פרופסור גדעון מר
בן אנה (חנה) לבית ברמן ואהרון מר
1894 - 22 במרץ 1961

פרופסור גדעון מר נולד בעיירה פוסבול שבליטא לאביו אהרון ולאמו אנה (חנה) לבית ברמן. אהרון מר היה רופא בפוסבול. זמן מה לאחר הולדת גדעון, לקחה אותו אימו לורשה, שם למדה רפואת שיניים. עם סיום לימודיה חזרה אנה עם גדעון לפוסבול והחלה לעסוק במקצועה החדש. בשנת 1903 נולדה לאנה ולאהרון מר בת, שאותה קראו בשם טינה.

לאחר הולדת הבת עברה המשפחה לעיר המחוז פוניבז', מקום בו קנה לעצמו אהרון שם של רופא מחונן. ואולם, לא רק בזכות מיומנותו כרופא נודע שמו של אהרון ברבים אלא גם בזכות יחסו לעניים, שברבים מהם טיפל ללא תמורה או עבור תמורה דלה. יתר על כן, אהרון ואנה מר פעלו להקמת בית-חולים לעניים עבור הקהילה היהודית, שבו עבד אהרון מר חצי יום ללא תמורה בעוד אשתו, אנה ניהלה שם את משק.

בגיל תשע החל גדעון מר את לימודיו בבית הספר בפוניבז'. בשנת 1913 הוא יצא ללמוד רפואה באוניברסיטת היידלברג בגרמניה. באוניברסיטה הוא הצטרף לארגון סטודנטים ציוניים בשם "החבר".

בתחילת שנת 1914 הפסיק גדעון בר את לימודיו באוניברסיטה ועלה לארץ-ישראל בה מצא את פרנסתו בשמירה בפרדסים.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גורש גדעון מהארץ יחד עם נתינים רוסים אחרים לאלכסנדריה. באלכסנדריה הוא התנדב לגדוד נהגי הפרדות, והתמנה על-ידי טרומפלדור להיות שלישו. במהלך הקרבות בגליפולי מונה גדעון מר לתפקיד מפקד פלוגה.

בשנת 1918, בתום מלחמת העולם, קיבל גדעון מר עבודה בתחנה אנטי מלרית בירושלים, כמבצע "עבודות שחורות" במקום. עם הזמן הוא התקדם והועסק כעובד מעבדה.

כאשר נשלח לבצע תפקיד של מפקח אנטי מלרי בחדרה ובגן שמואל, הוא נתקף במלריה וחזר להתרפא בבית החולים הדסה בירושלים.

בשנת 1923, במהלך ביקור בבית הוריו בפוניבז' הכיר גדעון את זינה רבינוביץ אותה נשא לו לאשה. יחד עם אשתו הוא נסע לנאפולי כדי ללמוד באוניברסיטה המקומית רפואה. ברומא הוא התמחה בלימוד המלריה. את התמחותו בטיפול במלריה המשיך ד"ר מר באמסטרדם ובפריז. בסיום לימודיו הוא חזר לארץ-ישראל ובראשית שנת 1929 החל לעבוד כמנהל התחנה לחקר המלריה (מטעם המחלקה להיגיינה של האוניברסיטה העברית) בראש-פינה.

כמנהל תחנת המחקר בראש פינה עסק ד"ר מר הן בחקר המלריה והן בהגשת עזרה לערבים תושבי עמק החולה. אחד מצעדיו הראשונים היה הקמת תחנת מחקר ומרפאה במוקד מקורה של מחלת המלריה בעמק החולה, בחופה המערבי של ביצת החולה בכפר הערבי מלאחה.

בשנת 1930 נוספה למטלות של ד"ר מר גם הטיפול בחיילי הצבא הבריטי שחנו בגליל העליון ובגליל התחתון.

בשנת 1932 החל ד"ר מר בהדרכת רופאים, שהגיעו אליו לצפון לצורך השתלמות בטיפול בחולי המלריה. את תוצאות מחקריו פרסם ד"ר מר בעיתונות המקצועית הבינלאומית, ובזכות מחקרים אלה יצא שמו למרחוק. בזכותם אף זכה בתואר פרופסור מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים.

בסוף שנות השלושים, עת חלה התרחבות ההתיישבות היהודית בצפון עמק החולה, היה לפרופסור מר תפקיד חשוב בהדרכת המתיישבים בכל הקשור לבחירת נקודות ההתיישבות, להקמת מבני מגורים, שיהיו חסינים ככל האפשר ליתושי המלריה, ללבוש המתאים להתגוננות מפני היתושים, לשימוש הנכון בתרופה נגד מלריה ולהגנה על מקווי המים מפני הטלות היתושים. הדרכתו זו של פרופסור מר תרמה רבות לצמצום תחלאות המלריה בקרב החלוצים היהודים בעמק.

בשנת 1941 התגייס פרופסור מר לצבא הבריטי כיועץ לענייני מלריה למפקדת המזרח התיכון. יחד עם הצבא הבריטי הגיע פרופסור מר לעיראק, לאירן ולהודו. בהמשך המלחמה הוא נשלח לבורמה, שם עמד יחד עם צוות עוזריו על תכונותיו של הדי.די,טי (D.D.T) כקוטל יתושים.

בשנת 1945 הביא פרופסור מר את שמע נפלאותיו של הדי.די.טי לארץ-ישראל. אז גם החלו ריסוסי הדי.די.טי. בביצות החולה.

בשנת 1946 השתחרר פרופסור מר מהצבא הבריטי בדרגת קולונל (אלוף-משנה).

במהלך מלחמת השחרור שירת פרופסור מר כרופא צבאי.

אחרי המלחמה כיהן פרופסור מר כיועץ במשרד הבריאות לענייני מלריה, ואף מילא תפקיד כממלא מקום מנכ"ל משרד הבריאות בשנים 1956 - 1957.

לפרופסור מר נולדו שלושה ילדים: מיה מר-עפרון, ארנה מר-חמיס וזמי (זלמן) מר.


[לדף הבית]