תם פרק בראשית
אולם מהתחלת 1945 חל שינוי די חד בחיי. הייתי חבר מן השורה, וסוף סוף טעמתי את טעמם של חיי משפחה שלמים עם בבה והילדים. עבדתי בגידולי שדה ומספוא, ואחר שעות העבודה שיחקתי עם דן ויאיר, אותם השכבנו, עם רדת החשכה, בבתי הילדים. אהבתי את ערבי ה"בילויים" בקיבוץ, את השירה בציבור ואת ריקודי העם עד שעות הבוקר.
אך חיי שלווה נפשית אלה לא ארכו זמן רב. באביב 1945 הגיעה לקיצה מלחמת העולם השנייה. הסוכנות היהודית ותנועות הנוער החלוציות נרתמו במרץ לחידוש הקשר עם התפוצות, כל זה עוד לפני ששוקמה התחבורה הימית מארץ-ישראל לאירופה. הסוכנות והוועד הפועל של ההסתדרות מיהרו לערוך סמינרים לשליחים של תנועות הנוער הציוניות. בהנהגת תנועת נצ"ח "נזכרו", שלפני כחמש שנים השתתפתי בסמינר שליחים לארצות דוברות אנגלית. אנשי ההנהגה פנו לקיבוץ וביקשו לאשר את מועמדותי כשליח ל"החלוץ" ו"הבונים" באנגליה.
הפנייה הובאה לדיון באסיפה. היה זה דיון קשה עבורי, ואני זוכר אותו טוב מאד. ביקשתי לדחות את שליחותי, כי באותם הימים שלחה הסוכנות שליחים בעלי משפחה בגפם למשך שנה שלמה. רק בתום השנה אמורה הייתה המשפחה להצטרף. טענתי בפני האסיפה, כי זה שנים שראיתי את בני משפחתי רק ב"חופשות בנימינה". רק עתה התחלתי לטעום מעט טעם חיי-משפחה נורמליים. דן בן-החמש ויאיר בן השנה התחילו להכיר את אבא שלהם כפי שצריך להכירו - לא בביקור חטוף בלבד. האסיפה שמעה את דברי בשקט, אך החליטה כמעט פה אחד לא לדחות את פנייתה של הנהגת התנועה. באווירה ששררה בינינו מאז למדנו, עם תום מלחמת העולם, את מה שעוללה לעם היהודי השואה הנוראה - באווירה זו, בעצם, לא יכולתי לצפות, שהאסיפה תחליט אחרת. עד כמה שאני זוכר, הייתי עצוב, אך לא ממורמר.
לפני שהסוכנות היהודית מצאה דרך להוציא לאירופה את קבוצת השליחים הראשונה, השתתפתי בשני סמינרים לשליחים. את הראשון אירגנה הסוכנות היהודית באוניברסיטה העברית על הר-הצופים. רמת ההרצאות והשיחות הייתה גבוהה. תרם לי הרבה גם המפגש עם עשרות מועמדים לשליחות, חניכי תנועות נוער שונות ממדינות אירופה שלפני המלחמה. מאוחר יותר, השתתפתי בסמינר מטעם הוועד הפועל של ההסתדרות. סמינר זה התקיים בפתח-תקווה. קרה, ולנתי באוהל אחד עם גרישה שינקמן, איש כפר-גלעדי. בחלוף השנים נפגשנו ועבדנו בשליחויות שונות. את הידידות עם גרישה שמרתי עד יומו האחרון. אהבתי את גרישה, שבעיני היה דמות הרואית באיצטלה של "בחור פשוט". גרישה, איש משק יוזם ויוצר, היה אחד הנועזים אשר פרצו דרכים להעפלה ביבשה בים ואפילו באוויר.
במקביל להרצאות בסמינר בפתח-תקווה למדתי אנגלית אצל מורה פרטית בתל-אביב. היה הכרחי לרענן את מה שלמדתי לפני שנים בסמינר באפיקים.
שני הסמינרים ו"שיפוץ" האנגלית, שלמדתי בזמנו בסמינר באפיקים, חיזקו את הרגשת הביטחון העצמי שלי לקראת צאתי לשליחות. עם נסיוני הרב כמדריך בתנועת נוער בחו"ל, ולאחר הלימודים בשלושה סמינרים לשליחים (ביחד כשישה חודשים של לימודים אינטנסיביים), חשתי מצוייד לא רע לעמוד במשימה, שהוטלה עלי. בעצם, רק בעיית השפה הדאיגה אותי עדיין, אך קיוויתי, שבהגיעי ללונדון אשתפר תוך זמן קצר.
יוצא אל הבלתי ידוע
את שעת הפרדה מהמשפחה, שעה עצובה עבורנו, אינני זוכר על פרטיה. אני מניח, שכך הגן עלי זיכרוני. בתל-אביב התאספנו חבורה לא גדולה של יוצאים לשליחות למספר תנועות נוער באירופה. איש מחלקת הנוער והחלוץ של הסוכנות מסר לנו פרטים על הדרך המסובכת, שנעבור עד שנגיע לפריז, משם נתפזר כל אחד למקום, שהועד לנו. בהעדר קווי תחבורה מסודרים, הצליחה הסוכנות לרכוש מספר מקומות ב"גריפסהולם", אנית נוסעים שוודית מפוארת מאד. את ה"גריפסהולם" שכרה ממשלת ארה"ב, כדי להחזיר למולדת אזרחים אמריקאים, שנתקעו עם פרוץ המלחמה במדינות ים-תיכוניות. יצאנו ברכבת מתל-אביב לקהיר, ומשם לאלכסנדריה. בנמל אלכסנדריה עלינו על האנייה, שאמורה הייתה לאסוף עוד נוסעים מאתונה, נאפולי ומרסיי. ממרסיי עמדנו לסוע ברכבת לפריז.
אינני זוכר הרבה על שהותנו במצרים. אני חושב שכמעט ולא יצאנו מבתי המלון. אולם את ההפלגה ב"גריפסהולם" אני זוכר טוב מאד. הייתה זאת אניית פאר עם קבינות נוחות, רסטורנים מעולים, אולמות לבילויים, משחקים על הסיפון - הכל "כמו בסרטים". אמנם, קהל הנוסעים לא היה בדיוק קהל של אניות פאר - רובם היו פליטים, אנשי המעמד הבינוני - ובכל זאת, קבוצת הקיבוצניקים שלנו "בלטה" בקהל. המעבר מחדרי האוכל הקיבוציים אל רסטורן ברמה גבוהה מאד היווה עבורנו מהפכה ממש. האוכל היה בשפע ובטיב מעולה, ומספר גדול של מלצרים טיפלו בנו. אלה הגישו אוכל, אלה אספו את כלים וצלחות אחרי האוכל, ומלצרים מיוחדים מזגו משקאות. הרגלי חדר האוכל הקיבוצי היו, כנראה, חזקים מאד, ולפחות בימים הראשונים דאגנו להפוך צלחת אחת ל"כולבויניק" קיבוצי.
לא עשינו הכרה עם הנוסעים, אך פגשנו באנייה את מרי סירקין , סופרת יהודיה מניו-יורק, בתו של מנהיג פועלי ציון, נחמן סירקין. אני מזכיר פגישה זו, כי היא גרמה להפתעה נעימה. כאשר נודע למרי סירקין שאני מכפר-בלום, התרגשה פתאום: "מה שלום אנג'י קולר ולמי (ביתן) ", שאלה. "אני מכירה את שתיהן כחברות טובות ב'תנועת הבונים' ", המשיכה, וביקשה שאספר לה, מה מתרחש בכפר-בלום.
את ההפלגה לאתונה ומשם לנאפולי ומרסיי בילינו בנעימים. במרסיי פגשה אותנו שליחת הסוכנות היהודית, שטיפלה בנו והושיבה אותנו ברכבת-לילה לפריז. בפריז "התפרקה" קבוצתנו ויצאתי ללונדון.
את ההגעה ללונדון אני זוכר, כנראה, בגלל תקרית, שנראית עתה מבדחת: בתחנת הרכבת הגדולה "ויקטוריה" פגשו אותי שני בחורים צעירים, מדריכי "הבונים". הם שכרו מונית, והנהג התייצב איתם כדי לטפל במזוודות שלי. לחצנו ידיים, החלפנו ברכות והנהג, שמיהר כנראה, הפנה אלי כמה משפטים. הייתי המום ממש - לא הבנתי אף מילה מדברי הנהג. היה זה כאילו למדתי שפה לא נכונה. שני הבחורים שימשו מתרגמים, והכל הסתדר. מאוחר יותר עודדו אותי והסבירו, שהנהג דיבר במבטא "קוקני", המבטא הייחודי של "עמך" לונדוני. "תתרגל עם הזמן ותתחיל להבין גם קוקני", ניחמו אותי.
הבחורים הנחמדים הביאו אותי לרחוב צר ושקט בצפון מערב לונדון, אל בית תלת-קומתי. "הבית קרוב לתחנת הרכבת התחתית ולא רחוק מרחוב ראשי, שם תמצא אוטובוסים והרבה חנויות", הסבירו לי. קיבלתי חדר בדירה קטנה, בה התגוררו גזברית התנועה, אינה קלינמן, וזוג חברי "הבונים", מבוגרים יותר, שעמדו לעלות בקרוב. שמחתי כשגיליתי, כי שלושתם אינם דוברי עברית. עוד מפי המורה שלי לאנגלית שמעתי עצה: "השתדל לגור עם דוברי אנגלית בלבד".
נוחת בלונדון
כך פתחתי את הקטע בחיי - שליחות באנגליה. היה עצוב להיות רחוק מהמשפחה בקיבוץ; הדאיגה אותי האנגלית הצולעת שלי; אך הייתי מלא ציפיות וסקרנות: מה מצפה לי בכרך העצום הזה, בקהילה היהודית הזרה, ובתנועת "הבונים", שנציגיה בקיבוץ הכירוה רק כפי שהייתה לפני המלחמה? היה גם מסקרן להכיר את האנגלים במולדתם, כי בארץ הכרנו את הטיפוס של האנגלי הלא-כל-כך סימפטי - פקיד קולוניאלי או שוטר בריטי קולוניאלי (הדגש על "קולוניאלי").
בדרכי הארוכה ללונדון הכנתי את עצמי לאתגרים שמצפים לי. החלטתי, שעלי להכיר טוב קודם כל את תנועת הנוער "הבונים" ואת ארגון "החלוץ", אותם אצטרך לכוון ולהדריך. אך כבר בימים הראשונים חשתי, שעלי להכיר טוב יותר גם את הרקע: את הקהילה היהודית על ארגוניה ועסקניה, ואת רוחות הזמן, אשר נשבו באנגליה שנה אחרי המלחמה והשפיעו ללא ספק גם על הנוער היהודי, שבתוכו אפעל.
בבוקר הראשון נסעתי עם אינה ברכבת תחתית למשרד "הבונים". המשרד שכן באזור "סולידי" של מרכז לונדון, לא הרחק מהבניין המרשים של המוזיאון הבריטי המפורסם. מול משרד "הבונים", מעבר לרחוב, היו משרדי הפדרציה הציונית של בריטניה והמשרד של הסוכנות היהודית.
במשרד "הבונים" קיבלה את פני חבורת צעירים מלאת חיים ועליצות. הפגישה עם חבורה זו חיממה את ליבי. בראש החבורה בלט מוגי מרגלית, המבוגר מכולם, שעמד כבר לעלות בקרוב. מוגי הציג בפני אחד אחד את הנוכחים. שאלתי כמה שאלות, ואינני בטוח עתה אם כולן היו לעניין. מה שלדעתי התאים יותר לאווירה, הייתה בקשתי, שכל אלה שאינם דוברי עברית (כמעט כולם!) ידברו אלי באנגלית "פשוטה", וידברו לאט. מצדי הבטחתי לשפר את האנגלית שלי מהר ככל הניתן. בדיעבד, אני חושב שזה, שלא יכולתי עדיין לפתוח בנאום "תנועתי אידיאולוגי" במפגש זה, היה רק לטובתי. כך כבר בפגישה הראשונה הרגשתי נוח במגע עם חברי התנועה, ולא נזקקתי לגינוני המעמד שלי כשליח.
מוגי הזמין אותי לארוחת צהרים והביא אותי למסעדה קטנה בסמטה קרובה למוזיאון הבריטי. המסעדה הייתה דומה, כנראה, למסעדות רבות באזור זה של לונדון, אך לפי דברי מוגי, היא הייתה "אתר היסטורי". במסעדה צנועה זו, סיפר מוגי, סעד קרל מרקס יום יום, כאשר עבד בספריית המוזיאון הבריטי על יצירתו המונומנטלית "Das Kapital".
כאשר הכרתי את מוגי, הוא לא היה בעל תפקיד מוגדר בתנועה, אך ידו הייתה בכל. מוגי גדל במזרח לונדון, אזור שאוכלוסייתו ברובה ממעמד הפועלים. באזור זה התרכזו הדורות הראשונים של המוני מהגרים יהודים ממזרח אירופה. מילדותו היה מוגי חבר ב"הבונים", גדל בתנועה, היה פעיל והדריך, ובהיותו בהכשרה עזר להרחיב את רשת קיבוצי ההכשרה החקלאית של התנועה. שנים ייצג מוגי את "הבונים" בהנהלת הפדרציה הציונית.
בארוחת הצהריים סיפר לי מוגי על התנועה, כפי שראה אותה, על הפעילות החינוכית בסניפים ברחבי אנגליה, סקוטלנד וויילס. סיפר גם על קיבוצי ההכשרה, שלדבריו, יהיה עלי לעזור להתאימם לתקופה שלאחר המלחמה. מוגי, ש"צמח" במזרח לונדון, לא היה אינטלקטואל, אך הרשים אותי כבחור נבון מאד, מהיר תפיסה ובעל ראייה מפוקחת של המציאות. הוא גילה כישרון רב בקשירת קשרים אישיים, החל מחברי התנועה ועד לראשי התנועה הציונית ואישים בולטים מבין עשירי לונדון היהודים. סיפרו לי, שמוגי היה נואם טוב, אך אני ראיתי אותו במיטבו כאשר שוחח עם אישים כמו גסטטנר או זיו (בעת פגישות ההכרות שלי). לא היה לי ספק, שאישים אלה העריכו את מוגי וגם חיבבו אותו. בתקופה הקצרה עד לעלייתו, מוגי עזר לי ל"היקלט" בתפקידי.
הנהגת נצ"ח בחרה בשלושה שליחים לאנגליה: אותי ואת בלו (גרשון אמיר, חבר קיבוץ נאות מרדכי) לעבודה בתנועה, ואת שלום ברזילי להדרכה בקיבוצי הכשרה. בלו הגיע לאנגליה כחודשיים לפני. הוא נשלח קודם לצ'כוסלובקיה לוועידת נוער, ומפראג המשיך ללונדון. שלום בא לאנגליה זמן מה אחרי.
בהגיעי ללונדון היה בלו מחוץ לעיר, ואנחנו נפגשנו כשבועיים אחרי בואי. שנינו הכרנו לראשונה במחנה תנועתי בצ'כוסלובקיה לפני עלייתנו. גם בארץ יצא לנו להיפגש בהזדמנויות שונות. הכרתי את בלו כאיש משכיל, שהצטיין בנועם הליכותיו וביושרו. הייתי בטוח, כי נשתף פעולה יפה. בלונדון פגשתי אותו לראשונה בדירה בסוויס קוטג', שם גר אצל ידידו מפראג. בערב זה נוכחו שלושה ישראלים צעירים: אורי לוברני (האוטוריטה בענייני לבנון בימינו); ראומה (עתה אישתו של הנשיא ויצמן); ואביבה, חברת קיבוץ מעגן מיכאל, אם אינני טועה. שתי הצעירות עסקו בקשר עם ארץ-ישראל (סודי, כמובן). במה עסק לוברני, אינני זוכר.
בלו, "הוותיק" בין שנינו באנגליה, היה היוזם של חלוקת העבודה בינינו. הוא הציע, שהוא יישב במנצ'סטר ויפעל בסניפי התנועה בצפון אנגליה (מנצ'סטר, ליברפול, לידס ועוד). הוא יפעל גם בסניפים בגלזגו ואדינבורו שבסקוטלנד. אני, לפי סידור זה, אעבוד עם המשרד הארצי של "הבונים", ובמזכירות "החלוץ" יחד עם שליחי "השומר הצעיר".
החודשים הראשונים שלי בלונדון חלפו מהר מאד. עשיתי כמיטב יכולתי להכיר טוב יותר את התנועה ואת הסובב אותי. התחלתי, אפילו, לחשוב כבר על תכנית עבודתי בעתיד. תנועת "הבונים" באנגליה עשתה עלי רושם של תנועה חזקה ותוססת, אשר זכתה בחוגים מסויימים בקהילות היהודיות להערכה רבה. במספר סניפים נהנתה התנועה מתמיכה חומרית של הקהילה. סיפרו לי, כי בשנות המלחמה, התנועה דווקא התחזקה והתגבשה. בתקופה זו הצטרפו לתנועה בני מהגרים יהודים, ברובם פליטים מאירופה, שהצליחו להגיע לאנגליה לפני פרוץ המלחמה. צעירות וצעירים, בעלי עבר ורקע תרבותי-חברתי שונים, תרמו את תרומתם החיובית להתפתחותה של התנועה. עם העלייה מאנגליה שלאחר המלחמה, הגיעו לכפר-בלום מרטין קלינמן , סטפי, גיטה בנארי ואריק פלדשו, כולם מגרמניה או אוסטריה.
(עם שלום ,לאה, וצפרא (הילדה) ברזילי, ואינה ומרטין קלינמן (1946
הספקתי לבקר גם בקיבוצי הכשרה. כמו בתנועה, החברים בהכשרה השאירו עלי רושם טוב מאד. בימי המלחמה הייתה אנגליה זקוקה להגברת הייצור החקלאי. החוות החקלאיות דרשו תוספת כח אדם, והוקמו אכסניות לפועלים חקלאיים. התנועה הצליחה לנצל נסיבות אלו, וכמה מקיבוצי ההכשרה סודרו באכסניות, כשחברי הקיבוץ עבדו בחוות בסביבה כפועלים שכירים. רק קיבוץ הכשרה אחד, "חוות דוד אידר", התנהל כחווה עצמאית. בתקופה זו, בהעדר עלייה, גדל מספרם הכללי של החברים בהכשרות, ונוספו כמה קיבוצי הכשרה. כאשר הגעתי לאנגליה, חודשה העלייה (מוגבלת עדיין), ואילו מערכת האכסניות לפועלים חקלאיים עמדה להתחסל. גם "חוות דוד אידר" לא העריכה ימים. נאלצנו לחפש פתרונות חלופיים עבור קיבוצי ההכשרה. הוחלט בתנועה לצמצם את מספר הקיבוצים ולמצוא סידורים חדשים עבור מסגרות ההכשרה. הקדשתי את תשומת לבי לבעיה זו, וחילקתי את זמני בין הדאגה לביסוס מערך ההכשרה לבין הפעילות בתנועה.
פגישה עם בן-גוריון
הכל היה חדש ומסקרן עבורי. אתגרים לא חסרו. הרגשתי יותר בטוח בעצמי, וגיליתי עניין במה שעסקתי. נשמע טוב? אך כמו חברי השליחים, גם אני לא יכולתי להשתחרר מאי-השקט, שהעיק עלינו. המתרחש בארץ מילא אותנו חרדה...
זמן מה אחרי סוף המלחמה התברר לישוב היהודי בארץ, שממשלת בריטניה ממשיכה במדיניותה העוינת, עליה הצהירה ב"ספר הלבן" שפורסם בשנת 1939. בסוכנות היהודית וב"הגנה" נתקבלו ההחלטות לפתוח בהתנגדות פעילה.
מקום מרכזי במאבק נגד מזימות המדיניות הבריטית תפסה העלייה הבלתי לגלית. הוקמו "המוסד לעליה ב' " וארגון "הבריחה" (הברחת יהודים לדרום אירופה, משם יצאו ספינות המעפילים ארצה). בריטניה החליטה לדכא בלי כפפות של משי את התנגדותו של הישוב היהודי. היינו עדים להתפתחויות אלה עוד לפני צאתנו לשליחות, אך כאן, בלונדון, על אדמת בריטניה ורחוק מהבית, קיבל הכל בעינינו מימד חמור יותר ומאיים. האימפריה הבריטית עדיין לא התפרקה, והאיום של כוח אדיר זה על עתידו של הישוב היהודי הקטנטן, היה מפחיד. לא הסתרנו איש מרעהו את אגשי החרדה.
קרה, ובאותם הימים שהה בן-גוריון בלונדון. ביקשנו לראותו, והוא קיבל אותנו לשיחה. את דברי בן-גוריון בפגישה זו אני זוכר עד היום הזה. אחד מאיתנו סיפר לבן-גוריו על החרדה, שאחזה בנו דווקא פה בלונדון. בן-גוריון השיב, שהוא מבין אותנו, כי גם הוא חרד. בדבריו לא ניסה להרגיע אותנו - אולי להפך, הוסיף כמה פרטים, שלא היו ידועים לנו. הוא הדגיש שאסור להמעיט בהערכת הסכנות האורבות לנו, ואז פסק: "הסיכוי שלנו נעוץ בעובדה, שהאינטרס הבריטי בפלסטינה הוא רק אחד מבין רבים במערכת המאמצים לשמור על שלמות האימפריה. עבור הבריטים, המתרחש בארץ - זאת אפיזודה אחת, ואילו עבורנו - זה הכל. לנו אין ברירה. ובנסיבות הקיימות - זה כוח לא מבוטל". ודאי שאינני זוכר מילה במילה את דברי בן-גוריון, אבל אני בטוח שדייקתי במסירת תוכן דבריו.
מאוחר יותר, בשיחה בינינו היינו מאוחדים בדעה, שבעצם לא היה חידוש רב עבורנו בדברי בן-גוריון, ובכל זאת, הייתה מין עוצמה בדבריו, שחיזקה רוחנו והקלה על לבנו.
בהילוך מהיר
בעבודתי בתנועה לא נתקלתי בקשיים. לאחר שהכרתי את השיטה ואת ה"סגנון" שהונהגו בפעולה החינוכית של התנועה, החלטתי, כמו בזמנו, בעבודתי בתנועה בווינה, להרבות בפעולות הנהוגות בתנועת צופים: להוציא את הנערות והנערים לטבע לטיולים לסוגיהם, ולהכניס שינויים בתכניות של מחנות הקייץ. החשבתי את ערכם של מחנות הקייץ בחיי התנועה. הם היו בעיני הזדמנויות מצוינות לפעולה חינוכית חיונית. מצאתי בתנועה הישגים יפים בחינוך ובגיבוש מסגרות אירגוניות, אך הייתי משוכנע, שדווקא עובדה זו מחייבת להוסיף ולחדש. למדתי מניסיוני, שפעולות בתנועה, שלא מגוונים ולא מחדשים אותן, עלולות לשעמם ולהמאס. את המדריכים בתנועה לא הייתי צריך לשכנע. הם שמחו לכל רעיון חדש ולכל פרויקט לא שיגרתי. האנגלית שלי השתפרה די מהר, ויכולתי, יחד עם בלו, לתרום להחדרת תוכן ארץ-ישראלי בסמינרים של מדריכים שיזמנו.
כפי שציינתי כבר, במקביל לעבודתי בתנועה, עסקתי בקידום היערכות חדשה של קיבוצי ההכשרה, אותם צריך היה להתאים למציאות שונה מזו של אנגליה בימי המלחמה. היה עלי לחפש אמצעים למימון השינויים, שעמדנו לבצע. על פי עצתו של מוגי, לא רציתי לקבל את שכרי מהפדרציה הציונית. מוגי טען, שהמקבל שכר מהפדרציה הופך לפקיד שלה, וזה פוגע במעמדו ומגביל את עצמאותו. עשיתי "עיסקה" עם הסוכנות היהודית: את שכרי קיבלתי מירושלים, אך נטלתי אחריות לגיוס כספים למימון מפעלי ההכשרה.
לפני עלייתו, הציג אותי מוגי בפני זיגמונד גסטטנר והעלה בפניו את בעיית מימון מפעלי ההכשרה. גסטטנר ממש הקסים אותי: תעשיין מכובד, לא רק בעיני היהודים, היה גסטטנר יהודי גאה וציוני מסור. כפי שלמדתי, הוא היה אחד העסקנים היהודים באנגליה, שהפגינו בכבוד את היותם יהודים, וכך זכו להערכתם של גויים בעלי מעמד והשפעה.
האיש, מהיר התפיסה ומעשי מאד, הציע להקים עמותה לא גדולה של "ידידי החלוץ". הוא קיבל על עצמו לגייס מספר יהודים אמידים, שיתרמו בעצמם ויגייסו תרומות מידידיהם. תוך כמה שבועות השלים גסטטנר את המשימה: מצא מספר יהודים, ששמחו להשתתף בהתכנסות בביתו של גסטטנר, שם נוסדה העמותה. הקצב המהיר, האופייני לגסטטנר, חייב גם אותי לפעול מהר. היה עלינו להכין הצעות מעשיות, אשר כללו סידורים, שיחליפו את האכסניות הממשלתיות; ולהפעיל חווה עצמאית במקום "חוות דוד אידר". הייתי מבקר לעיתים קרובות במשרדו המרשים של גסטטנר. השתדלתי לקצר מאד את הפגישות איתו, כדי לא להרבות להטרידו בשעות העבודה. גסטטנר אמר לי, שלא אהסס לבקש פגישה, אם יצוץ משהו דחוף, והוסיף, שהוא הורה למזכירתו "להקל" עלי.
זיגמונד גסטטנר, בנו של מהגר יהודי מהונגריה, פיתח את המפעל שהקים אביו, והפך את חברת גסטטנר לציוד לשיכפול, לחברה בעלת שם עולמי. בדרום אנגליה הייתה לגסטטנר אחוזה, בה היה מבלה עם משפחתו את סופי השבוע ואת החגים. באחת הישיבות הראשונות של "ידידי החלוץ" הודיע גסטטנר, שהוא מעמיד לרשותו של קיבוץ הכשרה בניין מתאים בקרבת חוותו (שמו של הבניין היפה היה "ארבע רוחות"). הוא הבטיח, שיעזור למצוא מקומות עבודה בחווה של שכניו. כך התחילה עמותת "ידידי החלוץ" את פעולתה ברגל ימין.
עיסוקיו של גסטטנר הגבילו את זמנו החופשי והוא מצא יושב ראש חדש לעמותה, אך המשיך לעזור בגיוס כספים. תוך שנה הצלחנו לבצע את ההיערכות החדשה של מפעל ההכשרה של התנועה, כולל הפעלת חווה נחמדה בדרום אנגליה.
מספר רשיונות ההגירה לארץ-ישראל, שעמדו לרשותה של תנועת "הבונים" באנגליה, היה קטן מאד. בתנועה ובהכשרה הלך וגדל מספר החברים בעלי ותק, והיה חשוב להעלותם בהקדם, כדי לשמור על המורל בקיבוצי ההכשרה. בהתייעצות עם בלו סיכמנו, שיש לבקש את "המוסד לעלייה ב' " לשתף את התנועה באנגליה במבצעי העפלה (העליה הבלתי לגלית). בלו קיבל על עצמו לבוא במגע עם מטה המוסד לעלייה ב' בפריס, שם פעל כאחד מפעילי המטה, אהוד אבריאל, חבר קיבוץ נאות מרדכי (קיבוצו של בלו).
ידענו, שבלו עלול להיתקל בספקנות, ואולי גם בסירוב. ממשלת בריטניה הפעילה זרועות מודיעין, ואפילו את ספינות הצי, כדי להילחם בהעפלה. אכן, לעסוק בשליחת מעפילים מאנגליה, ממש מתחת לאפם של השלטונות, היה צעד שדרש שיקול רציני. סיכמנו שבלו יתחייב, שנפעל בסודיות מירבית בבחירת המועמדים. החלטנו גם, שאם נזכה בהסכמת המוסד, יטפל בלו אישית בכל פרטי המבצע באנגליה, ונגייס לעזרתו את אברהם וורצלבסקי ("וורוץ"), מדריך מבוגר יותר, שעבד בסניף בגלזגו. אברהם, יליד דנציג, נראה לנו "ממולח ומשופשף" די הצורך. הוא היה גם מקובל על בוגרי התנועה. ראש המוסד, שאול אביגור, נענה לבקשתנו, ובלו ואברהם ניגשו לפעולה. הם השתדלו מאד לשמור על הסודיות. המועמדים לעלייה יצאו מקיבוצי ההכשרה בכל מיני תירוצים. כמה מהם התחכמו והכינו מראש מספר מכתבים לחבריהם בקיבוץ ההכשרה. מכתבים אלה נשלחו מביתם באנגליה. העולים היו יוצאים לפריס כתיירים, ומשם הגיעו למחנות המעפילים בדרום צרפת, בהם רוכזו המעפילים עד לעלייתם לספינות המוסד, אשר הפליגו לארץ-ישראל. אינני בטוח, אם אמנם נשמרה היטב הסודיות; מכל מקום, מי שידע לא פיטפט. ביקרתי כמה פעמים במחנות המעפילים אחרי שהגיעו לשם ה"אנגלים". בסיפוק רב למדתי, שכמה מהם עזרו בחיי יום יום לשליחים מארץ-ישראל, שניהלו את המחנות.
מרבית יוצאי התנועה באנגליה, שהגיעו לכפר-בלום עד מלחמת השיחרור, עלו בעלייה ב'. כמעט כולם עברו דרך המחנות בקפריסין, בהם ריכזו הבריטים את המעפילים שהורדו מהספינות, אשר נעצרו בים על-ידי הצי הבריטי. גם בקפריסין, כמו במחנות בדרום צרפת, היו ה"אנגלים" שלנו פעילים בחיי היום יום.
בקיבוצי ההכשרה ביקרתי לעיתים די קרובות. כל קיבוץ והמיוחד לו. ב"חוות דוד אידר", הוותיק שבקיבוצי ההכשרה, מצאתי שנחלש הקשר של הקיבוץ עם התנועה. התרשמתי, שהחברים בחווה לא כל כך התעניינו במתרחש בתנועה. ותיקי "דוד אידר" היו רובם יוצאי מזרח לונדון ה"פרולטרי". מצאתי אצלם גילויי התנשאות ביחסם לקיבוצי ההכשרה ש"צצו באחרונה". אגב, דווקא מקיבוצים אלה גוייסה המשמרת החדשה של הפעילים בתנועה, וחברי מזכירות "הבונים" בלונדון. החברים החדשים במשרד בלונדון פעלו כצוות מלוכד ורענן. נהניתי מאד לעבוד עם צוות זה. בלונדון התרכז מספר די גדול של פעילי התנועה: חברי מזכירות "הבונים" ובכירי המדריכים בחמשת סניפי התנועה בעיר. במזכירות "הבונים" החליטו להקים בלונדון קומונה של עובדי התנועה "במשרה מלאה". היוזמה הייתה של חברי משרד "הבונים". כאשר נתקבלה ההחלטה, הודעתי שאני רוצה להצטרף לקומונה. שכרו בית דו-קומתי עם קומת מרתף, ובה מטבח וחדר-אוכל מרווח. הבית נמצא באזור צנוע מבחינת מחירי הדיור, אך היה במצב טוב. את אם הבית, שהייתה גם הטבחית שלנו הביאו מקיבוץ הכשרה.
מהר מאד היה "בית הבונים" לבית חם לכולנו. האווירה הייתה מצויינת. יכולנו לארח מדי פעם חבר קיבוץ הכשרה שהזדמן ללונדון, או בוגר תנועה בדרכו לאחת ההכשרות בדרום אנגליה. אנשי ציבור, אשר הגיעו מהארץ ללונדון בשליחות כלשהי, ביקרו לפעמים בערב שבת ב"בית הבונים". הם סעדו איתנו, הרצו בפנינו, או פשוט בילו איתנו ערב שירי ארץ-ישראל. אין ספק ש"בית הבונים" זה הקרין על התנועה כולה. היה לי טוב בבית זה והרגשתי שחיי בתוך חבורת הפעילים, הם חלק חשוב של שליחותי.
עם בואה של עונת מחנות הקייץ, השתתפתי בהכנות והעליתי הצעות חדשניות. לקחתי חלק במחנות הקייץ באנגליה ובסקוטלנד. גולת הכותרת בשטח זה של עבודתי היה המחנה ה"נודד" שיזמתי. חילקנו את המשתתפים לארבע יחידות. כל יחידה צויידה בעגלת יד גדולה וזוג אופניים. על העגלה העמיסו את הציוד למטבח, ודברי אוכל. נסענו ברכבת לווילס, כאשר לכל יחידה נקבעה תחנת יעד משלה, אשר ממנה התחילה צעדה שנמשכה מספר ימים. כל יחידה צעדה במסלול שלה. ארבעת המסלולים הובילו אל מקום מפגש, בו עמדו להקים מחנה משותף, אשר יסיים את המבצע.
עשיתי את כל הדרך עם אחת היחידות. צעדנו מהבוקר עד לצהריים. מכל יחידה יצא קדימה "מרגל", רכוב על אופניים, שעליו הוטל למצוא את המקום, בו תבלה היחידה את הערב ואת הלילה. המקום כרגיל נשכר מבעל חווה תמורת תשלום לא גדול. אצל החוואי, או אצל אחד משכניו, קנה ה"מרגל" דברי אוכל (בשורה הראשונה, חלב ולחם). כשהגיעה היחידה למקום, הוקמו אוהלים קטנים ומטבח מאולתר. את ארוחת הערב סעדו סביב מדורה. אחרי הארוחה החלפנו רשמים, והמדריך תיאר את הקטע הבא של הצעדה. לא היה כוח לשבת הרבה זמן סביב המדורה, כי צריך היה להקדים לקום בבוקר. למקום המפגש הגיעו כל משתתפי היחידות עייפים, אך במצב רוח מרומם. שמחת הפגישה השכיחה את העייפות שהצטברה.
הנוף הוולשי המקסים, לאורך עמק הוואי היפהפה, תרם הרבה להצלחת המחנה יוצא הדופן. אישית, נהניתי מכל רגע, והרגשתי צעיר בעשר שנים.
בדצמבר 1946 עמד להתכנס בבזל הקונגרס הציוני ה-22, קונגרס ראשון אחרי מלחמת העולם השנייה והשואה. הימים היו ימי המאבק הפעיל, שניהל הישוב היהודי בארץ-ישראל על עתידו ועל עתיד הציונות. השלטון הבריטי היה נחוש לדכא את התנגדותו המאורגנת של הישוב, ואסר את מנהיגיו. ממשלת בריטניה סירבה להמלצותיה של ועדה אמריקאית-אנגלית, שהציעה להקל על הגזירות ולהסכים לעלייתם של עד 100,000 יהודים. במקום זה ביקשו הבריטים לקיים בלונדון פגישה של מנהיגים יהודים וערבים. הקונגרס ה-22 צריך היה לקבל החלטות גורליות.
הסוכנות היהודית איפשרה לי לנסוע לבזל ואני החלטתי, שלפחות שלושה מפעילי התנועה יצטרפו אלי. דאגתי למימון נסיעתם. נסענו דרך צרפת וביקרנו במחנות המעפילים בדרום. שמחנו לפגוש במחנות כמה חברים מהתנועה באנגליה, שחיכו לתורם לעלות על אחת מספינות המעפילים.
ימי הקונגרס היו לחוויה בלתי נשכחת עבורי ועבור חברי הצעירים. שעות ישבנו מרותקים והקשבנו לוויכוחים הסוערים. שמענו את נאומיהם של חשובי המנהיגים הציוניים - של חיים ויצמן, דוד בן-גוריון, ברל כצנלסון, יעקב חזן, הרב אבא הלל סילבר ועמנואל נוימן האמריקאים, ועוד ועוד. באחת ההפסקות בדיונים, כאשר התקיימו התייעצויות בחדרי חדרים, השתתפנו בשירה בציבור, שיזם אברהם הרצפלד (אירוע זה תיארתי כבר באחד הקטעים שכתבתי על הרצפלד). סיומו של הקונגרס היה קצת עצוב. ברוב גדול, נגד דעתו של חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, הוחלט לא להשתתף בפגישת לונדון שיזמו הבריטים. חיים ויצמן התפטר, ולא נבחר נשיא במקומו.
בבה והבנים נקלטים יפה
הלכה וקרבה סוף שנת עבודתי באנגליה; פניתי להנהגת נצ"ח ולסוכנות היהודית בירושלים, וביקשתי לזרז את בואם של בבה והבנים. כתבתי גם לאייב הרמן, וכפי שנודע לי, הוא עשה את שלו. סוף סוף הודיעו לי מהארץ, מתי בדיוק יגיעו בבה, דן ויאיר לנמל דובר, בצידו האנגלי של תעלת "לה מנש". נסעתי ברכבת לדובר לפגוש את יקירי. מאושר עד לדמעות, חיבקתי ונישקתי את בבה ואת הבנים, שגדלו והשתנו במשך השנה.
בדרך ללונדון שמעתי את סיפורה של בבה על הדרך הארוכה שעשו בספינה עד למרסיי, משם ברכבת לפריז והלאה לנמל קאליי. כל הדרך ממרסיי עד קאליי עשתה בבה עם ידיים מלאות חבילות ועם שני הבנים, שצריך היה להשגיח עליהם בשבע עיניים. היא מצאה את עצמה במדינה, שאת שפתה לא ידעה כלל, וסביבה המון בני אדם, שאיש מהם לא דובר אלא צרפתית. עבר עליהם לילה קשה בקרון מלא נוסעים עד אפס מקום, ובפריז, בתחנת הרכבת הסואנת, בבה כמעט "איבדה" את הילדים. היא העלתה אותם לתוך הקרון וירדה להביא את המזוודות. פתאום הרכבת זזה ונסעה. אובדת עצות והמומה, עמדה בבה עד שראתה שהרכבת חוזרת. (כנראה הרכבת עשתה תימרון לחיבור קרונות). עד שהגענו ללונדון, נשכחו ה"הרפתקאות", ול"בית הבונים" הגענו כולנו במצב רוח מצויין. קיבלו את פנינו בשמחה ובחמימות. נדמה לי, שמהרגע הראשון, בבה והבנים שבו את לבם של בני הבית.
קליטתם של בבה והילדים היתה מהירה, ובדרך כלל לא קשה. בבה הרגישה טוב בבית. את זמנה החופשי הקדישה ללימוד אנגלית בקורס לזרים של העיריה. התרכזנו בדאגה לילדים. בבית לא היו בעיות. החברים, ובעיקר החברות, "אימצו" את הבנים; מי שיכול היה להגיד כמה מילים בעברית נראה מאושר, כאשר הבנים הבינו אותו.
אולם צריך היה, כמובן, למצוא גן ילדים עבור יאיר, ובית ספר לדן. עם יאיר, בן הארבע, זה היה יותר פשוט. חברים מצאו, במרחק לא רב מהבית, גן ילדים יהודי. הגן אמנם היה דתי, אך החרדים עוד לא בלטו בקהילה היהודית בלונדון, והאווירה בגן היתה סבירה בהחלט. יאיר הלך לגן ברצון. כאשר חזרתי איתו הביתה ביום השישי הראשון, שאלו אותו החברים בבית, אם למד כבר קצת אנגלית. "כן", ענה יאיר, "לימדו אותי להגיד גוט שאבעס".
עם דן היה התהליך מסובך, ואולי באשמתנו. שמענו, שנפתח בסביבה בית ספר "מודרני" על-ידי זוג מורים יהודים. שפת הלימוד היתה אנגלית, כמובן, והמורים לא ידעו עברית. הכיתה ה"מודרנית" שכנה בחדר אורחים גדול. כשנכנסנו, מצאנו את הילדים עסוקים, כל אחד כדרכו, מי על הספה ומי על הריצפה. דן לא הסכים להשאר לבד, וחזר איתי הביתה. למחרת בבוקר, כשהתקרבנו לבית הספר הזה, פרץ דן בבכי מר, ובשום אופן לא הסכים להכנס. "לא היום, רק לא היום", טען בפני. לא היה לי לב להכריח אותו. ניסינו דרך אחרת: בהסכמת המורים, נשארה בבה בכיתה עם דן. כאשר עבר שבוע, ודן לא הסכים להישאר בלי בבה, נאלצנו להרים ידים. כעבור זמן מה קיבלנו מכתב מהמפקח על חינוך הילדים באזור, ובו ביקש להודיע, לאיזה בית ספר רשמנו את דן. בובי בכלר, מזכירת "הבונים", הציעה שאגש לשוחח עם המפקח, כי לא לרשום ילד לבית ספר, זו היתה עבירה. נפגשתי עם המפקח, אדם לא צעיר, נחמד מאד. שמע אותי והציע, לא ללחוץ על דן. סיפר, שבאזור הקרוב יש בית-ספר "רגיל", גדול וטוב; מנהלו הוא יהודי. המפקח היה בטוח, שבכיתה גדולה יקלט דן ללא בעיות. כך גם קרה. הבאתי את דן לבית-ספר זה, שהמון ילדים התרוצצו בפרוזדוריו. המנהל הכניס את דן לכיתה ויצא לפרוזדור. אמרתי לו, שאחכה קצת ליד הדלת, בתקווה שהכל יסתדר. להפתעתי נשאר דן בכיתה, ויכולתי ללכת. כשבאתי לקחת אותו הביתה אחרי הלימודים, מצאתי אותו במצב רוח טוב, קצת מלוכלך ועם פצע קטן על הברך. "שיחקנו כדורגל בהפסקה הגדולה והייתי שוער", הסביר דן. שאלתי אותו, אם אכל את הכריכים שבבה נתנה לו. "אכלתי אחד שלי והשני של ילד, שאיתו התחלפתי". חזרנו הביתה שנינו, מרוצים מאד. חשבתי אפילו לשלוח פרחים למפקח.
בבה, יאיר, דן ונחמיה, לונדון - 1947
חופשת הקייץ איפשרה לבבה לקחת את הבנים לקיבוצי הכשרה, שם הדריכה את החברות שעבדו במטבח ובענפי שירות אחרים. לסוף שבוע אחד הצטרפתי אל בבה והילדים, ששהו בחוות הכשרה חדשה. ביקור זה אני זוכר בגלל "הרפתקה" לא נעימה. חבר אחד הוביל אותי עם הבנים במרום עגלה עמוסת חציר. כשהתהפכנו, הצלחתי להחזיק את הבנים בידי, אבל בעצמי צנחתי על הראש. הכל נגמר הפעם בשלום, בפצע "לא נורא".
נחמיה, דן, בבה ויאיר בקיבוץ הכשרה באנגליה
בקייץ התנסינו בכמה ארועים עוד פחות נעימים, אך האופטימיסט שבי התנחם, שבמהלכם יכולתי להכיר אנגלים לא רק על פי סיפורים. בשבועות הראשונים בלונדון, כאשר דן עוד לא ידע אנגלית, הוא חלה ונלקח לבית-חולים מהגדולים בלונדון. נאלצנו להשאירו במחלקה של חולים מבוגרים. לימדנו את הילד כמה מילים באנגלית, שיוכל לבקש סיר בשעת הצורך, וחזרנו הביתה במצב-רוח קשה מאד. למחרת הופתענו לטובה - מצאנו את דן, כשסביב מיטתו חבורה של חולים, שהשתדלו לבדחו ולהעסיקו בעזרת צעצועים אשר המציאו בעצמם. דן נראה רגוע ואפילו חייך... "ילד נחמד", שמענו מפי 'המטפלים'. "שמחנו שיכולנו לעזור לו קצת".
באותו קייץ, כשבבה עם הבנים נסעו לקיבוץ הכשרה ואני נשארתי בלונדון, חזרתי ערב אחד הביתה עם כאבי בטן חריפים. ניסיתי להקל על הכאבים בעזרת בקבוק חם, אך זה דווקא הקפיץ לי את החום. הרופא שהוזמן פסק, שאני סובל מסיבוך של דלקת התוספתן. נשלחתי לבית-חולים, שם נותחתי כמעט מיד אחרי שהגענו.
אחרי הניתוח שכבתי קרוב לשבועיים בבית החולים, שקיים כבר 800 שנה, אך נמצא בבניין חדש ויפה. שכבתי בחדר גדול עם עוד אחד-עשר חולים. הרגשתי מהר מאד כאחד מן החבורה, והתרגלתי להווי היום יומי. סיפרתי לשכנים, שביתי הוא בגליל העליון בפלשתינה. יום יום בשעות הצהריים, כשהגיעו עיתוני הערב, התנהלה בחדר שיחה ערה בין החולים. דיברו על מרוצי סוסים, על כדורגל, על מחיר הסיגריות וכו'. יום אחד, כשהגיעו העיתונים, השתרר פתאום שקט. כאשר פתחתי את עיתוני, הבנתי מהי סיבת השקט הפתאומי: בעמוד הראשון בלטה התמונה של הסרג'נטים הבריטים, שניתלו בחורשה בקירבת נתניה. הנחתי, ששכני השותקים בעצם מתים לדבר. "אני עייף ורוצה לישון", אמרתי לשכני. התכסיתי בשמיכה ועשיתי עצמי ישן. עברו כמה דקות, ושכני הקרוב הודיע בקול שקט אך ברור: "הוא ישן". בחדר התפתחה שיחה. נאמרו כמה הערות, לא כל-כך נעימות לאזני, אך פתאום נשמע קולו של החולה הקשה בחדר (היה זה עובד רכבת תחתית, שנפל מגובה רב וסבל משברים רבים. הכינו עבורו מתקן מיוחד, כי במיטה רגילה הוא לא יכול היה לשכב). "העיתונים לא מספרים את האמת", אמר האיש. "הסיפור נשמע לי מזוייף (phony)", המשיך. "גדלתי בסטפני גרין (מזרח לונדון), שם גרו הרבה יהודים. היו בינהם גם נוכלים, אבל אף פעם לא שמעתי על רוצח יהודי".
בוקר אחד עמדנו עם וורוץ בהייד פארק, במקום בו מופיעים נואמים עממיים למיניהם, וכל אחד בוחר נושא משלו. הקשבנו לנואם, שדיבר על הסכסוך שבין היהודים לערבים בארץ-ישראל. כאשר אמר הנואם, שהוא איננו מבין, מדוע היהודים מתעקשים להקים מדינה דווקא בפלשתינה, המאוכלסת על-ידי ערבים, וורוץ לא התאפק וקרא: "איפה אתה היית מציע?". "תבחרו מקום כלשהו באפריקה", השיב הנואם. "מי אתה שתציע מקום, שלא שייך לכם", שאל וורוץ. "ומה אם נבקש את יורקשייר?", המשיך. הנואם לא התרגש והשיב: "אם אתם רוצים את יורקשייר, קחו לכם אותה!". קהל הנוכחים צחק וגם אנחנו צחקנו.
פנינו ללכת, וורוץ ראה מרחוק שהאוטובוס המתאים לנו מתקרב. רצנו לתחנה, אך הגענו כשהאוטובוס כבר זז. בקושי הצלחנו לקפוץ פנימה, כמעט ישר לזרעות הכרטיסן. חיכיתי לתגובה בסגנון שהיה מוכר לנו בארץ: "השתגעתם? נפלתם על הראש?". אולם הכרטיסן, אנגלי לא צעיר, הגיב בקול רגוע: "לאן אתם מתכוונים לנסוע? לבית החולים או לבית הקברות?".
התרשמותי מהשכבה העממית באנגליה שאחרי ימי המלחמה, הייתה חיובית בהחלט.
בחיים לא הכל ורוד; פגשתי גם אנגלים אחרים. אחרי שהחלמתי מהניתוח, שלחו אותי להבראה לפנסיון נחמד בחורשת אורנים באזור סארי. בקושי החזקתי שם מעמד שבוע ימים. האווירה הייתה מוזרה בעיני, והשיעמום מדכא. בבוקר הייתה מעירה אותי אישה, שהביאה ספל תה למיטתי. "cup of tea" - הכריזה בקול צורם כשנכנסה לחדר. את ארבע הארוחות הגישו על שולחנות עגולים גדולים, 6 - 8 אורחים סביב כל שולחן. לא הכרתי איש מיושבי שולחני, ואף אחד או אחת מהם לא הציג את עצמו. השיחה סביב לשולחן הייתה קצרה, ועסקה כמעט אך ורק במזג האוויר:"יום יפה היום", או "קצת קריר", או "נקווה שהגשם יפסק", וכך בעת כל אחת מארבעת הארוחות. ביום האחרון, אחרי שכבר הודעתי שאני עוזב, הצטרפו לשולחננו זוג אוסטרלים. הם דיברו בקול רם, הציגו את עצמם וניסו ליזום שיחה, אך ללא הצלחה. התגעגתי לשכנים שלי בבית החולים. ב-1947 החמיר מאד המצב בארץ. השלטון המנדטורי הבריטי הלך והסתבך. הישוב היהודי הכריז על מאבק פעיל נגד השלטון העוין ומדיניותו. ה"הגנה" אחזה בנשק, ונוצר תיאום מסוים בין ה"הגנה" לבין אצ"ל ולח"י. בים הפתוח ולאורך חופי ארץ-ישראל, הצי הבריטי תקף ועצר את ספינות המעפילים. מנגד, במדינות אירופה וארצות-הברית גברה המגמה לחפש פתרון, שיבטיח מקלט בארץ-ישראל לפליטים יהודים, שרידי השואה. רחוקים מהארץ, עקבנו אחר התפתחויות אלו במתח רב.
כאשר ממשלת בריטניה הפנתה לאו"ם את הדיונים על עתידה של ארץ-ישראל, נבחרה ועדה, אשר חבריה היו נציגי אחת-עשרה מדינות. ועדה זו המליצה פה אחד, לבטל את תוקפו של המנדט הבריטי על ארץ-ישראל. ברוב של שבעה מתוך אחד-עשר חברים, הציעה הוועדה את חלוקת פלשתינה לשתי מדינות - ערבית ויהודית - וקביעת מעמד בינלאומי מיוחד לירושלים. המיעוט בוועדה הציע הקמת מדינה דו-לאומית. העצרת הכללית של האו"ם עמדה לדון על ההמלצות וקבל החלטה.
בחודשי ה"המתנה" ביקרתי בכמה סניפי התנועה בדרום אנגליה. במחצית השנייה של נובמבר, הדרכתי בסמינר למדריכים בליברפול. ב-29 בנובמבר ישבנו כולנו מול מקלט הרדיו, והקשבנו לשידור מהלך ההצבעה בעצרת. נרגשים ובלב דופק, ספרנו את הקולות בעד ונגד, שהוקראו בשידור. כששודרו התוצאות -33 בעד החלוקה, 13 נגד ו-10 נמנעים - פרצנו בשירה ויצאנו החוצה לגינה. תוך דקות בערה בגינה מדורה, כשסביבה מעגל רוקדים נלהבים. קול רם מצד הרחוב עצר את השירה והריקוד. "מה מתרחש פה?" שאל שוטר גבה קומה, ש"התנוסס" מעל הגדר הנמוכה. כולם שתקו משום מה, ורק אחד הצעירים רץ אל הגדר והכריז בקול רם: "אלפיים שנה לא הייתה ליהודים מדינה, והיום החליטו באו"ם על הקמת מדינה יהודית בפלשתינה". השוטר נראה מהורהר דקה, ואז הודיע: "מצדי זה בסדר, אם תשרפו את ליברפול".
בשובי ללונדון שמעתי מפי בבה, כיצד חגגו המוני יהודים בחוצות הבירה.
האופוריה שאחזה בנו ב-29 בנובמבר לא האריכה ימים. באו עלינו זמנים קשים של חוסר ודאות וחרדה. מיד לאחר ההצבעה באו"ם, פתחו הערבים בהתקפות על ישובים יהודים ועל התנועה בכבישים ברוב חלקי הארץ. על המתרחש בארץ שמענו מאנשי הסוכנות היהודית בלונדון. העיתונות האנגלית הרבתה לפרסם תיאורים שדיכאו את רוחנו. נתקבל הרושם, שהערבים תוקפים והיישוב היהודי מתגונן בקושי. עבר זמן מה עד שהגיעו אלינו ידיעות על היערכות והתחזקות יחידות הלוחמים של הישוב שהשיבו מלחמה שערה. מה שהתחיל בארץ כהתנגשויות דמים, הלך וקיבל ממדים של מלחמה.
לא נשמרו בזכרוני הרבה פרטים על עבודתנו בתנועה בחודשי החורף של 1947, אולם את תחושות המועקה שפקדו אותי ואת בבה, אני זוכר היטב. הבית עולה בלהבות ואנו הרחק בניכר.
בלבנו בשלה ההחלטה לחזור הביתה בהקדם. הרצתי מכתבים ארצה וביקשתי לבחור בשליח, שיחליף אותי. עבר זמן מה עד שהודיעו לי, ששאול פאר פאר הוא האיש, אך יש קושי להשיג עבורו אשרת כניסה לאנגליה. הפצירו בי "להישאר על משמרתי", ולבסוף הסכימו, שאנסה לחזור עם משפחתי ארצה, שם אטפל אישית בקידום יציאתו של שאול.
ב-15 במאי 1948 הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל, ולמחרת פלשו צבאות מדינות ערב לארץ-ישראל דרך כל גבולותיה. ההתרגשות ורוממות הרוח התחלפו חיש מהר בחרדה גדולה. ידענו שנפתח הפרק המכריע במלחמת השיחרור (מלחמת הקיום, לפי מושגים שלי באותם הימים). תוך מספר ימים נודע לנו, שפסקו כל הטיסות מלונדון לארץ-ישראל. מיהרתי לברר בסוכנות היהודית, כיצד ניתן להגיע עם משפחתי ארצה. הם ביררו והודיעו לי, שרק חברה צ'כית מקיימת טיסות לארץ-ישראל. אם כן, קודם כל היה עלי להבטיח עבורנו מקומות בטיסה מפראג ארצה. הטיפול בכך היה מסובך, וארך זמן. רק בימי ההפוגה בקרבות בארץ (מ-11 ביוני) קיבלתי אישור, שהובטחו לנו מקומות בטיסה שתצא ב-22 ביוני מפראג.
ב-18 באותו החודש טסנו לפראג, וכעבור ארבעה ימים עלינו על המטוס של החברה הצ'כית שהמריא ארצה. היה זה מטוס דו-מנועי "דקוטה", "סוס עבודה" אמריקאי מימי מלחמת העולם. המטוס היה מלא, והגענו ארצה אחרי כמה חניות ביניים. בחנייה האחרונה, באתונה, היה על נוסעי המטוס לבלות לילה. בעלי דרכונים זרים ירדו ולנו במלון. אנחנו ועוד מספר נוסעים עם תעודות מעבר מאולתרות, לא הורשינו לרדת. את הלילה בילינו בחום מחניק במטוס.
ב-23 ביוני נחת מטוסנו בשדה תעופה קטן על-יד חיפה. אירוע זה אני זוכר כאילו התרחש אתמול. כשהמטוס נעצר ומנועיו נדמו, נפתחה הדלת ונכנסה דיילת קרקע (לא במדים!) ובידיה מגש עם כוסות יין. "ברוכים הבאים למדינת ישראל!" הכריזה, ועברה לאורך המטוס לחלק כוסיות יין. אחרי הרמת הכוסיות וה"לחיים" הקולני, ישבנו כולנו המומים דקה או שתיים, עד שהתחלנו לאסוף את חפצינו כדי לרדת מהמטוס.
הקיבוץ מתבגר
הגענו לחיפה בימי ההפוגה בקרבות, אך העיר וסביבתה היו כמרקחה. הישוב היהודי ניצל את ההפוגה לפעילות קדחתנית. כוחות המגן עסקו בהיערכות והצטיידות לקראת הבאות. צריך היה גם להתמודד עם המחסור החמור במזון ובמצרכים חיוניים אחרים בהרבה ישובים. במצב זה נתקענו בעיר, ועבר זמן עד אשר הסתדרה נסיעתנו לכפר-בלום.
בקיבוץ ציפתה לנו הפתעה מאד לא משמחת. עוד בטרם פלישת צבאות ערב, ארעו בגליל התנגשויות וכמה קרבות מרים. לאחר התלבטויות ודיונים, הוחלט, שבימי ההפוגה יועברו ילדי אזורנו למקומות בטוחים יותר. כך קרה, שמיד בהגיענו לכפר-בלום, בבה עם דן ויאיר הצטרפו לאימהות וילדים שהועלו לאוטובוסים, שהסיעו אותם לבנימינה. במושבה הובעה נכונות לארח את ילדי האנגל-בלטי (כך קראו עדיין בבנימינה לכפר-בלום), ולרשות המפונים הועמד בניין בית-הספר בבנימינה. שמענו אחר-כך, באיזו חמימות קיבלו את פני ילדנו במושבה.
אני נשארתי בכפר-בלום, ומהיום הראשון חשתי, שזהו קיבוץ אחר מזה שהכרתי עם צאתי לאנגליה. עוד בלונדון ידענו על הקרבות בגליל ועל חללים שנפלו. שמענו שחברים רבים בכפר-בלום, כמו בכל קיבוצי הגליל העליון, מגוייסים. נודע לנו שארי לשנר , שהגיע עם אנשי תנועת ארצות הברית, נורה ונהרג על-ידי צלפים ערבים מכפר סלחיה. אף שידעתי די הרבה, דובבתי את החברים לספר עוד ועוד. מפי אפרים ליבנה, שהתנסה בפיקוד על גדוד, שמעתי פרטים על מה שעבר על האזור. אפרים תיאר, כיצד בלילה אחד התרוקנו מאדם כל הכפרים הערבים בחולה, שתושביהם ברחו לסוריה. הוא סיפר על האירועים והקרבות, בהם השתתפו חברינו. כך סיפר, בין השאר, על כיבוש משמר הירדן על-ידי הסורים. בהגנה על המושבה השתתפו יוסף קורן ובקה שפונגין. יוסף יצא בשלום, אך בקה נפל בשבי הסורי. חברינו לחמו גם בהגנה על איילת השחר, שהסורים ניסו לכבוש אך נהדפו. שוחחתי עם בעלי התפקידים על המתרחש בקיבוץ, וכן עם "חברים מהשורה".
במשך השנתיים שעברו עלי בנכר, השתנה מאד ההרכב האנושי של הקיבוץ. מצאתי מספר חברי תנועה מאנגליה, שהספקתי להכירם עם בואי ללונדון: מוגי וסוניה, מרטין קלינמן , מנשה וגיטה בנארי.
שרה ביאלי, אותה לא הכרתי באנגליה, הגיעה לכפר-בלום בגפה. בעלה משה, גוייס בהגיעם לנמל חיפה ונשלח עם קבוצת עולים לקיבוץ נען. בנען קיבלו העולים תידרוך קצר והצטרפו ליחידות שניהלו קרב קשה בחזית לטרון, שם חסם הלגיון הירדני את הדרך לירושלים, שהיתה לעיר נצורה. בחזית זו סבלו כוחותינו אבידות רבות. משה נשאר בחיים והגיע לכפר-בלום כאשר זכה לחופשה ראשונה. בביקור זה נתקבל משה ביאלי כמועמד לחברות בקיבוץ.
את משה הכרתי בלונדון כאשר הגיע לביקור ממקום מושבו בעיר לידס. בלידס עבד משה במקצוע, הדריך בהבונים ולימד עיברית. יליד עיירה בקירבת העיר ביאליסטוק שבפולין המזרחית, סיים משה את לימודיו בגימנסיה עברית. ערב מלחמת העולם השנייה נשלח משה על-ידי משפחתו העמידה לאנגליה ללמוד הנדסת חשמל. בשנות המלחמה הצטרף ל"הבונים" והדריך בתנועה. שמעתי טובות עלין, וכשפגשתיו לא התאכזבתי. הבחור, גברתן - שמנמן, מצא חן בעייני - משכיל, נבון, מלא מרץ ואופטימיות. כזה אני זוכר אותו גם כחבר כפר-בלום. ראיתי בו אז, מעין מגשר בין "האנגלים הגזעיים" שלנו לבין הבלטים המזרח אירופאיים. שליטתו בעברית, הקלה על קליטתו, ומהר מאד מילא גם תפקידים מרכזיים בקיבוץ, נבחר כמזכיר ומאוחר יותר היה גזבר.
בשנת 1954 במוסקבה, היינו בהלם כשהגיע במברק הבשורה המרה - משה ביאלי ומשה ניב ניספו בתאונת דרכים במכונית בדרכם מתל-אביב בענייני עבודתם.
מצאתי בכפר-בלום גם את ריטה נוה, שעלתה לפני שהגעתי ללונדון. את ריטה הכרתי שנים רבות לפני כן, במחנה של תנועות נצ"ח ו"הבונים" בצ'כוסלובקיה. בשנות מלחמת העולם השנייה, ריטה עבדה בלונדון כמזכירת "הבונים". התרשמתי ש"האנגלים" החדשים נקלטו לא רע.
עניין רב עוררו בי שתי קבוצות עולים נוספות, שהגיעו לכפר-בלום בשנות העדרי מהבית. היו אלה "האמריקאים" ו"הבלטים". רובם עלו בנפרד, כמשפחות או כבודדים, ובהגיעם לכפר-בלום התלכדו לשתי קבוצות.
בקבוצה האמריקאית שהגיעה היו חברי הנהגת "הבונים" ותיקי ההכשרה, שרובם עלו עם משפחותיהם. גילם היה בערך כגיל ראשוני הקיבוץ. מלחמת העולם השנייה מנעה מהם לעלות קודם, והם התחילו להגיע רק ב-1946. הם עלו בדרכים שונות. לתנועת "הבונים" בארצות-הברית הוקצבו מעט מאד סרטפיקטים, ורק חלקם עלו בדרך זו. הראשון מבינהם היה צ'ארלי זאבי. היו בינהם שעלו כסטודנטים או בעזרת תחבולות אחרות. כמה הגיעו בספינות מעפילים. כך עלה דוד פנדל כמלח בספינה, שנרכשה בקנדה ואספה מעפילים באירופה. המשפחות יחיאל ואסתר ששון, טובה ושמואל הלפרין, אטי ועקיבא סקידל, ושרלי וארי לשנר הביאו איתם את ילדם הראשון, ואיילה וסעדיה גלב הגיעו ב-1948 עם שלושה ילדים. אגב, את עקיבא סקידל, מראשי התנועה באמריקה, מצאתי בשובי כשהוא מגוייס ומרכז את מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ).
לאותה הקבוצה השתייכה משפחת רמז: אהרון ג'ודי ובנם גדעון. אהרון (בנו של דוד רמז , ממנהיגי תנועת העבודה בארץ), היה טייס במלחמת העולם השנייה. בהיותו שליח לתנועת "הבונים" נשא את ג'ודי, חברת "הבונים". כאשר הגיע הזוג ארצה עם בנם, הם הצטרפו לקבוצה האמריקאית החדשה בכפר-בלום. סיפרו לי שאהרון עבד זמן מה כשרברב, עד אשר גוייס. כשחזרתי מאנגליה היה אהרון מפקד חיל האוויר (שהיה בחיתוליו).
הבלטים היו יוצאי תנועת נצ"ח. אליהם הצטרפו בדרך הארוכה מברית-המועצות גם כמה חברים "מבחוץ". אנשי קבוצה זו חיו כל ימי מלחמת העולם השנייה חיי פליטים יהודים, שנמלטו מארצותיהם מזרחה לתוך ברית-המועצות לפני שהשיגום צבאות היטלר. החברים שהגיעו אלינו חיו בתנאים קשים מאד, הרחק במזרח אירופה או באסיה המרכזית. הם מצאו זה את זה, וגם ידעו לעזור זה לזה. כל אחד מהם וסיפורו האישי המרתק. אחרי המלחמה הם הצליחו להגיע לפולין, מי על-ידי הברחת גבול סובייטי-פולני, ומי בתור "ריפאטריאנטים פולנים" (בעזרת נישואים פיקטיבים ליהודים פולנים). מפולין עברו לגרמניה ואוסטריה, שם דאגו להם שליחים מהארץ, שטיפלו בעלייתם. חנן שדמי היה אחד משליחים אלה.
כשחזרנו ארצה, מצאנו בכפר-בלום את בלה אביר ואת לאה מלניק. בעליהן מאיר ויוסקה, הגיעו בנפרד מנשותיהם בספינה "אקסודוס" האגדית. מצאנו את סימה בלאושילד (גמלי היה תקוע עדיין בקפריסין), ואת מוסיה ופסח קסל עם תינוקם שלמה. דרך קשה אחרת עברו אחיו של חנן שדמי - מנשה ומרדכי. מנשה, הצעיר מכולם, השתחרר ממחנה הריכוז ברגן-בלזן ועלה ארצה מגרמניה בתחילת 1948. הוא הספיק להשתתף במלחמת השיחרור. מרדכי הגיע ארצה ולכפר-בלום כחודש אחרי מנשה. היה זה חנן ש"גילה" את שניהם בגרמניה, יצר קשר איתם וסייע להם.
שלוש קבוצות העולים שתיארתי הגיעו אלינו בזמנים קשים מאד בארץ ובקיבוץ. הישוב היהודי בארץ, שנאבק על עתידו, הותקף ונלחם בדרום, במזרח ובצפון. קיבוצנו עשה את צעדיו הראשונים בהתיישבות כשחלק מחבריו מגוייסים. המצב הכלכלי התערער. צריך היה להשקיע בבנייה, בשירותים ובפיתוח ענפי החקלאות. וזאת, כאשר המשק החקלאי, שהתקדם צעד אחר צעד, עדיין לא יכול היה לתרום מספיק לכיסוי הוצאותינו. חסרו שיכונים לאוכלוסייה שגדלה (נוספו גם הרבה ילדים). הבתים הבנויים בקושי איכלסו את משפחות הוותיקים. הרווקים והעולים החדשים שוכנו במיני מבנים ארעיים, די עלובים, ובאוהלים. בקייץ היה חם מאד ובחורף קר. בהעדר מדרכות אפשר היה, בימי גשם, להתהלך רק במגפי גומי. על שלמות המגפיים צריך היה לשמור "בשבע עיניים" - קיבלו רק זוג אחד בשנה!
בתנאים אלה קלט הקיבוץ את העולים. מהאוכלוסיה הקולטת לא שמעתי תלונות. אוכלוסייה זו חושלה בדרך הארוכה שעברה; בנימינה, מטולה, וגבעת נעמה. האנגלים, כפי שציינתי, נקלטו לא רע. יתכן, חשבתי בלבי, שה"בליץ" ותנאי שנות המלחמה חישלו את העולים מאנגליה. הבלטים, שחיו שנים כפליטים ועשו דרך ארוכה וקשה ארצה, כלל לא נפגעו מתנאי החיים בכפר-בלום. קשה יותר הייתה, לדעתי, הסתגלותם של "האמריקאים". הם ברובם "נחתו" ישר מהחיים הנוחים יחסית בארצות-הברית אל תוך המציאות הקשה של כפר-בלום באותם הימים.
את ימי ההפוגה הראשונה ביליתי במאמצים למצוא דרך לזרז את צאתו של שאול לשליחות לאנגליה. הייתה זו התחייבות שקיבלתי על עצמי לפני שיצאנו מלונדון. שאול היה מוכן לצאת, אך עם פרוץ מלחמת השיחרור נסגרו השערים; אי-אפשר היה לקבל אשרת כניסה לאנגליה, ונפסקו כמעט כל הטיסות מן הארץ.
ניסיתי להתקשר עם גורמים, שהיו בעצם צריכים לטפל בצאתו של שאול. אינני זוכר, למי בדיוק פניתי, אך כנראה היה זה ללא הצלחה. היו מוכנים לממן את הנסיעה, אך לא יותר מזה. הפתרון נתגלה במפתיע. אהרון רמז, ששמע על מאמצי, סיפר לי, שניתן להטיס את שאול ואותי לצ'כוסלובקיה בדרך "מקורית" מאד: חיל האוויר עסק בהטסת נשק מצ'כוסלובקיה לארץ במטוסי נוסעים גדולים, שהוצאו מתוכם כל המושבים. (נודע לי, מאוחר יותר, שבדרך זו העבירו גם את מטוסי ה"ספיטפייר" שנרכשו בצ'כוסלובקיה). מטוסי תובלה מאולתרים אלה יצאו לצ'כוסלובקיה כשהם ריקים, ואהרון סידר לי ולשאול "טרמפ" מיוחד במינו. לי הייתה אשרת כניסה לאנגליה, ואהרון קיווה, כי בקבלת אשרה עבור שאול יטפלו נציגי ישראל בפראג.
הזמן רץ. פגה ההפוגה, והתחדשו הקרבות. הם נמשכו כעשרה ימים, עד להפוגה השנייה. המצב בצפון השתפר קצת. נעשו פעולות מוצלחות נגד הכוחות הבלתי סדירים של קאוקג'י. כוחותינו הצליחו גם למנוע את התקדמותם של הסורים ממשמר הירדן לעבר כביש ראש פינה - מטולה. עתה ניתן היה ללצאת לאנגליה בדרך, שפתח בפנינו אהרון רמז. הנחתי שאעזור קצת לשאול להיכנס לעניינים, ואמצא איכשהו דרך לשוב הביתה.
יצאתי ראשון וכעבור כמה ימים יצא גם שאול. את הטיסה הבלתי שגרתית הזו אני זוכר היטב. הגעתי לפנות ערב לדירה פרטית ברחוב פינסקר בתל-אביב. בדירה זו התאכסן צוות המטוס, בו עמדתי לטוס. נסעתי עם הצוות מתל-אביב דרומה, והגענו לאתר ההמראה כשכבר החשיך. הביאו אותנו לצריף, וסביבנו חושך ושקט גמור. בצריף, שתריסיו היו מוגפים היטב, כיבדו אותנו בכוס קפה חם. ישבנו בצריף שעה ארוכה (כך לפחות היה נדמה לי). אנשי הצוות כמעט ולא שוחחו ביניהם, ובי לא התעניינו בכלל. הם היו, כנראה, רגילים להטיס נוסעים "אלמונים".
מישהו בצריף שמע רעש הולך ומתגבר, וכולנו יצאנו החוצה. במרחק מה מהצריף נדלקו פתאום אורות, בשתי שורות ארוכות. גבר רעש מנועי המטוס, והוא נחת. מיד כבו האורות. כשמנועי המטוס נדמו, נשמעו רעשים מכל הצדדים. היו אלו משאיות שמיהרו אל המטוס כמעט ללא אורות. לא עבר זמן רב, ושמענו את המשאיות חוזרות. המכונית שהביאה אותנו מתל-אביב הסיעה אותנו אל המטוס. נכנסתי למטוס רייק, ללא מושבים, כשצרורות של חבלי קשירה מתגלגלים על הריצפה. בקצהו הקדמי של המטוס, על יד תא הטייסים, מצאתי בכל צד, ספק ספסל, ספק מיטה. התיישבתי על אחת המיטות. דרך הדלת הפתוחה בתא הטייסים, יכולתי לראות את ההכנות הנעשות לפני התנעת המנועים.
לפני ההמראה הציעו לי להשתדל לישון. אינני חושב שישנתי זמן רב, וכשהתעוררתי וישבתי, יצא אחד מאנשי הצוות והתיישב על המיטה שמולי. למדתי ממנו כמה פרטים על הצוות. הטייס הראשי היה יהודי מסנט-לואיס שבארצות-הברית. הוא היה טייס מנוסה שעבד בחברת T.W.A. , ביקש חופשה והתנדב לעזור בהגנה על המדינה היהודית שזה עתה נולדה. הטייס השני היה ישראלי, שעדיין היה בבחינת מתמחה. הנווט היה שוודי בלונדיני, שכיר.
נחתנו בצ'כוסלובקיה, בשדה תעופה שנראה לי לא גדול. כשירדתי מהמטוס, קיבל את פני בחור ישראלי צעיר, שאל לשמי וביקש ממני את דרכוני. "קודם כל, אדאג שינפיקו לך בדרכון חותמת נכונה". הסביר לי. בחור זה טיפל בי עד שבאותו יום, בשדה התעופה הבין-לאומי של פראג, עליתי על מטוס בדרכי ללונדון. כעבור זמן מה נודע לי, כי שאול, שהגיע מפראג לפריז, נמצא שם ומקווה שיצליחו להשיג עבורו אשרת כניסה לאנגליה. כחודשיים ישב שאול בפריז עד שהצליח להגיע ללונדון. סוף סוף יכולתי לשוב הביתה. אינני זוכר את זה אבל שאול טוען, כי שהותי איתו בלונדון ארכה רק ימים ספורים, ולא הספקתי אפילו להכיר לו את גסטטנר. סבלנותי כנראה פקעה.
הביתה הגעתי כשהארץ התחילה כבר "להירגע". נצחונה של המדינה הקטנה, שנולדה תוך חבלי לידה קשים, הפתיעה את העולם, ואולי גם מישהו מיהודנו בארץ. המשא ומתן על הסכמי שביתת נשק בין ישראל לבין שכנותיה עמד להיפתח.
את בבה והילדים מצאתי כבר בכפר-בלום. אני זוכר היום, כמה נהניתי אז מהכל. עבדתי בגידולי שדה, נהגתי בטרקטור והייתי מלא התפעלות מהשטחים הנרחבים שעמדו לרשותנו. הרביתי לבלות עם דן ויאיר את השעות שלאחר יום העבודה, את השבתות והחגים. עבורי אישית הייתה זו תקופה יפה מאד, למרות שהלכי הרוח בציבור שלנו היו "מעורבים" בהחלט. בחודשים שלפני שובי המשיכו להגיע לקיבוץ עולים - בלטים, אמריקאים ובודדים מארצות אחרות. מספר הילדים גדל מאד. מפי כמה מחברי הוותיקים, שמעתי רינונים: "הקיבוץ כבר לא קיבוץ, לא נשמר עיקרון השוויון, וערך העבודה בירידה", וכדומה. שמעתי גם הערות ביקורת על טיבה של העלייה החדשה "שנקלטת בקושי". אני הייתי דווקא אחד האופטימיים מבין חברי הוותיקים. זמן מה לפני שהתחלתי לכתוב שורות אלה קיבלתי מאנג'י "מסמך", קצת מבדח אולי, שהיא מצאה בארכיון. היו אלה חרוזים שכתבתי והקראתי באחת המסיבות אחרי שובי מאנגליה. התלוצצתי על חשבון הספקנים ומותחי הביקורת. כתבתי, בין השאר, שביקורת זה דבר חיובי, רק אם לא מגזימים.
שמתי לב, כמובן, כמה קשה היה לעולים החדשים להסתגל. הם רק התחילו להכיר את חברתנו "הקשוחה" בעיניהם, והיו צריכים להתרגל לאקלים, לאוכל ולעבודה בתנאים קשים עבורם. לא קל היה למשפחות שהגיעו עם ילדים, להסתגל לשיטות ולנהלים של "החינוך המשותף" המקובל בקיבוץ. קשה במיוחד היה, אולי, להשלים עם הלינה המשותפת של הילדים בבתי הילדים (לדור שלי בבנימינה, שם גרנו באוהלים, נראתה השיטה, לפחות בהתחלה, כ"טבעית").
כפי שציינתי, לא נדבקתי בגילויי אכזבה וספקנות ששמעתי פה ושם. האמנתי שנבנה קיבוץ יפה, נפתח משק גדול ומגוון, ונחנך חברת ילדים לתפארת. עם כל זה, היה לי ברור, שהגיעה לקצה תקופת הבראשית של קיבוצנו. חלפו ימי הנעורים הרומנטיים והתמימים - ימי בנימינה, מטולה, הגבעה וראשיתה של התיישבות קבע על חוף הירדן.