דברי הקדמה
	בחרתי בחיי קיבוץ בארץ ישראל לפני שישים וחמש שנים, בעודי תלמיד תיכון וחבר תנועת נוער ציונית חלוצית בטאלין שבאיסטוניה. עם עלייתי ארצה הייתי בין מייסדיו של קיבוץ, בו בגרתי וגם זקנתי ובו עברתי את שנות הבראשית היפות שלי. בעשורים האחרונים של המאה התרחשו בעולם שינויים מדהימים, ו"זקן" כמוני "נאלץ" להתרגל לעולם שונה מאד בעיניו. כוונתי לא רק לעולם הגדול, אלא גם "לעולמות הקטנים" שהם בסביבתנו הקרובה. מדינת ישראל, כפי שהכרתיה, על משטרה, כלכלתה, חיי החברה ותרבותה - לא קיימת עוד. אנו חיים עתה במדינה שאופייה שונה לגמרי, במדינה שחברתה שסועה עד להפחיד. על הקיבוץ ועל חבריו בגילים השונים עוברת תקופה של מבוכה וחרדה לעתיד. החלטתי להעלות את זיכרונות חיי בעולם של המחצית הראשונה של המאה ולתאר את קורות קיבוצי עד קום המדינה, כפי שנשמרו בזיכרוני. נעזרתי בארכיון של הקיבוץ ובשיחות עם חברים בני דורי, שמספרם קטן מדי שנה. יימצא בוודאי מי שיטען, שפסחתי על אנשים ואירועים שראוי היה להזכירם. זה קרה, אולי, מפני שהזמן העומד עוד לרשותי, אילץ אותי לצמצם את החומר שיכולתי לשלוף מזיכרוני. אני מקווה, בכל זאת, שרוח הזמן, האווירה וצבעי הרקע של התקופה מצאו את ביטויים בדברים שכתבתי. אני מודה לבבה, שזכרה הרבה פרטים שנשכחו על-ידי. מודה לריטה נוה, שבשקידה ובסבלנות הדפיסה את מה שכתבתי, לרבקה דוקרביץ, שעזרה בעריכה הלשונית, ולתמר פרסנס ואורה לבנון, שעמלו והכניסו סדר לחומר שרוכז במחשב.

[לדף הבית]