23 במרץ 1915	נחמיה נולד לאביו יוסף, לבית לויתן ולאימו ברטה לבית איליון בעיר רוינה ( Ravina) בלטביה (על גבול איסטוניה).
1917	יוסף לויתן, אביו של נחמיה , בהיותו מהפכן, נמלט מפחד המשטרה, כנראה לרוסיה, שבה הוא מוצא את מותו, מאוחר יותר, במלחמת האזרחים. נחמיה, אחותו, אימו ,סבתו ושלושה דודים בורחים לרוסיה. לאחר מסע של אלפי קילומטרים מגיעה משפחת לויתן לעיר פרם שבמבואות הרי אורל (רוסיה).
1921-1922	יחד עם אחותו אימו וסבתו נודד נחמיה מפרם לפטרוגראד. שם הוא מתחיל את לימודיו בכיתה א'.
1922	עם אחותו ואמו נודד נחמיה לטאלין בירת איסטוניה, כדי שאמו האלמנה תוכל להסתייע במשפחתה לצורך פרנסה וגידול ילדיה.
שנות העשרים של המאה הקודמת	בטאלין מסיים נחמיה את הלימודים בבית הספר היסודי ומתחיל את הלימודים בגימנסיה (בית ספר תיכון) היהודית.
1931	בהדרכת שליח מלטביה מגייס נחמיה נערות ונערים מבית הספר היהודי בטאלין ומקים בעיר סניף של תנועת הנוער נצ"ח (נוער צופי חלוצי), תנועת נוער ציונית-סוציאליסטית.
1932	עם סיום לימודיו בתיכון, יוצא נחמיה עם קבוצת בחורים ובחורות צעירים לחווה חקלאית להכשרתם לקראת עליה לארץ-ישראל.
1933-1934	נחמיה עובד וחי חיי קומונה עם קבוצת ההכשרה בטאלין, ומרכז את סניף תנועת נצ"ח באיסטוניה. בסוף שנת 1934, בהיות נחמיה בן 19 נפטרה ברטה אימו.
1935-1937	נחמיה עובר לסניף הגדול של תנועת הנוער נצ"ח בריגה שם הוא מדריך ומרכז את שכבת "הצופים" של התנועה, ואחר-כך משמש כ-"ראש לגיון ריגה" (ראש הסניף של התנועה בריגה).
1937	בדרכו לעלות לארץ-ישראל מתבקש נחמיה על-ידי ראשי התנועה בוינה להדריך שם את מדריכי סניף התנועה בעיר.
6 בפברואר 1938	נחמיה עולה לארץ-ישראל ומצטרף בקיבוץ אפיקים לקבוצת חלוצים צעירים המתארגנת להקמת גרעין להתישבות קיבוצית בארץ.
נובמבר 1938	יחד עם קבוצת החלוצים מאפיקים עובר נחמיה למושבה בנימינה, שם מתחילה הקבוצה להתקיים באופן עצמאי. שם הקבוצה-"הקיבוץ האנגלו-בלטי" ניתן לה בשל הרכב חבריה- עולים מאנגליה, ארה"ב ומהארצות הבלטיות.
1941	נחמיה עולה עם הקבוצה הראשונה מחברי "הקיבוץ האנגלו בלטי" להתיישבות בעמק החולה. בתחילה מתיישבת הקבוצה על גבעה במרכז עמק החולה, ומתחילה לעבד את האדמות שקיבלה מידי הקק"ל בסביבה.
31 באוקטובר 1943	נחמיה מתחתן עם חברת "הקיבוץ האנגלו בלטי", בבה לוין.
10 בנובמבר 1943	לצד חבריו לגרעין "הקיבוץ האנגלו בלטי" מניח נחמיה את אבן הפינה לקיבוץ כפר-בלום, במרכז עמק החולה.
1946-1948	נחמיה יוצא ללונדון לרכז את פעילות תנועת הנוער הציונית-סוציאליסטית, תנועת הבונים באנגליה.
1948	עם פרוץ קרבות מלחמת השיחרור חוזר נחמיה עם משפחתו לקיבוץ כפר-בלום ממש באותו היום, שבו מפנים מהקיבוץ את כל הילדים והנשים בגלל מאורעות המלחמה שהתחוללו בגליל העליון באותה העת.
1950-1953	נחמיה שימש בתפקיד מרכז המשק (המנהל הכלכלי) של קיבוצו, כפר-בלום.
1953-1956	נחמיה נענה לבקשתו של ראש המוסד, איסר הראל, ויוצא בשליחותו ליצור קשר עם יהדות בריה"מ, ולחפש דרכים לחלץ את היהודים שמאחורי מסך הברזל ולהעלותם לישראל. גיוסו של נחמיה למוסד מחולל שינוי גם בשמו. כאשר נפלה ההחלטה על יציאתו של נחמיה בשליחות המדינה, הוא קיבל על עצמו גם להקפיד להיקרא בשמו הפרטי העברי ולשנות את שם משפחתו. עד אז הוא היה מוכר בשמו הרוסי "ניומה" ובעיקר בכינויו "ניומקה". לא היה איש שקרא לו באותם ימים בשם נחמיה. על מנת להסתיר מהסובייטים את מוצאו "הרוסי", וכדי שבחו"ל, כנציג ישראלי רשמי יופיע עם שם בעל צליל ישראלי יותר, הוא שינה את שם משפחתו ל"לבנון" והקפיד שיפנו אליו בשמו הפרטי העברי "נחמיה". אף כי בתחילה היה זה צעד פורמלי בלבד, במשך זמן קצר, יחסית, נשכחו כמעט לגמרי השמות "ניומקה לויתן". במאמר מוסגר, ראוי לציין, שהנסיון להסתיר את עברו "הרוסי" מהסובייטים היה תמים מאד, באותם ימים ראשונים של פעילות שירותי הבטחון הישראלים. עוד לפני יציאתו למוסקבה, ניטרו שרותי הבטחון דיווח מודיעיני סובייטי ובו פרטים מדוייקים על נחמיה. לימים התברר שמקור המידע היה אדם שעבודתו הביאה אותו לכל קיבוצי עמק החולה, ובאותה העת פעל גם כסוכן סובייטי. בגלל ניתוק היחסים הדיפלומטיים עם ברית-המועצות, נחמיה קובע את הבסיס לשליחותו בשטוקהולם, בירת שבדיה. שם הוא עוסק בתחילה בהחדרת מכתבים הכתובים ברוסית על נייר ומעטפות סובייטים לברית המועצות בידי ימאים שבדים ופינים, שהיו משלשלים את המכתבים בתיבות דאר בתוך ברית-המועצות, כאילו נשלחו משם. בהיותו בשבדיה עסק נחמיה גם בחיפוש דרכים להברחת יהודים מברית המועצות. בין השאר, הוא גייס מתנדבים נורבגים שנסעו ברכבת בקו פולין שבדיה (על גבי מעבורת). דרכוניהם המוחתמים של המתנדבים הועברו למוסד כדי להכין על-פיהם דרכונים וחותמות מזויפים, שנמסרו אחר-כך ליהודים בפולין ובצ'כיה. אלה מצידם, השתמשו בדרכונים המזויפים כדי לצאת מארצות מוצאם כאילו היו תיירים השבים לבתיהם. מסלול הברחת יהודים זה, פעל ללא אף כישלון. עם חידוש היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לבריה"מ יוצא נחמיה למוסקבה לכהן כנספח חקלאי בצירות הישראלית שם. במשך למעלה משנתיים, הוא הצליח ליצור קשר קבוע וחשאי עם יהודים בערים שונות בברית המועצות, להעביר אליהם מידע, ספרי לימוד עברית וספרי תפילה מישראל. בסתיו שנת 1956 גורש נחמיה יחד עם משפחתו ועוד שתי משפחות מעובדי שגרירות ישראל במוסקבה, בשל הקשרים שיצרו עם יהודי בריה"מ.
1956	עם שובו ארצה יוזם נחמיה מאבק ציבורי באירופה ובארצות-הברית למען שיחרור היהודים מברית המועצות. לצורך כך הוא מקים יחידה מיוחדת בתוך "נתיב", המוסד שפעל כזרוע של משרד ראש הממשלה לשיחרור יהודי בריה"מ. הוא מגייס אנשים כדי שיצאו כשליחי היחידה שהקים - "בר", לעבוד מתוך הנציגויות הדיפלומטיות של ישראל בלונדון, פריז וניו-יורק. בנוסף, יוזם נחמיה פעולות כגון ניצול ביקורם של מנהיגי בריה"מ באנגליה לשם הפצצתם בשאלות על יהודי בריה"מ על-ידי מארחיהם הבריטים. דוגמה נוספת של יוזמתו מאותה התקופה היא הוצאת משלחת של רבנים אורתודוכסים מארה"ב לבריה"מ באמתלה של לימוד החיים היהודיים בבריה"מ. המשלחת היוותה מכשיר אמין להעברת מידע למערב על מצבם האמיתי של יהודי בריה"מ. בקייץ 1956 עוזב נחמיה את עבודתו ב"נתיב" וחוזר לעבוד בכפר-בלום.
1956-1959	נחמיה משמש כמרכז המשק בקיבוצו, כפר-בלום.
1960-1961	.נחמיה חוזר לעבוד ב"נתיב", ולנהל שם את "בר". הוא מנצל את השנים הללו להגברת המודעות בעולם למצבם של יהודי בריה"מ. בין היתר מארגנת מחלקת "בר" בשנת 1960 ועידה בפריז בה נפגשים גדולי האינטלקטואלים בעולם המערבי ודנים במצבם של יהודי בריה"מ.
1962-1964	נחמיה שב למלא את תפקיד מרכז המשק בכפר בלום.
1965-1969	נחמיה יוצא למשך ארבע שנים כשליח של "בר" בארה"ב. הוא מתמנה כציר יועץ בשגרירות ישראל בבירה האמריקאית, ומשקיע את מרצו בהעלאת המודעות הציבורית בארה"ב למצב יהודי בריה"מ, ובהשפעה על דעת הקהל ועל פוליטיקאים אמריקאים כדי שאלה יפעילו לחץ על בריה"מ לשנות את יחסה למיעוט היהודי ולאפשר לאלה מאנשיו שרוצים בכך לעלות לישראל.
1970-1982	נחמיה ששב לארץ בסוף שנת 1969 מקבל בינואר 1970 כתב מינוי מראש הממשלה גולדה מאיר לעמוד בראש "נתיב". בראשית התקופה בה ניהל נחמיה את "נתיב" עוררו בארץ סערה הידיעות על מאסרם של כשלושים יהודים בלנינגרד, בריגה ובקישנייב על רקע מאבקם לעלות לארץ. נחמיה מיקד את פעולת "נתיב" באותה עת בארגון וועידה בינלאומית בבריסל למאבק נגד רדיפת היהודים בבריה"מ. עם פתיחת משפטם של היהודים בלנינגרד התרכזו מאמצי "נתיב" בארגון הפגנות ועידוד של כתיבת מברקים ומכתבי מחאה לשלטונות בריה"מ ממנהיגים, אישי ציבור ואנשי רוח. ב-1971 התקיימה בבריסל ועידה שאירגנה "בר" ובה השתתפו אישים ידועים מארה"ב, מדרום אמריקה ומאירופה. לועידה היו הדים רבים בעולם והשפעתה ניכרה במאמצים הרבים שעשו הרוסים כדי לסכלה. בשנות השבעים של המאה הקודמת נראה היה שמאמצי נתיב נשאו פרי, ועשרות אלפים מיהודי בריה"מ החלו לקבל אישורים לעלות לארץ. באותם שנים ניהלה "נתיב" מאבק נגד "נשירה" של רבים מהעולים בווינה, בדרכם לארץ. אותם עולים ביקשו אז לשנות את יעדם ולהגר לארצות-הברית. עוד נאבקו אנשי "נתיב" בשנות השבעים לשיחרוררם של "אסיר ציון", אותם יהודים שנאסרו בבריה"מ בגלל מאבקם לעלות לישראל.
1982-1999	נחמיה יוצא לגימלאות, וחוזר לעבוד בקיבוץ כפר-בלום. במשך שנים הוא עובד בבית הארחה של כפר-בלום בכל תפקיד שמטילים שם עליו. בשנים האלה עוסק נחמיה גם בכתיבת שני ספרים; הראשון "הקוד נתיב" מתאר את פעילות "נתיב" מתחילתה ועד לפרישתו, והשני -"הדרך אל חוף הירדן" עוסק בביוגרפיה של נחמיה מלידתו ועד הקמת קיבוץ כפר-בלום, בעמק החולה, שבגליל העליון.
1999-2003	נחמיה בילה את שנותיו האחרונות כשהוא מוקף במשפחתו בקיבוץ כפר בלום. למרות גילו המופלג, המחלות והכאבים, שמהם הוא סבל, הוא היה ערני ופעיל, והמשיך לבקר את בנו גבי , שעבודתו הרחיקה אותו ואת משפחתו לדרום אפריקה, להודו, לזימבבווה וחזרה להודו.
2 בספטמבר 2003	נחמיה נפטר בקיבוץ כפר בלום

[לדף הבית]