...עת התיישבתי בחדרו של שאול אביגור ז"ל, בין התמונות של בן-גוריון וגולומב, לא השכלתי, לצערי ובושתי, להשתחרר -- אנוכי חניך בית"ר -- וחטוף- "הסיזון" -- ממועקת העבר הרחוק. אעשה שקר בנפשי אם לא אציין, כי פעמו בי תחושות ומועקות שמוטב לא להעלותן על הכתב. ראיתי גם חיש מהר, כי עיקר כח-האדם של נתיב-בר, ובמיוחד הותיקים שבהם, גויסו על טהרת זרמים פוליטיים מאד מוגדרים, אגב התעלמות ופסילה כמעט מוחלטת מכח-אדם ברוך כשרונות, חניכי "העולה מאודיסה". אם כי בלק בן ציפור לא קרא לי ולא העניק לי מינוי של בלעם (במדבר כא') חשתי לפתע רצון עז לפגוע במחנה עויין... דווקא בשל תחושות אלה מחובתי לציין: עם כתיבת תזכיר זה כחודש אחרי תחילת ה"בקורת", לא אוכל שלא להביע הוקרה לאווירה הציונית הנפלאה, למסירות בלתי נלאית וללהט נעורים של אנשים שעברו את גיל הנעורים -- אותם מצאתי בין חומות נתיב. ברי כי מוסד זה הפועל במציאות של ישראל דהיום, אינו נקי מפגמים וסדקים, אולם במגבלות אובייקטיביות שאין למנען, ובהשוואה לנעשה מחוץ לגדרות נתיב, זכיתי לשהות באווירה ציונית ללא מרכאות, ולהווכח בגישה של חרדת קודש לנושא העלייה, ללא כחל וסרק. אך מצאתי בנתיב אישים ומאוויים, ראויים להערכה, הוקרה ואף יותר מזה.

כותב תזכיר זה לא הוסמך ע"י איש להעניק אותות הוקרה. אילו הוסמכתי לעשות כן, הייתי מוודא כי נחמיה לבנון, הפורש עתה מתפקידו, - אותו בחנתי היטב היטב בעין פקוחה ו"חשדנית" של עו"ד מקצועי וותיק -- יזכה להוקרה, ואיחולי "יישר-כח" להם הוא זכאי על מפעל חייו. אני רוצה לקוות כי המופקדים על נתיב ישמרו קשר עם איש זה ויטו אוזן לדעותיו...

אריה מרינסקי,         ת"א , כסלו, תשמ"ב

[לדף הבית] או ל-