העצמאית הקטנה השקיעה משאבים רבים בקידום החינוך, התרבות והאמנות. מוסדות תרבות בטאלין, עיר לא גדולה יחסית, כללו אופרה ובלט, תיאטרונים ותזמורת סימפונית.
מאוחר יחסית נשארה אסטוניה הקרובה לבירה פטרבורג מחוץ ל"תחום המושב" (האזורים במערבה של האימפריה, בהם מותר היה ליהודים לגור). יהודי אסטוניה היו לכן ברובם יוצאי ליטא, לטביה ופולין. הקהילה היהודית, כמו כל הקהילות במזרח אירופה, הייתה מפולגת לזרמים. לבית-הספר היהודי היחיד מצאו פתרון מסובך קצת. שפת הלימוד הייתה רוסית. עברית ויידיש למדו בנוסף לאסטונית וגרמנית. אסטוניה הצטייה גם בחינוך גופני ופעילות ספורטיבית. הייתה מורגשת השפעת פינלנד, השכנה הצפונית, שבשנים ההן הצטיינה בהשגיה הספורטיביים בקנה מידה עולמי. גם בבית-הספר שלנו השתדל לא לפגר אחרי "הגויים".
אני זוכר את תקופת הלימודים בתיכון כתקופה יפה ונעימה בחיי הצעירים. את בית-הספר ממש אהבתי. את רוב המורים הערכתי, והרגשתי טוב בחברת תלמידי כיתתי. נחשבתי לתלמיד מוכשר והייתי עוזר לחברי בכיתה בכמה מקצועות. הייתי מקובל ופופולרי בחברה ופעיל באירועים חברתיים בערבים. הייתי גם ספורטאי פעיל ומצליח. כל זה עזר לי למצוא את מקומי בחברת עמיתי בכיתה, וזה כלל לא היה פשוט. יהודי טאלין היו במקצתם בעלי מקצועות חופשיים, אך רובם סוחרים די אמידים או אפילו עשירים. משפחתנו הייתה שייכת למספר קטן יחסית של "משפחות עניות". ילדי משפחות אלה נחשבו בעיני "בני הטובים", שהיו הרוב בכיתה שלי, כנחותים מבחינה חברתית. ואילו אני הייתי "מקרה חריג". אימי בקושי פירנסה אותנו. הייתה מחליפה עבודה קשה בעבודה קשה עוד יותר ומחליפה דירה צנועה בצנועה יותר. עם זה, דאגה שנופיע בבית-הספר בלבוש לא יקר אך נאה, בבגדים נקיים ומגוהצים. אימי דאגה גם שנוכל להשתתף בפעילויות חברתיות אחרי הלימודים ובערבים. כשאני חושב על תקופה זאת בחיי ובחיי אחותי, אני מלא רגשי הערכה והוקרה לאימי, שבכוחות עצמה ובתנאים כה קשים הצליחה לגדל אותנו כפי שגדלנו - מרוצים ובטוחים בעצמנו.
למורי התיכון (רובם לא יהודים) אני חייב הרבה. הטובים בינהם הרחיבו את אופקי, הדביקו אותי בצמאון לדעת והרגילו אותי ללמוד באופן עצמאי מקריאה בספרים. שיעוריו של המורה לספרות רוסית היו ממש מרתקים. המורה לגרמנית הצליח לעורר בי עניין ביצירותיהם של הסופרים הקלסיקאים הגרמנים - שילר, גטה והיינה. הוא עסק בהוראת גרמנית בגימנסיה יוקרתית בפטרוגרד והגיע לאסטוניה אחרי המהפכה. הגרמני הנחמד הזה היה גם מחנך הכיתה שלנו. באביב היה יוצא עם הכיתה לטיולים שקירבו אותו מאד לתלמידים. אני זוכר את המורה ביום שלפני הבחירות בגרמניה, שהביאו לשלטון את היטלר. מתוח ונרגש נכנס לכיתה ואמר לנו: "אני מתפלל ומאמין שהפילדמרשל פון הינדנבורג יציל את גרמניה מהפרא הזה". לנושא זה הקדיש שעור שלם.
המורה למתימטיקה, מהנדס וקצין בצבא הרוסי בעבר, הגיע גם הוא עם משפחתו מפטרוגרד. הוא היה מורה קפדן ומחמיר, אך ידע לעניין אותנו במקצוע, שלא קל לעניין בו תלמידים. חיבבנו את המורה ליידיש שהיה דווקא ציוני. את מנהל בית-הספר, שהיה גם מורה להיסטוריה, לא אהבתי, אך הערכתיו למרות שהיה אנטי-יציוני. את השיעורים בהיסטוריה ידע להגיש כך, שכמה מהם אני זוכר עד היום.
היו, כמובן, מורים ומקצועות שלא סבלתי אותם. המורה הקשיש לפיסיקה קומם אותנו התלמידים, כשהיה מעניק לתלמידות ציונים טובים במבחנים ללא כל הצדקה. "פיסיקה זה מדע לגברים", היה "מסביר" מורה זה לכיתה. לא כל כך הצלחתי בלימודי באסטונית. המורה, אישה גבוהה ונאה, הייתה פטריוטית אסטונית נלהבת. אך את תשומת לבם של הבנים (גם שלי) משכו בעיקר רגליה היפות, שהייתה מגלה כשהתיישבה. גם המחשוף של שמלותיה משך את מבטנו.
שתי קומות בבניין שבו נמצא בית ספרנו איכסנו גימנסיה רוסית. בהפסקות, בחצר הגדולה, קצת פזלנו לכיוון התלמידות הרוסיות, אך לא יותר מזה. עם הבנים קיימנו תחרויות כדור-רגל סל וכדור-עף.
את הפעילות הציבורית שלי יש לחלק לשתי תקופות: זו שעד המהפך שהתרחש בנעורי, וזו שאחריו. עוד בהיותי בבית הספר היסודי הצטרפתי ל"גדוד היהודי" של תנועת הצופים הכללית. זמן מה הייתי צופה, גם כשעברתי לתיכון. אהבתי מאד את פעילות הצופים בטבע: טיולים ומשחקים ביערות, שיחות ושירה סביב למדורה והתמחות במקצועות המעשיים של הצופים: מחנאות, הקמת מגדלי צופים ביער (בלי מסמרים ורק על-ידי קשירה בחבל) וכו' וכו'. בגיל 15 "גוייסתי" לאגודת תלמידים ציונית - "אמונה". אגודה זו ניסתה מאד להידמות לאגודות סטודנטים של אותם ימים. בתור סטודנטים הצטרפו בוגרי "אמונה" לאחת משתי האגודות של סטודנטים יהודים בעיר האונברסיטאית טארטו. שמה של אגודה זו היה "חסמוניה" ("חשמונאי", - ברוסית "חסמוניה"), שם האגודה השניה היה "לימוביה". שתי האגודות, כמו האגודות של סטודנטים אסטונים, גרמנים ורוסים, קראו לעצמן "קורפורציות". במבנה שלהן, באופיין ובסגנונן הן היו חיקוי של קורפורציות סטודנטים בגרמניה. לכל "קורפורציה" היו דגל והמנון משלה (נוסף להמנון הכללי של סטודנטים - "גאודיאמוס איגיטור" - אותו שרו בלטינית), הקורפורציות הנהיגו תקנון התנהגות מחמיר, שליטה של ותיקים על ה"טירונים" ומעמד מכובד ביותר של ראש הקורפורציה.
על-פי הדגם הגרמני היו בטארטו קורפורציות, שחבריהן התאמנו בסיף. לא שמעתי על מקרים של דו-קרב ממש ופציעות. לא פגשתי באסטוניה סטודנטים עם צלקות של סיף על הפנים (תופעה נפוצה בין סטודנטים בגרמניה). לכל קורפורציה היה מועדון, בו בילו הסטודנטים את זמנם החופשי. הסטודנטים, חברי הקורפורציות, הרבו לשתות בירה ובמועדוניהם "לימדו" את הטירונים, כיצד לשתות הרבה מבלי לבייש את הקורפורציה. סטודנטים נהגו להיפגש חבורות חבורות בבתי מרזח ולבלות ערבים בשתייה ובשירת שיריהם. את השתייכותו של סטודנט לקורפרציה מסויימת אפשר היה להכיר לפי צבעי כובע הסטודנטים שחבש.
משתי הקורפרציות היהודיות הקפידה "לימוביה" יותר מ"החסמוניה" בכל הקשור לסגנון ולמנהגים המקובלים בקורפרציות. "לימוביה" הייתה גם "א-פוליטית" - לא השתייכה לאף זרם פוליטי או תרבותי בציבור היהודי. "חסמוניה", לעומת זאת, הייתה פחות "אדוקה" כקורפורציה, והגדירה את עצמה כציונית. חברי "חסמוניה" היו ברובם, בעצם, מזוהים עם הזרם הרויזיוניסטי של התנועה הציונית.
תיארתי באריכות את כל זה, כי כל אחד מחברי ב"אמונה", וגם אני, ראינו את עתידנו כסטודנטים בקורפורציה "חסמוניה". גם מי שכמוני לא היה רויזיוניסט על-פי השקפתו, העדיף את "חסמוניה" הציונית על פני "לימוביה" של "מתבוללים".
אינני זוכר בדיוק כיצד בחרה האגודה את חבריה החדשים, אך היה ידוע לי שלא את כולם קיבלו. בשנה ראשונה "הכינו" אותנו לחברות. למדנו את התקנון ואת מטרותיה של האגודה. למדנו גם משהו על ארץ-ישראל, על יסודות הרעיון הציוני והתנועה הציונית. כשנתקבלנו לחברות מלאה, נפגשנו, לפחות פעם בשבוע, במועדון הקטן שלנו המקושט בדגל האגודה, בתמונות של תיאודור הרצל ומקס נורדאו וצילומי מחזורים של בוגרי האגודה. באסיפות "אמונה", לאחר דיון בעינייני האגודה, הוקדש רוב הזמן להרצאות ולשיחות. בהרצאות עסקו בפרקים מההיסטוריה של העם היהודי (על פי ספרו של ההיסטוריון שמעון דובנוב), בתולדות ארץ-ישראל והתנועה הציונית, ובבעיותיה האקטואליות של הציונות. את מרביתן של ההרצאות הכינו והגישו חברי האגודה. מדי פעם הוזמן להופיע סטודנט, חבר "חסמוניה", שהנחה את השיחה והשיב לשאלות. יתכן שהבכירים באגודה התרשמו טוב מהרצאותי ומהשתתפותי בשיחות, כי עדיין צעיר יחסית באגודה, נבחרתי כיושב ראש. החמיא לי מאד, שחברי "אמונה" מכיתת בית ספר שמעלי נתנו בי אימון. בכיתה שלי שמעו, שנבחרתי ליושב ראש, וברכו אותי.
סיפורו של המהפך מתחיל בכיתה שלפני האחרונה. חברי "אמונה", ברובם היו בני משפחות אמידות. מבחינה זאת הייתי חריג, וכנראה גם הרגשתי כך. כתבתי כבר, שלא הייתה לי כל נטייה לרויזיוניזם של ז'בוטינסקי. ידעתי כבר משהו על בן-גוריון ועל תנועת העבודה בארץ-ישראל. שמעתי את הרצאתו של יוסף ברץ, ממיסדי דגניה, שהופיע בטאלין מטעם הקרן הקימת או קרן היסוד; הייתי כנראה בשל למהפך, כשיום אחד הופיע בטאלין צעיר נחמד, מקסים בעיני, לבוש מעיל עור חום, חולצה אפורה, מכנסי רכיבה ונועל נעלים גבוהות על גרביים ארוכים עד לברכים. כפי שהסבירו לי, לא היו אלה מדים, כי אם לבושם "המקובל" של שכבת הבוגרים - "שומרים" - של תנועת "השומר הצעיר, נוער צופי חלוצי", בלטביה. שמו של הבחור המעניין היה לסיק גולדברג. לסיק גר והתחנך בתנועת נצ"ח בעיר פרובנציאלית רזנקה (זוכרים אולי? לעיר זאת הגעתי ב-1922 כשיצאנו מרוסיה). אחרי שסיים את התיכון שימש לסיק ראש הסניף (ה"לגיון"). לטאלין נשלח ע"י התנועה למשימה ברורה - להקים את סניפי התנועה באסטוניה. את כל זה למדתי בשיחתי הראשונה עם לסיק. את הפגישה יזמה חברת מפלגת ציונים סוציאליסטים בטאלין. הייתה זאת קרובת משפחה, שהכירה אותי והמליצה עלי כאחד הראשונים שלסיק צריך ל"גייס".
הכל התהפך אצלי מהר מאד - איבדתי כל עניין בפעילותי ב"אמונה". ההרצאות והשיחות שם נראו לי פתאום לא רלבנטיות וחסרות חשיבות. הדיונים באגודה - סתם פטפוט. תכניותי לעתיד - לימודים באוניברסיטה וחברות ב"חסמוניה" היו בעיני חסרי טעם, הבל הבלים. הציונות של "אמונה" ו"חסמוניה" לא הייתה כבר הציונות שלי. עזבתי את "אמונה". אינני זוכר עתה, מה קרה לאגודה זו אחרי עזיבתי.
התמסרתי כל כולי למשימות, שהטיל עלי לסיק. היה עלי, קודם כל, לשכנע תלמידים ותלמידות של בית הספר היהודי להצטרף לתנועה, שלסיק התחיל לארגן. אמרתי ללסיק, שעלינו להתחיל מבני 15-14. בכיתה שלי לא ראיתי אף אחד או אחת, שניתן - או אפילו רצוי -למשוך לתנועה. אחרי הכל, גם ל"אמונה" לא נמשכו. חברי בכיתה היו בעיני די נחמדים, אך רובם בני הורים אמידים, שהחיים התחילו כבר לפנק אותם. לא היה להם כל עניין ברעיונות מהפכנים או בשינוי סגנון חייהם.
כנראה מצאתי את הדרך הנכונה ללבותיהם של הנערות והנערים, אליהם פניתי. כשנתקלתי בקשיים חיפשתי את עזרתו של לסיק, שהתמסר בעיקר לארגון מסגרות התנועה ולרכישת תמיכתם של הורי הילדים. לסיק החליט לבנות את התנועה במסגרת הצופים הכללית בטאלין. הקמנו מחדש את הגדוד היהודי של צופים על סממניו החיצונים המקובלים: המדים- חולצות ירקות והסמלים - סמלי צופים. היה לנו דגל תכלת לבן עם סמל צופים במרכזו. דאגנו ללמד נער מוכשר לכך לתופף; הוא הצליח מאד ב"מקצועו". לסיק קיבל את דעתי והחליט לארגן בהתחלה רק את שתי השכבות הצעירות: "החבירים", ילדי 12-10, וצופים מ-12 עד 16.
הוחלט, שהשכבה הבוגרת, "השומרים" תצמח עם הזמן מתוך שכבת הצופים. הייתי יחידי שענד סביב צווארון חולצת הצופים שלי מטפחת ("עניבה") סגולה כפי שענדו השומרים בתנועה הלטבית. הצופים ענדו עניבה כחולה וה"חבירים" עניבה צהובה. לסיק ריכז חוג להכשרת מדריכים, שהשתתפו בו כמה צופים בוגרים יותר. גם אני השתתפתי בחוג, כי הוטל עלי להיות ראש פלוגת צופים בני 15-14. בזמן קצר הצליח לסיק לגבש מסגרות מאורגנות בשתי השכבות הצעירות. הקטנים יותר היוו את "גדוד החבירים". הצופים חולקו לשתי פלוגות (החלוקה - לפי הגיל). בכל פלוגה היו ארבע קבוצות, כשכל קבוצה מונה 7-8 צופים. שמה של הפלוגה שהייתי ראשה ומחנכה היה "טרומפלדור". פעם בשבוע הייתה נפגשת כל הפלוגה בהדרכתי, ופעם בשבוע נפגשו כל אחת מארבע הקבוצות בהדרכת ראש הקבוצה. עלי, בתור ראש הפלוגה, הוטל לעזור לראשי הקבוצות ולהכין את אסיפת הקבוצה.
תמכתי בכל לבי בהחלטתו של לסיק להקים את התנועה תחת מסגרת הגג של ארגון הצופים באסטוניה. יתכן ששיקולים ארגוניים מעשיים הביאו את לסיק להחלטה. אני, אישית, מצאתי יתרונות מעבר לשיקולים טכניים. רובן של המטרות החינוכיות, שהציבה לעצמה תנועת הצופים, והדרכים והשיטות שהנהיגה למטרות אלה, היו עשויות לעזור לנו במשימותינו החינוכיות. הרי היה עלינו להוציא את הנוער היהודי מאווירת העיר והעיירה אל הטבע, לחשל אותו פיזית ונפשית בטיולים קשים ובחיי מחנה, להרגילו קצת לעבודת כפיים, ללמדו להתגבר על פחדים ולטפח בו אחריות חברתית ונכונות לעזור לחלש ולנזקק. האמנתי שכל זה תורם לגיבוש חברתי של יחידות התנועה וליחסי חברות יפים. האמנתי, שזאת פעילות חינוכית, שתעזור לנו להכין את עצמנו לדרך של עתידנו - עלייה וקיבוץ.
החינוך בתנועה חייב דוגמה אישית מצד המדריך. השתדלתי להיות צופה למופת, ממש מומחה ב"צופיות". זה לא היה לי קשה. תמיד אהבתי מאד לבלות בטבע בטיולים ובמחנות, ובעצמי נהניתי מהמבצעים "המקוריים" שיזמתי. התנועה "בלעה" את כולי. הישגי בלימודים בבית-הספר סבלו. בכל זאת עמדתי יפה במבחנים, כי הצלחתי להספיק הרבה בזמן קצר.
אחותי יצאה ללמוד בטארטו והתחתנה שם עם סטודנט, שעמד לסיים את לימודיו (חבר "לימוביה" היה!). נשארתי יחידי עם אמא. יתכן, שלא הקדשתי מספיק זמן ותשומת לב לאימי, אף שמעולם לא העירה לי על כך. אימי רק עודדה אותי להמשיך בדרך שבחרתי. לזמן מה נמצא פתרון טוב - אימי השכירה שני חדרים לתנועה והם היו למועדון הראשון של התנועה בטאלין. אני מניח, שאימי שמחה שאני נמצא יותר זמן בבית.
הייתי בן 17, וכשדרכתי על אדמת פינלנד הייתי מלא חששות וספקות. שני בחורים יהודים בשנות העשרים שלהם קיבלו את פני על הרציף בנמל. עשינו הכרה. הם הציגו את עצמם כמדריכים בכירים של קבוצות הצופים היהודים בהלסינקי. מהנמל לקחו אותי הבחורים אל המגורים שהכינו עבורי - לא רחוק ממרכזה של העיר, בבניין צמוד לבית הכנסת, דירת חדר אחד (חדר שינה, מטבח וחדר אמבטיה). כאן היו, בדרך כלל, מארחים את הדרשנים (מרצים) שהוזמנו על-ידי בית הכנסת ממרכזים יהודים בליטא ובלטביה. המקום דווקא מצא חן בעיני.
השארתי בחדר את המזודה הצנועה שלי ונסענו לביתו של אחד הבחורים לאכול ארוחת ערב. אחרי הארוחה בילינו שעות בשיחה. סיפרו לי באריכות על בעיותיהם של הורים בקהילה קטנה, עם מספר קטן של ילדים. הקהילה מגלה רצון לעזור לקיים קבוצות של צופים יהודים, אך הדגישה שרצוי לתת גוון יהודי לפעולה שמתנהלת בקבוצות אלה. המארחים הסבירו לי מה מצפים ממני, ואני סיפרתי על התכנית שהבאתי עמי מטאלין. סיכמנו לקיים פגישה נוספת לקביעת סדרי עבודתי. נתנו לי קצת כסף (כסף כיס, אמרו) והסבירו שעד פסח יזמינו אותי הורי הצופים לבתיהם לארוחת ערב. בפסח יזמינו אותי גם בצהריים. באותו ערב, לפני ששכבתי לישון, ספרתי שוב את הכסף. התברר לי, שזה באמת היה "כסף כיס". כנראה נפלה אי-הבנה בין לסיק לבין המארחים שלי - לסיק הבין שידאגו לכל הוצאותי, ואילו המארחים שלי כנראה הניחו, שיתנו לי בטאלין כסף להוצאות. כתבתי לטאלין וביקשתי שישלחו לי קצת כסף, ובינתיים היה עלי לשמור על כל פרוטה. מלבד ארוחות הערב אכלתי מעט מאד. עד פסח נשארו עוד כמה ימים ונאלצתי "למתוח" את מעט הכסף שהעה לי.
קיימתי את פגישותי הראשונות עם הצופים. פגישות אלה עודדו אותי. הורי הילדים היו אמנם דוברי יידיש, אך הצופים התקשו קצת להבין אותי. טוב שבגיל זה לומדים שפה בקלות. מהר מאד נוצרה אווירה טובה לפגישתנו. הצופים הקשיבו קשב רב לדברי, גילו עניין והרבו בשאלות. יחד עם ראשי הצופים ערכנו תכנית עבודה אינטנסיבית יותר לימי חופשת בית-הספר, שעמדה להתחיל ערב פסח. בימים שלפני פסח היה לי די הרבה זמן פנוי בשעות הבוקר וניצלתי ימים אלה כדי להכיר את העיר ולבקר גם במוזיאונים.
כספי אזל מהר. ל"סדר" הגעתי רעב מאד. מהבוקר לא אכלתי כלום. את סדר פסח זה אני זוכר עד היום. שתי משפחות על ילדיהן ונכדיהן היו "מסובין" סביב שולחן גדול, ערוך על פי כל כללי המסורת ובשפע רב. את הסדר פתח וניהל יהודי נשוא פנים ובעל קול ערב. הכל היה יפה וחגיגי, אך הרעב הציק לי קשה. קראנו ב"הגדה" ושמענו הסברים מפורטים, ולי נדמה היה שאין לזה סוף. חולשה אחזה בי. כשסוף סוף הגיע הזמן לסעוד, לא היה דבר על השולחן שלא טעמתי ממנו. את מספר ה"קניידלך" שאכלתי, לא ספרתי. כשהגענו ל"חד גדיא" שרתי ממש בהתלהבות. נגאלתי.
בימי פסח לא הייתי כבר רעב. מלא מרץ, יזמתי פעולות מגוונות עם הצופים. הרגשתי שאני מצליח, שהצופים נהנים מהפעולות ומגלים עניין בשיחות שקיימתי אתם. לא הסתפקתי בפעילות במועדון הקטן של הצופים היהודים - יצאנו אל מחוץ לעיר לטיולים ביער שבקרבת הלסינקי. בילינו גם לילות ביער באהלים. היה טוב לשמוע את הילדים שרים שירים עבריים סביב למדורה (אולי בפעם הראשונה בחייהם). אותי הרשים יופיו המיוחד של הנוף הפיני; עצי אורן תמירים בצבע ירוק כהה, צוקי סלע אפורים על חופי האגמים הרבים...
עתה חלף הזמן שלי מהר. הספקתי עוד לבקר בעיר טורקו, הרחק מערבה מהלסינקי ומצאתי שם קהילה יהודית קטנה מאד. עצוב היה לראותה בבדידותה. אך נחישותם של היהודים המעטים לשמור על זהותם היהודית, הפתיעה והפליאה אותי. אספתי כמה פעמים את תריסר הצופים היהודים בטורקו ושוחחתי גם עם הוריהם.
עם שובי להלסינקי, עשיתי את ההכנות לקראת סיומה של שליחותי. הכנתי תכניות עבודה עם הצופים לקייץ ולחורף, שוחחתי ארוכות עם המדריכים הצעירים ועם ראשי הצופים המבוגרים. ערכו לי מסיבת פרדה נחמדה. את שליחותי הראשונה סיימתי בהרגשת סיפוק מעורבת בעצבות. הספקתי, לדעתי, לעשות לא מעט בזמן קצר, אך ידעתי שלא ישאר הרבה מתרומתי אם לא יהיה המשך, אם לא יגיעו גם בעתיד מדריכים לפחות לביקורים קצרים. לא חשבתי אז שאשוב אי פעם לפינלנד. טעיתי. עברו למעלה מעשרים שנה ושוב מצאתי את עצמי בהלסינקי. הפעם בשליחות אחרת לגמרי (תיארתי אותה בספרי "הקוד נתיב"). אך את שליחותי הראשונה אני זוכר עד היום הזה ובבהירות מפליאה.
חזרתי לטאלין. עתה חילקתי את זמני בין הלימודים של סוף השנה האחרונה בתיכון, לבין הפעילות בתנועה. הקייץ קרב והתכוננתי לבחינות האחרונות בבית הספר. פתאום מצאתי את עצמי מתלבט קשה, היה עלי להחליט החלטה לא קלה, וזה הסיפור:
במשך חודשי החורף הצליח לסיק לארגן סניף ראשון של הסתדרות "החלוץ" באסטוניה. "החלוץ" היה ארגון גג לתנועות חלוציות למיניהן, אך כלל גם צעירים וצעירות, שלא השתייכו לתנועות נוער. בסלנג התנועתי קראו להם "סתם חלוצים". בשנות השלושים מנו קיבוצי הכשרה שאורגנו על-ידי "החלוץ" באירופה המזרחית והמרכזית כ-15,000 צעירים וצעירות בוגרי תנועות הנוער החלוציות ו"סתם חלוצים". מיעוטם של הקיבוצים מצאו עבודה בחקלאות; רובם נמצאו בערים, שם עבדו בעבודות שונות, מהן עבודות פיזיות קשות. אורכה של תקופת ההכשרה היה תלוי במספר רשיונות העלייה שהשלטון הבריטי בארץ הנפיק באותו קטע זמן. את מקומם של "ההכשרניקים" המאושרים שזכו לעלות, תפסו בקיבוצי ההכשרה חברים חדשים, שהגיעו משורות "החלוץ" בערים ובעיירות. סניף "החלוץ" באסטוניה שייסד לסיק מנה כמה עשרות צעירים וצעירות בני 20 פלוס. רובם מטאלין ומעוטם באו מערי השדה.
כשחזרתי מפינלנד נודע לי, שמתארגנת קבוצה של "החלוץ" האסטוני, שתצא להכשרה לחווה, אשר הסכימה לקבל את הקבוצה לעבודה בחודשי הקייץ. אמרתי ללסיק, שאני חושב שעלי להצטרף לקבוצה. אחרי הכל הייתי הבוגר, "השומר" היחידי, ואם מתארגנת קבוצת הכשרה, עלי להשתתף בה, לפי העיקרון של הגשמה עצמית, שתנועתנו דגלה בה. עצם ההחלטה להשאיר את אימי לבד בטאלין לא הייתה פשוטה. לכך נוסף סיבוך; בעל החווה דרש, שכל הקבוצה תגיע לחווה לעונת קציר החציר. ידעתי, שאם אצא עם הקבוצה, אצטרך לוותר על נוכחותי בטכס חלוקת תעודות הבגרות. טכס חגיגי זה היה אירוע גדול לא רק בעינינו התלמידים, כי אם גם בעיני הורינו. ידעתי, שאימי מצפה בקוצר רוח לטקס זה. לפני שאחליט היה עלי לשוחח איתה. אימי היקרה פסקה ללא היסוס: "בחרת דרך חיים, שמוצאת חן בעיני ואני תומכת בבחירתך", אמרה. "צא עם הקבוצה ואני אביא לך את התעודה כשאבוא לבקר אותך". כזאת היתה אימי... ניחמתי את עצמי שבסתיו אשוב לטאלין. לסיק הודיע לי שעלי להחליפו בראש התנועה באסטוניה, כי עליו לשוב ללטביה ולהתכונן לעליה.
באביב יצאנו לחווה גדולה, הרחק מטאלין, במערבה של אסטוניה. קבוצת ההכשרה שלנו מנתה 18 בחורות ובחורים, כולם בוגרים ממני בכמה שנים.
העובדים והעובדות הקבועים הועסקו בעבודות מקצועיות: בחריש, בזריעה, בקציר, ברפת, בעבודות עם סוסים ובטיפול בהם, בנפחות וכו' וכו'. אותנו סידרו יחד עם העובדות העונתיות בעבודות "פשוטות": קציר בחרמשים, גיבוב חציר במגרפות והעמסה על עגלות בקלשונים, הוצאת זבל מהרפתות ופיזורו בשדות, עבודת סיקול - סילוק אבנים קטנות מהשדות ועקירה והובלה של אבנים גדולות יותר. העבודה הייתה קשה והיום ארוך מאד. השתדלנו מאד לא לפגר אחרי עובדות כפריות חסונות, זריזות ומאומנות. לא תמיד הצלחנו. ידי העלו יבלות והגב כאב לי מאד. הייתי חוזר בערב תשוש וממהר להשתטח על הקש בעליית הגג. רק אחרי שבועות של "עבודות שחורות" התחילו להעסיק אותנו גם בעבודות "מקצועיות". לכמה מאיתנו אפילו נתנו לנהוג בעגלות רתומות בזוג סוסים.
בהתחלה לא עשינו כלום בערבים. התרחצנו, אכלנו ושכבנו לישון. היינו עייפים מכדי לבלות ערב בשיחה רצינית. רק בעליית הגג, על הקש, החלפנו קצת רשמים לפני שנרדמנו. "טבילת האש" שלנו נמשכה כחודש ימים. כשהיבלות הגלידו והעייפות פחתה, יכולנו להאריך את הערבים. בילינו יותר זמן בשיחות בצוותא ואפילו יצאנו לפעמים לטיולי ערב. ממרחק השנים נראה לי שהסימן הראשון שעמדנו במבחן היו הערבים שבילינו בשירה. שרנו שירי ארץ ישראל וניגונים חסידיים. הרחק הרחק מהארץ, ליד חופי הים הים הבלטי, שרנו "ואולי לא היו הימים מעולם, ואולי...". לא הפריע לנו שבמקום מימי התכלת של הכינרת יכולנו לראות רק מרחוק את מימיו האפורים והקרים של הים הבלטי. פשוט חלמנו, כנראה...
הגיע היום ונפרדנו מהגרמני השמנמן. הבוס המחמיר אך ההגון, ומהפועלים והפועלות הקבועים. (העובדים העונתיים עזבו כבר). לכל אחד מאיתנו, כנראה, נשארו רשמים וזכרונות משלו על המקום ממנו נפרדנו. שעות קשות אך גם שעות יפות מאד עברו עלינו במקום זה.
שבנו לטאלין. מיהרתי להודיע לאימי שאגור עם הקבוצה, אך כמה פעמים בשבוע ניפגש. אמא עדיין גרה בחדר על יד המטבח בדירה שהשכירה לתנועה. עד שאפעל בתנועה בחפיפה עם לסיק, אמור הייתי לעמוד לרשות קבוצת ההכשרה חצי שבוע, ואת החצי השני הקדשתי לעבודה בתנועה.
גרנו בצפיפות, שניים או שלושה חברים בחדר לא גדול. היו לילות שאחד או שניים מאתנו ישנו בחדר האוכל, ששימש גם כחדר קריאה, חדר שבו קיימנו אסיפות ומסיבות. האווירה היתה מצוינת, מה עוד, שאחרי מספר חודשים חגגנו את עלייתם של כמה מחברי קבוצתנו. את מקומם של העולים מילאו "סתם חלוצים" חדשים ובוגרים ראשונים מתנועת נצ"ח באסטוניה.
את אימי הייתי מבקר בערבים בהם עבדתי במועדון התנועה. בהגיעי למועדון הייתי קופץ לחדרה להגיד לה שלום. בסוף הערב לאחר שחניכי התפזרו נשארתי אצלה לשיחה ארוכה. אהבתי מאד לשוחח איתה. היא התעניינה בכל והבינה אותי. יום אחד הגעתי למועדון ולא מצאתי את אימי. חדרה היה נעול. מישהו אמר לי שאימי בבית-חולים. מיהרתי אליה. המום עמדתי על-יד מיטתה. חיוורת מאד היא חייכה מבלי להרים את ראשה. "אל תהיה מודאג ועצוב, הכל עוד יסתדר" - לחשה לי. זאת הייתה אימי, כפי שהכרתיה כל השנים. נשקתי על מצחה.
עבר זמן לא רב, עד שביום סגרירי עמדתי מעל קברה של אימי. לא בכיתי בקול. בדמעות בעיני קראתי מהכתוב את דברי "הקדיש".
חזרתי לדירת הקיבוץ ושכבתי במיטתי. אחד אחד נדחקו לחדר חברות וחברים וישבו על המיטות הפנויות. לא דיברו. פשוט ישבו על-ידי שעה ארוכה. נפרדנו מלסיק, אשר כולנו לא רק הערכנו כי אם אהבנו. לסיק דאג שלפני צאתו, אשתתף בכמה ארועים שהרשימו אותי מאד. "להיכנס לנעליו" של לסיק היה אתגר גדול עבורי. היו לי חששות רבות, ורק כשהרגשתי שאני מתקדם - נרגעתי.
עבודתי כראש גליל ה' של התנועה (הגליל האסטוני) נתחלקה לשני חלקים לא שווים. את מרבית זמני הקדשתי ל"לגיון" בטאלין, הסניף הגדול של התנועה באסטוניה. אל ארבעת הסניפים הקטנים בערי השדה ערכתי גיחות קצרות בלבד. עזרתי לראשי הסניפים להכין תכניות עבודה, וזימנתי אותם מדי פעם לטאלין לסמינרים קצרים למדריכים. את ההדרכה בכתב ואת המידע על המתרחש בארץ-ישראל ובתנועה קיבלו ישירות מ"המטה הראשי" בריגה.
ה"לגיון" בטאלין פרח. קלטנו את מיטב הנערים והנערות של בית-הספר היהודי בטאלין. בזמן קצר, יחסית, הצלחנו להעמיד צוות מדריכים מסור וכשרוני. שמרתי על קשר אישי הדוק ביני לבין המדריכים והחניכים ונוצרו יחסים ידידותיים וחמים בין חברי התנועה מכל הגילים, שאהבו את התנועה ושמחו לבלות במועדון הצנוע שלה. גם לי וגם למדריכים הצעירים הייתה הרגשה, שאנו עוסקים במשהו חשוב ונעלה. את מלאכתי עשיתי באהבה וברוממות רוח. הקדשתי תשומת לב רבה למה שקראנו "פעילות צופים". "צופיות": טיולים בקייץ ואפילו בחורף בשלג; לינה באהלים ביער בסופי שבוע. מחנות קייץ ו"מושבות חורף" וכו'. למדתי שפעילות זו וההווי מחזקים ומהדקים את מערכת היחסים היפים בין המדריכים לחניכיהם ובין החניכים לבין עצמם.
הייתי מרוצה מהופעתם של ה"אסטונים" שלי במחנה רב המשתתפים, שהגיעו מריגה ומכמה ערים די גדולות, אך גם ממספר רב של עיירות קטנות. גם אני וגם חניכי נהנינו מההוויה החדשה. בזכרוני נשמרה גם אפיזודה "צדדית" ואישית מאד: בתנועה לא היה מקובל "לעסוק ברומנים", לחפש חברה כבת זוג. נזהרתי מאד לא להסתבך בפרשיות "חסרות טעם", שעלולות היו לפגוע במשימותי כמדריך. והנה במחנה זה קרה לי משהו: פתאם שמתי לב לנערה יפה מאד, מלאת חיים ועליצות, שראיתיה בתוך חבורת "דבינסקאים" לא הרחק מן האהלים שלנו. לא הסתפקתי ב"מבט ראשון" אחד. חזרתי אל המקום כדי לראות שוב את הנערה שהקסימה אותי. אינני זוכר כיצד נודע לי שמה של הנערה - "בבה לוין" - אך אם שאלתי את מישהו, ודאי שהסמקתי...
זמן מה אחרי המחנה שתיארתי, חלו שינויים מרחיקי לכת במשטר של הרפובליקה הלטבית. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הובסה על-ידי מפלגת האיכרים הלאומנית והשמרנית. שלטונו של מנהיג המפלגה, אולמניס, היה שלטון יחיד כמעט, של איש חזק וקשוח. תחת שלטונו של אולמניס לא היה מקום לתנועות נוער סוציאליסטיות. בעזרתו של ציר הפרלמנט הרב נורוק איפשרו השלטונות להקים ארגון נוער בשם "עולים", שמטרתו "לחנך נוער יהודי לעלייה לארץ-ישראל". במסגרת זו פעלו מעתה תנועות הנוער החלוציות למיניהן, וכדי לא להסתכסך עם השלטונות, צריך היה "להוריד את הפרופיל" ולא להבליט את אופיין האמיתי של התנועות.
תנועת נצ"ח המשיכה לפעול אך נמנעה, זמנית לפחות, מעריכת כנסים, סמינרים ומחנות קייץ. המטה הראשי החליט לקיים סמינר למדריכים באסטוניה. קיבלתי על עצמי לדאוג לצדו הארגוני של הסמינר, שעבר בהצלחה מרובה. אגב, בסמינר זה הכרתי בראשונה את רבקה דוקרביץ, מדריכה מדבינסק שנחשבה, "מדריכה מבטיחה" ורצינית. עלי באמת השאירה רושם של "רצינית מאד", רושם שלא השתנה גם כעבור הרבה שנים בכפר-בלום.
בהתקרב הקייץ נתבקשתי על-ידי המטה הראשי למצוא מקום מתאים לעריכת מחנה גדול של התנועה מלטביה אצלנו באסטוניה. עלי הוטל גם להשיג אוהלים וציוד, ולהבטיח הספקת מצרכים למטבח. חבר תנועה מנוסה במחנאות נשלח לעזור לי. לפי ההוראות שקיבלתי, חיפשתי מקום מרוחק ומבודד. איני זוכר עתה, כיצד בחרתי את סארמה כמקום מתאים. סארמה הוא אי די גדול בים הבלטי במרחק לא רב מחופיה הדרום-מערביים של אסטוניה. בקצה הדרומי של האי, המאוכלס עובדי אדמה ודייגים, נמצאת העיירה קורסה - עיירת קייט ונמל של האי. במרחק מה מן העיירה, בעומקו של האי, מצאנו את המקום המתאים למחנה - הרחק מהמולת הערים בתוך יער ש"נחבאים" בו שדות ובתי אכרים. מצרכי מזון הבאנו מן העיירה וקנינו אצל האכרים בסביבה הקרובה. מים לשתייה ולרחיצה שאבנו בדליים מבארות. משתתפי המחנה מלטביה הגיעו בספינה מריגה. אנו, "האסטונים", נסענו ברכבת לעיר נמל קטנה פרנו, שעל חוף הים בדרום, ומשם הפלגנו בספינה לקורסה. המחנה זכה להצלחה רבה, ליכד את שורותינו והפיח רוח חיים רעננה בתנועה.
עברו מעל יובל שנים מאז נפרדתי מחניכי בטאלין. ב-1990 ביקרתי יחד עם בבה שוב בעיר זו. מצאתי שמלבד בודדים מחניכי, שהצליחו לעלות ארצה לפני פלישת הנאצים לאסטוניה, נשארו רק מעטים מאד בחיים. מאלה שפגשתי שמעתי סיפור עצוב: כשהתקרבו הגרמנים החליטה קבוצת מדריכי התנועה, ובראשם מונקה שמוטקין, שצו השעה הוא להילחם בנאצים. הם התגייסו כמתנדבים לגדוד אסטוני-סובייטי ונספו בקרבות. ישבתי עם קבוצת "שורדים" בבית אחותו של ווליה שץ. כולם קיבלו אותנו בחמימות. התרגשתי כשהעלינו זכרונות, אך העצב לא עזב אותי.
ריגה, בשליחות התנועה, העליה
נפרדתי מאחותי, מחניכי בתנועה ומעסקני מפלגת צ.ס. (ציונים סוציאליסטים) שתמכו כספית בתנועה. יצאתי לריגה, שם הועידו לי שני תפקידים: רכז שכבת הצופים וראש פלוגת צופים "הרצליה". האתגר העיקרי בעיני היה להצליח כראש פלוגה גדולה ותוססת (כך תיארו אותה במכתבים שקיבלתי מריגה). ידעתי שאם אצליח בתפקיד זה, לא יקשה עלי למלא את התפקיד השני. בצאתי לריגה ידעתי כבר, שכל המדריכים הבכירים יותר שלא התגוררו אצל משפחותיהם, חיים בתנאים קשים, כשהוצאות הקיום הצנועות גם הן לא מובטחות. פרט זה לא הדאיג אותי. גם בטאלין, בשנים האחרונות, למדתי להתקיים על פרוטות. בריגה גרתי זמן מה בחדר עם אליעזר פורת (פריד בימים ההם). אליעזר, חבר תנועה מילדותו, בא מעיירה קטנטונת ללמוד בבית-ספר מקצועי בריגה. זאת היתה תקופה טובה עבורי, כי אליעזר היה מקבל חבילות מזון מהבית ומתחלק איתי. בשנות עבודתי בריגה התגלגלתי מחדר צנוע לחדר צנוע יותר. היו גם מקרים שלנתי במועדון התנועה. מכל זה לא סבלתי כל-כך ולא התמרמרתי כלל, כי ידעתי שזהו גורלם של כל המדריכים שיצאו להדרכה בסניפי התנועה רחוק מביתם.
את תפקיד ראש לגיון ריגה מילא חנן פלדמן (שדמי). הוא התמסר בעיקר לשכבה הבוגרת, "השומרים". חנן, שכולם הכירוהו כ"חודז'יק", היה "התרבותניק" של התנועה. שלט יפה בעברית, השלים את השכלתו בקריאה והיטיב להתמצא במתרחש בתנועה הציונית ובארץ-ישראל. התרשמתי, שבתנועה מכבדים ומעריכים את חנן. עשיתי הכרה קצת, פורמלית בהתחלה, עם חברי "המטה הראשי" ועם השליחים מהארץ, שפעלו אז בתנועה. התרשמתי שמתייחסים אלי כאל בחור חדש ואולי "מבטיח". ידעתי, שעלי להוכיח את עצמי ואת יכולתי בעבודתי במקום החדש שעדיין היה זר לי.
המפגש הראשון עם פלוגת "הרצליה" עודד אותי ורומם את רוחי. מצאתי פלוגה גדולה שמנתה כ-40 נערות ונערים, חבורה ערה, מלאת חיים ועליזות. קצת חצופים ורעשנים, אך בהחלט חבר'ה לטעמי. חשתי שמרגע ראשון בוחנים אותי, מנסים להעריך מה טיבו של האסטוני הזה ש"הלבישו" עליהם.
הזהירו אותי, שיהיה לי לא קל לעבוד עם החבריה של "הרצליה". קודמי, ישראליק אסטרכן, גם שלט בהם וגם היה פופולרי ואפילו אהוב עליהם. הופתעתי, כי כבר מהפגישה הראשונה הרגשתי בנוח עם הפלוגה. סיפרו לי גם שיהיה עלי להתגבר על קשיים, שנבעו מהרכבה המיוחד במינו של הפלוגה. פחות ממחציתה היו בני משפחות אמידות, "בני טובים" מאזור יוקרתי של העיר. רובם היו גימנזיסטים מבית-הספר העברי, שלטו יפה בעברית ומהם ידעו גם רוסית וגרמנית. חלקה הגדול יותר של הפלוגה היו בני משפחות מפרבר "מוסקבה", פרבר מאוכלס "עמך" יהודי ושכבות עניות יותר של אוכלוסיה לא יהודית. כנויו של הפרבר - "מוסקאץ'", ביטא, אולי, את מעמדו הנחות בעיר. רבים מבני הפרבר זכו רק לחינוך יסודי.
הבנתי מיד, שכדי ללכד את הפלוגה, עלי למצא דרכים לגשר בין שני החלקים השונים כל-כך ברקע החברתי, הכלכלי וההשכלתי שלהם. הנחתי, שאוכל להעזר, אולי, בכמה נערות ונערים שלא מ"מוסקאץ'", אך גם לא מהרחובות ה"מכובדים". במיוחד נעזרתי בכמה נערים מהעיר העתיקה - החבר'ה של "גרטל'ה" (גן קטן, ביידיש), שם נהגו לשחק מילדותם. מנסיוני בהדרכה בטאלין למדתי, שעלי לשלוט בפלוגה, להיות קפדן ומחמיר בכל הקשור לסדרי העבודה ולמשמעת. יחד עם זה, עלי להיות פתוח, "אנושי" וידידותי במגעים עם החבר'ה, כאשר פגשתי אותם שלא בשעת פעולה מאורגנת ו"רשמית". כשהיו מתאספים חניכי במועדון לפני הפעולה, היו "עולים לי על הראש" לפעמים, שואלים שאלות פרובוקטיביות ואפילו מתלוצצים על חשבוני. הגבתי באותו הסגנון, אולם מרגע של התחלת הפעולה המאורגנת הייתי משנה את הטון. בנחישות ובפסקנות השלטתי סדר ושקט.
אחרי כל פעולה במועדון יצאנו כרגיל ביחד לרחוב ועשינו דרך די ארוכה עד שנפרדנו ופנינו כל אחד לדרכו. בקטעי דרך שעשיתי במשותף עם החבר'ה פטפטתי איתם והתלוצצתי, אך גם מצאתי דרך לספר קצת על עצמי, על עברי בתנועה בטאלין ועל חיי כגימנזיסט באגודה "אמונה". נזהרתי מאד לא לגלות עדיפות ביחסי עם קבוצה זו או אחרת. מצאתי עניין רב בשיחותי עם כמה חבר'ה ממוסקאץ', שחסרה להם, אולי, השכלה תיכונית, אך צברו נסיון חיים וגילו חכמת חיים לא פחותה מזו של הגימנזיסטים. כשהתקרבתי יותר לחניכי, מצאתי עניין כמעט בכל אחד מהם. כל אחד ועולמו הצעיר. לא עבר זמן רב עד שהרגשתי קרבה ממשית לחניכי, חשתי שגם הם התקרבו אלי ונפתחו בפני יותר ויותר.
לא הסתפקתי בהרצאות, שיחות ופעולות שונות במועדון. כמו בטאלין, הרביתי לצאת עם הפלוגה לטיולים וללינות ביער באוהלים. אפילו המצאתי משחקים, שכללו משימות מסובכות בחוצות העיר. הפלוגה שגשגה. הצטרפו אליה נערות ונערים חדשים מחלקי העיר השונים. גם ב"לגיון" הלך שמה של הפלוגה לפניה (אם כי לפעמים גילו "ההרצליאנים" שחצנות מיותרת בעיני כלפי פלוגות, שנראו להם כ"נחותות").
הצלחתי בהדרכת "הרצליה" עזרה לי לתרום גם לקידום שכבת הצופים כולה. עזרתי לחזק את הפעילות, ליזום סמינרים למדריכים וכו'. תשומת לבי הייתה מרוכזת בעיקר בהדרכת פלוגתי "הרצליה". התחלתי להכינה לקראת העברתה לשכבה הבוגרת. השתדלתי להעשיר ולהעמיק את תוכן ההרצאות ששמעו והשיחות שניהלו, אולם לא ויתרתי על הפעילות "הצופית". למדתי עוד בטאלין, שצריך לחפש שינויים וחידושים בעבודה זאת. טיולים "רגילים" ולינות ומחנות "רגילים", עלולים לשעמם ולהמאס (במיוחד בפלוגה שהגרעין שלה נמצא בתנועה כבר מספר שנים). על-כן השתדלתי מאד לגוון את הפעולות. בדרך כלל הצלחתי, אך לפעמים גם הגזמתי קצת. אני זוכר לפרטיו מבצע "נועז" כזה. בעזרתו של הצופה דיקי. שאביו היה בעל מנסרה גדולה על חוף הנהר קרוב לשפך לים, השגנו סירת מנוע די גדולה. תכננתי לחצות את מפרץ ריגה ולהגיע לחוף מיוער מרוחק. בילינו מצוין עד הסוף. אך בדרך חזרה התקלקל המנוע במרחק של כק"מ מהחוף. לא היו לנו אמצעי קשר והחלטתי לשחות אל החוף לבקש עזרה. מולקה, נער חזק וזריז שידעתי שהוא שחיין מצויין, הצטרף אלי. למזלנו המים היו כבר די רדודים רחוק מהחוף והגענו בשלום. איני זוכר עתה, כיצד הזעקתי עזרה והצלחנו להגיע עם החבר'ה לריגה באותו הערב.
כפי הנראה, היו ב"הרצליה" בנות ובנים שהיחסים עם הוריהם איפשרו להם להיות גלויי לב. כשסיפרו להורים על התנועה, סיפרו ודאי גם על ראש הפלוגה שהמציא את הפעולות "הנפלאות". מכל מקום, חבר'ה מהפלוגה סיפרו לי, שכמה הורים הדביקו לי כינוי "משוגענער אסט" (האסטוני המשוגע). בעיני החבר'ה זה דווקא מצא חן וכלל לא פגע במעמדי כמדריך. הייתי משוכנע שפעולות אלו לא רק מלכדות את הפלוגה, כי אם גם מחשלות נערים יהודים, הגדלים בערים ובעיירות.
היה זה מפגש מעניין של צעירים יהודים בעלי רקע תרבותי וחברתי שונה, שמאחדים אותם רעיונות ועקרונות שהתנועה דגלה בהם. בהרצאות ובשיחות של המחנה השתתפו מספר שליחים מא"י. התרשמתי מאד מ"אליק שומרוני", איש אפיקים, שהגיע למחנה בראש הקבוצה האוסטרית. הכרנו במחנה גם את הדמות המרכזית בתנועה - לסיה גלילי, גם הוא מאפיקים. בעבר היה מראשי התנועה בבריה"מ. אך מה שהיה בעיני האירוע המרכזי של המחנה היו השיחות, שניהל אתנו ברל כצנלסון, המנהיג הדגול של תנועת העבודה בא"י. נמוך קומה, בעל בלורית מקורזלת ומלבינה קצת, ועינים קורנות תבונה, הוא הקסים את כולנו. כמרצה לא הרבה כצנלסון לעסוק בציונות או בתנועת העבודה בא"י. כפי שאני זוכר, העדיף לשוחח איתנו על בעיותיו של הנוער היהודי המתבגר בגולה בתוך מגוון של תרבויות, המשפיעות על גיבוש תפיסת עולמו וסגנון חייו. ברל דיבר על ההתלבטיות של בני נעורים בכלל ועל המיוחד, המאפיין את הנוער היהודי. כשהגענו לקטע של שאלות ותשובות, לא היסס ברל לטפל ברצינות בכל נושא שהעלינו בפניו. כך האריך דברים על יחסי בנות-בנים. אני זוכר כיצד טען בחיוך, שבעיה זאת מתחילה אמנם להטריד בני נעורים, אך, לדעתו, נשארת ללא תשובות ברורות גם בגיל מתקדם מאד. "גם לי לא הכל ברור", סיים.
מהחבר'ה של "הרצליה", בקבוצה הלטבית, נשארתי מרוצה מאד. כך, למשל, הסיפור עם הקופה המשותפת. לפני יציאתנו מריגה סיפרתי שבתכניתנו לבקר בדרך למחנה בווילנא ובוורשה, ובדרך חזרה בפראג. הצעתי שיצטיידו בכסף כיס. ביוזמתם החליטו ה"הרצליאנים" על קופה משותפת. כל אחד יכניס את כל כסף-הכיס שהיה עימו והסכום הכללי יחולק שווה בשווה. הדגם הזה לא התקבל על-ידי שאר משתתפי המשלחת.
את שנות עבודתי עם "הרצליה" אני זוכר כשנים יפות מאד. את החבר'ה אהבתי ממש ואני זוכר את רובם בשמותיהם עד היום הזה. את דיקי הגימנזיסט השמנמן, חכם ואחראי, העריך מאד לייבלה, גיבור ה"מוסקאץ'", שפרחחים אנטישמיים רעדו מפניו. טומצ'יק בעל חוש ההומור, וצודק המעשי, היו מאנשי ה"גרטאלה". סוניה היתה מדריכה אחראית, שאחותה הבכורה עלתה כבר ארצה והייתה חברה בכפר-גלעדי. בריינדל השחרחורת החיננית מ"מוסקאץ'", זריזה וחרוצה בכל עבודה. מולקה ויקה היו ידידים, אך גם שונים מאד זה מזה: מולקה נער יפה תואר, אתלטי ובעל אופי חזק; ויקה בלונדיני שברירי במקצת, פסנתרן כישרוני, שלא ויתר על פעילות פיסית קשה. המי העדין ופייגלה טובת הלב; מולקה לוין שנראה ממש ילדון, אך היה חריף מוח, הסתדר יפה גם עם ה"אינטלגנטים" של הפלוגה וגם עם החבר'ה מ"מוסקאץ'"...ועוד ועוד, חבורה נפלאה.
אסטה שוב ממסלול סיפורי ואשוב אליו אחרי הקטע הבא: שנים קשות ומרות עברו על יהודי לטביה והתנועה שלנו, לאחר שעליתי כבר ארצה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נכבשה לטביה על-ידי ברית-המועצות (ע"פ ההסדר עם גרמניה הנאצית). תקופת הכיבוש הזה הייתה קשה גם ליהודי לטביה רבים. אך ההסדר עם גרמניה לא ארך זמן רב. הגרמנים תקפו את ברית-המועצות וצבאם הפולש התקרב גם ללטביה. רבים מיהודי לטביה נמלטו מזרחה לתוך ברית-המועצות, אלה שלא הספיקו להימלט נספו בשואה שלא פסחה גם על יהודי לטביה.
מספר לא גדול של חניכי מ"הרצליה" עלו ארצה לפני פרוץ המלחמה, ומספר גדול יותר מצא את עצמו הרחק מלטביה במזרחה של ברית-המועצות ובאסיה המרכזית. אני עליתי ארצה שנה וחצי לפני פרוץ המלחמה. במשך רוב שנות המלחמה לא ידענו בארץ הרבה על גורל אחינו באירופה. גם כשהגיעו ידיעות מקוטעות על השואה, לא ידענו עדיין פרטים על יקירנו באסטוניה ובלטביה. את כל הפרטים למדנו רק לאחר שהמלחמה נגמרה.
ציינתי כבר שעם זרם הפליטים היהודים מלטביה הגיעו גם יוצאי תנועת נצ"ח מזרחה, רובם לרפובליקות האסיאתיות של ברית-המועצות. אנשי נצ"ח השתדלו לקיים קשר בינהם, קשר שהלך וגבר והקיף יותר ויותר חברים. במקומות ריכוז הם עזרו האחד לשני וניסו לאתר חברים נוספים. עם סוף המלחמה התארגנה קבוצה שהתחילה לחפש דרכים לצאת מגבולות ברית-המועצות על מנת לעלות ארצה. גבול פולין נראה כמקום המתאים ביותר. בגבול זה היו באמת ההצלחות הראשונות. עם הזמן נוצר מגע עם שליחי "הבריחה" הישראלים שפעלו מאירופה. מולקה ויקה היו בין מארגני הברחת הגבול. כדי להרחיב את המבצע ולחפש מועמדים נוספים שיהיו מוכנים להסתכן, היו המארגנים זקוקים לכסף. מולקה חצה את הגבול הפולני והצליח להגיע לאיטליה. שם הוא פגש שליחים מישראל, ומהם ביקש עזרה כספית. כשדרשו ממנו המלצה אמינה, מסר את שמי. בהתרגשות רבה ביקשתי את הפונה אלי להענות לבקשת מולקה. כשקיבל סכום כסף, חזר מולקה הנאמן והאמיץ לגבול פולין להמשיך בפעולה. כפי שזה קורה בפעולות מסוג זה, הצליחו השלטונות הסובייטים לעלות על עקבותיהם של מארגני הברחת הגבול, וכמה מבין הפעילים נאסרו. מולקה ויקה מצאו עצמם במחנות אסירים. דווקא מולקה החזק והאתלטי חלה ונפטר. ואילו יקה, החלש יותר, החזיק מעמד. אחרי שנים במחנות הוא השתחרר והצליח לעלות ארצה דרך פולין.
שנים עבד איתי יקה ב"נתיב". ביסודיות ובכישרון ריכז את המידע על מצבם של יהודי מזרח אירופה, על מאבקיהם של פעילי העלייה בברית-המועצות, ועל פעילות אנשי "נתיב" במערב, שעסקו בגיוס דעת הקהל וגורמים מדיניים למען יהדות ברית-המועצות, לפתיחת שערי עלייה, שחרור אסירים ציונים וכו'. יקה תרם רבות לשיפור טיב שידורי הרדיו ברוסית שכוונו לברית-המועצות. תקופת מה ריכז את הקשר הטלפוני עם הפעילים בברית-המועצות. אך שנות הסבל במחנות האסירים פגעו קשה בבריאותו של יקה. עוד יחסית צעיר בשנים סבל בארץ ממחלת לב, מחלה שלבסוף הכריעה אותו. בשנה האחרונה לחייו הוציא ספר על חברו מולקה, הדמות המרכזית בחבורה שעסקה בהברחת גבול ברית-המועצות על מנת לעלות ארצה. הספר יצא לאור ממש ערב מותו של יקה.
אשוב עתה להמשך סיפורי.
עוד לפני שיצאנו למחנה בצ'כוסלובקיה בחרו בי כראש "לגיון" ריגה, ה"לגיון" הגדול שבתנועה הלטבית.. אני רוצה להאמין, שה"אגו" שלי לא התנפח יתר על המידה. עתה היו לי מגעים עם הנהגת התנועה והשליחים. להוציא את חנן, לא נקשרו קשרים ביני לבין "מכובדי" התנועה, גם לא עם הבכיר מבינהם, רפאל בש. הייתה לי לפעמים הרגשה , שנשארתי מקרה קצת חריג בתנועה.
החווה הייתה מקום ההכשרה החקלאית היחידי של התנועה בלטביה. מרבית בוגרי התנועה בהכשרות היו מפוזרים בקיבוצים עירוניים ברחבי לטביה. חברי קיבוצים אלה עבדו לא פעם עבודה פיזית קשה, כולל סבלות ועבודה במנסרת עצים. לבוגרי התנועה, שהתנסו כבר בעבודה לפני צאתם להכשרה, היה קל יותר להתרגל לעבודה קשה. לעומתם, בוגרי תיכון שיצאו להכשרה לפני שהספיקו לעבוד בעבודה כלשהי, עברו חבלי קליטה די קשים. המגורים בקיבוצים העירוניים היו צנועים ביותר והצפיפות בחדרים הייתה רבה. האוכל, כמובן, לא היה דומה כלל לזה, שהיו רגילים לאכול בבית אצל אמא. אולם השותפות בשאיפות ובמטרות, ועברם התנועתי של ה"הכשרניקים", ליכדו אותם ועזרו להם להתגבר על הקשיים.
יותר מכל היו מדכאות את החבר'ה תקופות ההאטה בקצב העלייה. מדי פעם היה המשטר המנדטורי בארץ מצמצם מאד את מספר היתרי הכניסה (סרטפיקטים), שהועמדו לרשות המבקשים לעלות. זה היה מאריך את המשך ההכשרה של אלה שהגיע תורם לעלות. מצב זה העיק מאד על הוותיקים יותר, שלא ידעו מתי תבוא הגאולה. כנגד זה יצא לי גם לראות את השמחה והתרוממות הרוח כאשר מספר חברים קיבלו את הסרטיפיקטים שלהם והתכוננו לעלייה.
הזמן חלף. שש שנים אחרי כניסתי לתנועה בטאלין הגיע זמני לעלות. קיבלתי מעט כסף כדי שאוכל להצטייד בקצת בגדים. ביקרתי בטאלין, שם נפרדתי מאחותי וידידי, ויצאתי למסע קצת מתפתל ארצה. מתפתל, מפני שראשי התנועה בווינה, שהכירו אותי במחנה בצ'כוסלובקיה, ביקשו שבדרך אתעכב בווינה, כדי לעבוד שם עם מדריכי התנועה. וינה הייתה אחד המרכזים התוססים באירופה שבין המלחמות. תקופה די ארוכה שלטה בה המפלגה הסוציאליסטית, שנתמכה על-ידי איגוד מקצועי חזק. בתקופה שלפני ביקורי שלטו באוסטריה הדיקטטור נמוך הקומה דולפוס ואחריו שושניג, שהיה קצת יותר מתון. כששאלתי את מארחי, מה טיבו של המשטר ענו לי: "זה פאשיזם שממתנות אותו הרשלנות וקלות הדעת הוינאית".
אופיה של התנועה בוינה היה שונה במקצת מזה שבלטביה. ויכוחים מדיניים, אידיאולוגים ואינטלקטואלים תפסו מקום נכבד לא רק בשכבה הבוגרת, כי אם גם בין צעירים יותר. חשתי, שהתנועה סובלת קצת מעודף "דברת". כשאמרתי זאת למארחי הן השיבו לי, שבגלל זה ביקשו אותי לפעול אצלם.
התגוררתי באזור יפה של וינה, אצל משפחה ציונית נחמדה מאד. בני משפחת פרויליך זו, שהיו חברי התנועה בוינה, לא בזבזו זמנם ועלו זה אחר זה ארצה. הבכור השתקע בעין-גב. גם אחיו הצעיר יותר היה זמן מה בעין-גב, אך מאוחר יותר היה לאחד הבמאים הידועים בתיאטרון הישראלי, (הוא עיברת את שמו לרונן). משפחת פרויליך הנעימה לי מאד את שהותי בוינה.
וינה היפה והעשירה במוסדות אמנות ותרבות מעולים, הייתה אז במרחק חודשים בלבד מ"הצטרפותה" לגרמניה הנאצית, אך רבים בקהילה היהודית, שמנתה כ-20,000 נפש, לא הכירו בסכנה המתקרבת. רבים האמינו עדיין ששושניג "יסתדר" עם היטלר.
פעלתי במרץ במועדוני התנועה וביער וינה ("וינרוואלד") שעל הגבעות שמעל לעיר. הימים חלפו מהר. הגיע היום ועליתי על הרכבת הנוסעת לטריאסט, נמל איטלקי בחוף הים האדריאטי, שמשם עמדתי להפליג לחיפה.
ברכבת בדרך לטריאסט היה לי הרבה זמן לחשוב. כשהרכבת החלה להתרחק מוינה, החלו מחשבותי להתרחק מן העבר. משחר ילדותי העבירו אותי רכבות מתחנות חיים שהכרתי לתחנות חיים חדשות. ברכבת לטריאסט לא חשבתי על התחנות שעברתי - חשבתי על התחנה הבאה של חיי. הייתי שקוע במחשבה על עתידי, וניסיתי לדמיין אותו. ידעתי, שבתנועה מצפים ממני שאצטרף לגרעין הכשרה תנועתי, שעמדו לרכז בקיבוץ אפיקים. קיבוץ זה, שיסדו אותו יוצאי התנועה מברית-המועצות, תואר על-יד השליחים כיצירה מפוארת של התנועה. שמעתי הרבה על אפיקים ושמחתי, שבו אתחיל את חיי בארץ.
על האניה שעמדה להביא אותי ארצה עליתי נרגש ואחוז משהו שאפשר להגדירו כקרוב לאופוריה. מה שקרה לי, קרה כנראה לעולים רבים מבין יוצאי תנועות נוער חלומיות. הייתי כבר בן 23, לא ילד. ידעתי הרבה על המתרחש בארץ. ידעתי שלא הכל תכלת בישוב, בתנועת העבודה ובהתיישבות. שמעתי די הרבה על קשיי קליטתם של חברי התנועה בקיבוצים ועל עזיבת קיבוצים על-ידי חברים, שהיו פעילים בתנועה בגולה. שמעתי, ובכל זאת, על סיפון האנייה נשען על המעקה, לא חשתי לא דאגה ולא חרדה מהמצפה לי בארץ.
אני כותב עתה שורות אלה ונזכר, שלא פעם בתנועה מתחנו ביקורת על השליחים, שלדעתנו תיארו את המציאות בארץ בצבעים ורודים ולא הכינו אותנו למבחנים שמצפים לנו בקליטה בארץ ובקיבוץ. אני גם זוכר עד היום את תשובתו של אחד השליחים: "אתם שומעים רק את מה שאתם מעדיפים לשמוע. אתם אטומים לדברי הביקורת שאנחנו משמיעים". אני בטוח עתה, שהשליח הזה צדק. מכל מקום, עמדתי על סיפון האנייה מלא אופטימיות והתלהבות.
באנייה פגשתי בשני זוגות עולים, חברי תנועת נוער שלנו ביגוסלביה. אינני זוכר כיצד "זיהינו" זה את זה. יתכן שבלטנו בין הנוסעים בלבוש (לא של מדים אבל בכל זאת קצת שונה). מאיר ורבקה פוליקן וטובה ויצחק לוינגר תכננו להצטרף לעולים מיוגסלביה, שנקלטו באפיקים. אני מזכיר את שמותיהם, כי רבקה ומאיר עברו כעבור מספר שנים מאפיקים לקיבוץ האנגלו-בלטי, שהייתי ממייסדיו. טובה לוינגר הייתה אחותה הבכירה של מרים שלו, שעלתה מאוחר יותר והצטרפה לקיבוצנו בבנימינה.
לא שאלתי את המכרים החדשים מה היא הרגשתם, אך היה לי נדמה שהם קצת מתוחים. בהרגשת ביטחון ובהרבה סקרנות ירדתי אל החוף בחיפה ועשיתי את צעדי הראשונים על אדמת ארץ-ישראל.
מנמל חיפה הביאו אותי ואת חברי מיגוסלביה אל מרכז הקליטה בבת-גלים, פרבר של חיפה. נשארנו שם "סגורים" עד שעברנו את הבדיקות הרפואיות וקיבלנו זריקות חיסון. אפילו ימים אלה לא קילקלו את מצב רוחי. כך מצא אותי אליק שהגיע לקבל את פנינו ולנסוע אתנו לאפיקים. בגילוי לב סיפר לי אליק, שידע שהזוגות לוינגר ופוליקן רוצים להשתקע באפיקים, אך חשש שאני ארצה להצטרף לעין-גב, הקיבוץ הצעיר של התנועה על חופה המזרחי של הכנרת. כפי שהתברר לאליק, לא צריך היה לשכנע אותי. שאלתי הראשונה הייתה - "כמה חברים הגיעו כבר לגרעין שמתרכז באפיקים?"
הדרך מחיפה לאפיקים הייתה חלומית בעיני. היה חורף והארץ כולה הייתה ירוקה ורעננה. למזלנו היה זה יום שמש חורפי. את הדרך הזאת מחיפה לטבריה ואפיקים עשיתי במרוצת השנים עשרות פעמים, אך את הנסיעה הראשונה, מלווה בהסבריו של אליק, אני זוכר כאילו זה היה רק אתמול. יצאנו מחיפה ועברנו על-יד יגור, גדול הקיבוצים בימים ההם. עלינו לגבעות שיך-אברק ומשם לכיוון נצרת. לפני שהגענו לנצרת, נפתח לעינינו ממרום המראה שובה הלב של עמק יזרעאל. עברנו את נצרת, עיר ערבית נוצרית על כנסיותיה העתיקות ורחובה הראשי עם החנויות המזרחיות ודוכני הרוכלים. פנינו לטבריה. כשהתקרבנו לטבריה הכריז אליק (ששטף הסבריו לא פסק לרגע):"עוד מעט ותיראו את הכינרת". כל הדרך ריתק אותנו הנוף, אך לראות לראשונה את הכינרת היה עבורי משהו מיוחד, משהו כמעט חגיגי. בתנועה קראנו על הכינרת, שמענו, שרנו וגם חלמנו עליה. המראה שנפתח לעינינו היה מדהים ביופיו. עמוק למטה תכלת הכינרת, ממזרחה חומת הרי גולן ולחופה המערבי העיר טבריה, שאליה ירדנו בכביש מתפתל במורד תלול.
גם טבריה העתיקה על בתיה הבנויים אבן אפור-שחורה, הרשימה אותנו. המשכנו דרומה לאורך חוף האגם. עברנו את המושבה כינרת, את חצר כינרת ההיסטורית, ואת הכביש המוביל לקבוצת כינרת. את הירדן חצינו על פני הגשר הסמוך ליציאתו מהכינרת. כל שראיתי בקטע זה של הנסיעה היה חדש עבורי, ובכל זאת, נדמה לי שאני מכיר איכשהו מקומות אלה. לפני שהתקרבנו לצמח, עיירה ערבית עוינת בימים ההם, פנינו ימינה אל הכביש שנמשך לאורכו של עמק הירדן, במקביל לכביש עברה המסילה הצרה של "רכבת העמקים" (מצמח דרך העמקים לחיפה). משני צדי הכביש הוריקו שדות תלתן ואספסת, מטעי בננות ופרדסי אשכוליות. במרכזו של העמק עשינו פנייה ימינה אל כביש הכניסה לקיבוץ אפיקים-אל תחנתי הראשונה בארץ.