יוסף (ג'ו) קרידן
בן אהרון (הרי) וחיה (אידה)
8 בפברואר 1916 - 17 באפריל 2000

יוסף (ג'ו) קריידן נולד למשפחת מהגרים יהודית שהגיעה מאוקראינה לארצות הברית בתחילת המאה העשרים והתיישבה בעיר בופאלו שבמדינת ניו-יורק.

יוסף גדל במסגרת משפחה יהודית מורחבת וחמה. הוריו שניהם היו פעילים בדרך זו או אחרת בתנועה הציונית.

בבופאלו למד יוסף בבתי ספר עירוניים, ואחרי שעות הלימוד הרגילות הוא למד בבית ספר יהודי, שם למד אידיש, תולדות העם היהודי, מעט תנ"ך והרבה מאד על ארץ ישראל.

כבר בגיל 12 הצטרף יוסף לתנועת פועלי ציון, ואף נבחר להיות מרכז שכבת גיל בתנועה.

בגיל 18 גוייס יוסף על-ידי תנועת פועלי ציון להיות "אורגענייזר" - מגייס ומדריך חניכים חדשים. בתפקידו זה הוא עבר מעיר לעיר ולבסוף הגיע לניו-יורק, שבה היה מרכז התנועה. במהלך השנים ההם קיבלה התנועה, שבתחילה נקראה "פועלי ציון הצעיר", את השם "הבונים". במסגרת עבודתו בתנועה פגש יוסף את רות, שלה נישא במרוצת הימים, וביחד איתה הביאו לעולם את בניהם נרי ודניאל. בשלב זה של חייו גם למד יוסף הנדסה.

בשנת 1939 עלה יוסף לארץ ישראל עם סרטיפיקט מיוחד שניתן לבעלי "מקצועות נדרשים". הוא התחייב לעבוד לפחות כשנה כמהנדס ימי בספינות ההובלה והדייג "נחשון" (במרוצת השנים הפכה ל"צים").

עם פרוץ מלחמת העולם השניה עזב יוסף את עבודתו בים והצטרף לחבריו ב"קיבוץ האנגלו-בלטי" בבנימינה. הייתה זו קבוצת חלוצים מהארצות הבלטיות, מאנגליה ומארה"ב שהכשירה עצמה בבנימינה לקראת עלייה על הקרקע והקמת קיבוץ. בבנימינה עבד יוסף במסגריה וכטרקטוריסט.

מאוחר יותר התגייס יוסף לצבא הבריטי ויצא עם יחידתו לאל-עלמיין במדבר המערבי, שם תיפקד כמפקד יחידות חיל חימוש בריטיות.

עם שובו לארץ בתום המלחמה, יוסף כבר חזר לקיבוץ כפר בלום שהקימו חבריו על אדמות עמק החולה בגליל העליון. 4 ימים אחר-כך גוייס יוסף לשליחות מטעם ההגנה בקנדה, שם עסק ברכישת נשק ותחמושת.

בתום שליחותו התגייס יוסף לצה"ל, שזה לא מכבר נוסד, והיה בו ממייסדי חיל החימוש, ומפקדו הראשון של בסיס חיל החימוש ב"סרפנד" (לימים מחנה צריפין).

בתום המלחמה היה יוסף ממקימי "קואופרטיב הגליל העליון". אחר-כך הוא שימש מספר שנים כמחנך קבוצת נוער שהועלתה לארץ ממרוקו, והתחנכה בקיבוץ כפר בלום . לתקופה של מספר שנים חזר יוסף לשרת בצה"ל כקצין קבע. בשובו לכפר בלום הוא לימד בבית החינוך המשותף לעמק החולה. בין לבין מילא יוסף תפקידים במשרד התחבורה, באיגוד התעשייה הקיבוצית, ובמועצת המשאיות. הוא הוזמן להרצות במסגרות שונות ברחבי הארץ בשטחי מומחיותו.

בארץ נודע שמו הודות לפינה שהייתה לו בענייני תחבורה בשידורי "קול ישראל" ואחר-כך התכנית שהייתה לו בערוץ 1 עם דניאל פאר בשם "על גלגלים".

במותו השאיר אחריו יוסף שני בנים, נרי ודניאל.


מבופאלו - במדינת ניו יורק עד כפר בלום בגליל העליון
מזכרונות יוסף קריידן
כפר בלום 1995

נולדתי בעיר בופאלו, במדינת ניו-יורק, עיר תעשיתית, לחופו של אגם אירי אחד "חמשת האגמים הגדולים".

שנת לידתי - 1916 והורי אהרון (הרי) וחיה (אידה), שניהם ילידי רוסיה.

באפלו, דאז, הייתה העיר ה-31 בגודלה בין ערי ארצות הברית, והיו בה כחצי מיליון תושבים. העיר - בפינה הצפונית מזרחית של מדינת ניו-יורק, נחשבת כקרה ביותר בצפון אמריקה וידועים ימים של מינוס 40 מעלות, שזאת במקרה אותה דרגת טמפרטורה בסולם צלזיוס ובסולם פארנהייט. מספרים בדיחות על בופאלו ובינהם - בשנה נורמלית מגיע הקייץ ברביעי ביולי (יום העצמאות) ונשאר כל היום. בשנה "חמה" במיוחד נמשך הקייץ גם בחמישי לחודש.

בעיר היו מפעלי פלדה, תעשיית מטוסים, ואף תעשיית רכב. היו בה כרבע מיליון פולנים, שבעיקר עבדו במפעלי הפלדה. היו להם בתי ספר רבים שבהם שפת הלימוד הייתה פולנית והמורים בהם כמרים ונזירות. בבופאלו היו גם שתי אוניברסיטאות קתוליות ובאחת מהן למדו הרבה יהודים. הלימוד באוניברסיטאות האלה ניתן חינם לתושבי העיר, ואפשר היה ללמוד בהן פרט לנושאי הדת גם רוקחות, כימיה, ביולוגיה וכו'. בגמר השנה התקיים טקס מפואר בו חולקו הדיפלומות אך יחד עם תואר אקדמי במקצוע הנבחר, קיבל כל מסיים תואר "אב" ובא לקס לבוש בגלימה של נזירים. מקובל היה לשמוע על תואר בי איי בכימיה שניתן ל"אב" מרדכי כהן או תואר ברוקחות לאב ירחמיאל פינקלשטיין.

בבפאפלו גרו גם כמאה אלף גרמנים, ובימי הצורר היטלר הם נימנו עם חסידיו הנלהבים - נאצים בלב ובנפש, אך לא בגוף כי לא נגעו ממש באוכלוסיה היהודית.

הגוש השלישי - האיטלקי עסק במסחר ובפוליטיקה. פרט מאשר מצד הקהילה הגרמנית לא הורגשה בבופאלו אנטישמיות פעילה או בולטת. היו בעיר כ- 20,000 יהודים, שהיו מחולקים לשני גושים עיקריים; הגדול שכלל כ-13,000 נפש, בעיקר יוצאי גרמניה, עשירים יותר - בעלי "מעמד עליון". הם הקימו לא בתי כנסת, אלא "טמפלים", היכלי דת בהם דיברו מעט על יהדות, ולא הזכירו ציונות כלל. לא היו להם בתי בפר משלהם וילדיהם ביקרו מדי פעם בימי ראשון בבוקר ושמעו סיפורי תנ"ך. שפת הדיבור של האוכלוסיה הזאת הייתה אנגלית ובבית דיברו אנגלית וגרמנית.

שבעת אלפים הנותרים היו יהודים - יהודים אליהם השתייכה משפחתי. הם, הלא ציונים - אנשי ה"בונד", הקימו בתי ספר שלאחר הלימודים בהם לימדו רק אידיש, ודגלו בסוציאליזם ושללו את הבית היהודי. והחלק השני - ציונים נלהבים - יהודים אלה באו בעיקרם מרוסיה ופולניה ואוירת ה"שטטל" שררה בכל. ראשון בקבוצה זו היה סבי אברהם קרידן שהגיע לארה"ב בשנת 1905 יחד עם קומץ יהודים שהתפזרו אחר-כך, וסבי הגיע לעיר בופאלו.

סבא ויתר בני המשפחה, ולמעשה הקהילה המאוחדת הזאת, באו מעיירה קטנה באוקראינה במחוז קייב. לעיירה היו לא פחות מחמישה שמות: השם המקורי , ברישום האטלס הרוסי - סוקולובקה. השיבוש הראשון של תושבי המקום -סוקליבקה. דרך העפר זרם נחל קטן, ויהודי המקום (לא יהודים לא היו שם) - זכו בצד זה של הנהר - לכן השם, בפי העם החה דער זייט (הצד הזה). בשנות ה-90 של המאה ה-19 היה פוגרום, הבתים נשרפו ונשארו רק שרידים. האוכלוסיה חצתה את הנהר ושיקמה את הקהילה. למקום החדש קראו יענער זייט (הצד ההוא). שוב הופיעו הקוזקים, שוב גורשו היהןדים, והעדה בת 600 - 800 נפש נדדה צפונה עד שהגיעה לאחוזה מיוערת - יערות יפים וצפופי עצים. בעלת המקום- אישה גויה בשם יוסטינה נתנה ליהודים לבנות את ביתם באחוזה תמורת עבודתם ביערנות - בעיקר בכריתה והובלת עצים. על שמה של יוסטינה קראו ליישוב החדש - יוסטינגרד. והיום עדיין קיים ארגון של צאצאי סוקוליבקה-יוסטינגרד. בעיירה (כפר זה) חיו, עבדו והתפללו בני משפחתי - ובאווירה של משפחה גדולה אחת הכירו אחד את השני, עזרו זה לזה, צחקו, חגגו והבינו אחד את רעהו.

בין הדמויות הבולטות, היה אחד - סבי השני לוי-וגודנר - ידוע היה בכינויו "העגלון המשכיל". למרות היותו בעל-עגלה, היה תלמיד חכם, ידע עברית ואידיש ותוכן דברי קודש. בהעדר רב במקום, היה הוא הרב, הפרשן, הדורש, המנהיג הרוחני של הקהילה. כאשר אני קורא את יומנו של סבא - הכתוב פרק בעיברית, פרק באידיש, מוצאים לא רק דיברי חוכמה אלא תיאור הכפר בהומור וברגישות. לדוגמא - הוא מספר על דמות שקראו לה "גנכצל, געוואלד איצן כאטעווע או קוק נישט" - (בתרגום חופשי -געוולד יהודים - הצילו אך אלתסתכלו). הסיפור הוא על אלמנה שהייתה מוכרת גחלים לוהטות ביום שוק, הייתה שמה את הגחלים על מגש, והאנשים בשוק שילמו קופיקה או שניים תמורת גחל. העברנו מיד שמאל לימין לחימום הידים הקפואות. המגש הונח על האדמה, וגונדל עטופה במעיל ארוך ובו סמרטוטים ונוצות, עמדה מעל המגש כך שהחום העולה יחמם גם אותה. יום אחד התלקח הגחל ואז החלה גונדל לצעוק - געוולד, יהודים הצילו אך לא להביט.

סבא קרידן הגיע לבופאלו והחל בעסק - איסוף מיון ומכירת פסולת - סמרטוטים, נייר ומתכת. בהזדמנות הראשונה הוא הביא את שני בניו הבכירים, אבי אהרון (הרי) ודודי ראובן לעזור בעסק. אבי היה אז בן 13 וראובן בן 21 - לימודיהם הפורמאליים הסתיימו עם בואם ל"גולדענר מדינה" - אמריקה. העסק "הלך" וחיש מהר הגיעו חוה (סבתא קריידן - אברהם וחוה היפה) ונולדו להם עוד חמישה ילדים. בינתיים הגיעו עוד יהודים מהקהילה, ובינהם סבא לוי וסבתא הוד-אל וילדיהם תשעה במספר. סבא התפרנס מהיותו דרשן וגבאי בית הכנסת שמיד הקימו, הכין ילדים לבר-מצווה, שימש חזן - היה לו קול ערב. והיה כותב את האותיות בעיברית ל"עושי מצבות".

בין בנות וגונדר (שנהפך לוגנר) הייתה אימי - חוה, שהכירה את משפחת קריידן וגם את סבי מרוסיה. בהגיעם לגיל 20 ולשמחת כל הקהילה, וברכות ההורים, התחתנו אמא ואבא בטכס כפול - באותו היום ובאותו הטקס נישאו גם הדוד אברהם - אחיה של אימי, עם בחירת ליבו - הדודה רוזה.

חיי המשפחה היו עשירים מאד. בערבי שבת התאספה כל משפחת קריידן אצל סבא אברהם וסבתא חוה, ובמוצאי שבת התקהלו כולם אצל סבא לוי וסבתא הוד-אל והיה שמח. בני הדור השני, הורי התחתנו, הולידו בנות ובנים, כך שבמוצאי שבת היו מתאספים 32 בני דודים עם הוריהם ועוד קרובים ומכרים שונים. ישבנו כולנו לאכול וסבא היה מברך על האוכל ומסיים, ללא כל קשר לפסח, בברכה מהלב, "בשנה הבאה בירושלים".

הדודים והדודות הסתדרו מבחינה כלכלית מי טוב יותר ומי פחות. הדוד חיים, שבהיותו ברוסיה חשב להיות זמר אופרה, קנה סוס (ושמו לפידות) ועגלה וסייר ברחובות. במקום לקרוא "אלטא זאכן" הוא שר אופרה. הדודים אביגדור ואברהם הקימו מפעל למוצרי נייר - מפעל הקיים עד היום הזה - פורח ומרויח שסיפק עבודה לבני המשפחה. הדודה אננא הייתה מזכירת המפלגה הקומוניסטית. באחד ממוצאי השבת רבו אננא הקומוניסטית עם אחיה אביגדור הקפיטליסט. אננא הרימה יד וסטרה על לחי אחיה. שקט ירד על הבית. סבא קרא לביתו אננא, השכיב אותה - אישה נשואה ואם לילדים - על ברכיו ונתן לה מכות. "בבית זה" הוא אמר "לא ירים יד האחד על השני, ואם כן - החטא על ראשי".

ביתנו היה תמיד מלא באורחים מפלסטינה. בימים ההם, השליחים לא התאכסנו בבתי מלון ולא אכלו במסעדות. הקהילה היהודית ידעה לארח אותם. אצלנו באו וסעדו דוד בן-גוריון, משה שרתוק, גולדה מאירסון, יוסף ברץ ועוד. הוקסמתי על-ידי האנשים האלה, ובלעתי את סיפוריהם. שפת הדיבור שלהם עימנו הייתה אידיש.

אמא הייתה מזכירת ארגון הנשים החלוציות - סניף על-שם מניה שוחט. אבא היה פעיל, אף גזבר, של המגבית, של ה"געווערקשפטן" (קרן היסוד) ושל ה"פארבנד" (חברת ביטוח של התנועה). הוא היה גם גזבר של עולי יוסטינגרד כמובן, שני הורי השתייכו לתנועת "פועלי ציון".

למדתי בבתי ספר העירוניים, אך אחרי יום לימודים די ארוך הלכתי חמישה ימים בשבוע בין השעות 5 ל-7 ל"אידשעה פןלך שולה" - בית הספר היהודי העממי. שם למדנו אידיש, תולדות העם היהודי, מעט תנ"ך והרבה מאד על ארץ ישראל. שרנו שירים באידיש ובעיברית, היה לנו חוג דרמטי, ומוקד מחשבותינו היה חלוציות!

עיברית לא למדנו ושפת הדיבור והכתב הייתה אידיש. ה"שולה" היה מרכז הפעילות של הנוער היהודי, והכיתות נשאו את השמות דגניה, כינרת, גבעת ברנר וכו'. מדי שנה יצאנו עם ה"פושקה" של הקרן הקיימת לאסוף תרומות מבית לבית. בשנת 1928, בהיותי בן 21, הגיע לעירנו "אורגנייזר" - מארגן מתנועת "פועלי ציון" . הוא אסף את הילדים, לימד שירים, רקוד "הורה" ו"קרקוביאק" וייסד את סניף "פועלי ציון הצעיר" ובו שלוש שכבות גיל. השיכבה הצעירה ביותר, ניצנים כללה אותי. בגלל התלהבותי והמרץ שלי נבחרתי להיות מרכז השיכבה. שנה אחר-כך התקיים כנס ארצי של כל פלגי התנועה בעיר שוזנטו, אשר בקנדה ואני הייתי הנציג הצעיר ביותר שם. הרבה לא זכור לי מאותו הכנס, בו הופיעו כל השליחים מפלסטינה ובהם חיים גרינברג - האידיאולוג של התנועה ואחרים. שני דברים מאותו כנס זכורים לי היטב; אחרי ויכוח סוער הוחלט, שהבטאון התנועתי יופיע גם באנגלית, בנוסף לאידיש. הדבר השני הזכור לי, היה ערב זכרון לנחמן סירקין שנפטר באותה השנה. ישבתי ובכיתי מבלי לדעת בדיוק למה.

שנה לאחר מכן התקיים הכנס בופאלו. היה זה כנס של הצעירים בלבד, ושם הכרתי את למי, אטי, אנג'י ורבים אחרים.

הייתי פעיל גם בבית הספר התיכון (כיצד נכנסתי חתיכון בגיל אחת עשרה וחצי - הרי זה סיפור אחר) הצטרפתי לתנועת היפסל - תנועת הנוער הסוציאליסטי - ופעלתי גם בה למרות העדק כל קשר בינה לבין יהדות או ציונות. היו אלה שנות שפל כלכלי באמריקה, וגם משפחתי סבלה. לאבא היה מוסך ועזרתי כמכונאי. אך כאשר העסק סבל מחוסר עבודה "קניתי" פינה בצומת רחובות ומדי ערב מהשעה תשע ועד חצות מכרתי עיתונים. כאשר הייתה פעולה תנועתית היו באים החברה לעזור במכירה. פעם, כאשר המכירות היו איטיות, עמדו כולם וצעקו - "עיתונים חינם", "חינם אין כסף" וחיסלו את המלאי חיש מהר.

גדלתי, סיימתי את לימודי בכיתות התיכון ונרשמתי לאוניברסיטה, דווקא ללימוד רפואה. בשעות הפנאי, בערבים נהגתי סמי-טריילר, לפעמים מאות קילומטרים, כל הלילה עבדתי כמכונאי. רק ערבי שבת היו קדושים לתנועה. נפגשנו בישיבות, דנו, התווכחנו, אך בסוף הלכנו לאחד מבתי החברים, ישבנו על הריצפה, סיפרנו סיפורים על גבורה, קיבוץ וחלוציות ושרנו שירי מולדת עד השעות הקטנות של הלילה.

הייתי בן 18 ועמדתי לסיים תואר ראשון, דווקא בפסיכולוגיה. המצב הכלכלי במשפחה השתפר מעט. אבא קנה משאית גדולה, סמיטריילר, והיה מוביל תוצרת ומספק חומר למפעל הדודים. חשבתי על עתידי וברור היה לי שהוא בפלסטינה, בקיבוץ. הורי הבינו, עודדו והסכימו, אך בעינהם נראתה עצבות לא מעטה. היה להם ברור ש"יוסעלע" עתידו להיות חלוץ. כך הם חינכו אותי. במשך כל השנים הייתי פעיל בתנועה, נסעתי לכנסים ולישיבות המרכז.

ואז, באו מניו-יורק והציעו לי להיות "אורגענייזר". הסכמתי. מקום עבודתי הראשון היה בעיר שיקאגו, שם היה יחיאל ששון (סוסוביץ) בין החניכים שלי. נסעתי לסינסנטי, מילווקי וסט לואיס, תמיד בטרמפים - כסף הרי לא היה. העבירו אותי לניו-יורק, למרכז העניינים. הייתי פעיל בתנועה והכרתי היטב את סלוה, למי, אנג'י, צ'רלי, אטי ועוד ועוד. החשוב מכל, הכרתי והתאהבתי בבחורה - בחירת ליבי רותי ז"ל שבאה לתנועה.

לאמריקה הגיע אנצו סירני ומשפחתו - גרנו ב"בית החלוץ" גדול, דווקא באזור יוקרתי, כל השליחים והמארגנים. באגף אחד של הדירה גרו סירני ומשפחתו ובמיטה אחת רחבה סעדיה ואנכי. בחדרים נוספים גרו מארגנים אחרים. בקייץ הלכנו ל"קמפ קבוצה" - מחנה קייץ לנוער "הבונים" ששמו הקודם היה "פועלי ציון הצעיר". עבדנו יחד; סעדיה היה ראש המחנה ואני סגנו.. אימי הייתה הטבחית הראשית! המדריכים במחנה היו רותי, אילה, עקיבא סקידל, אטי, לואי גוטמן ועוד.

בחלוץ כבר פעלו חוות הכשרה. בכפרים בניו-יורק או בניו-ג'רזי עבדו בין היתר יוסף וכיתרית שדה, צ'רלי, אברהם ותמר תלמי. אני ורותי נשלחנו לקליפורניה, לעיר הסרטים לוס אנג'לס, הוליווד שם נשארנו כמעט שלוש שנים. רות עבדה כמזכירה בחנות גדולה לכלי זמר ואני למדתי ביום. שנינו היינו פעילים , מארגנים בערבים - הייתה תנועה גדולה ויפה.

למדתי הנדסה. הלימודים היו יקרים מאד. שכר הלימוד היה הרבה מעבר ליכולתי לשלם. רקטור האוניברסיטה היה פרופ. רוזנקרנץ -יהודי ציוני. הלכתי אליו ובפי הצעה - אחתום על שטרות התחייבות ואם אעלה לפלסטינה תוך שלוש שנים מיום סיום הלימודים תבוטל ההתחייבות. אם לא, אז אשלם. הרקטור הסכים!

שנת 1939. באירופה החלה השואה. בארץ האנגלים הסכימו לתת רק קומץ "סרטפיקטים". בתנועה החלטנו שאין לבקש סרטפיקטים לאמריקאים, שיעלו לארץ בדרכים אחרות, כמו תיירים למשל. פתאום הגיע אלי מכתב מהסוכנות היהודית. האנגלים מוכנים לתת מספר קטן של סרטפיקטים לבעלי מקצוע "נידרשים" - ואני כמהנדס יכול לקבל סרטפיקט בתנאי שאתחייב לעבוד לפחות שנה כמהנדס ימי בספינות ההובלה והדייג של חברת "נחשון", שבמרוצת הזמן הפכה לחברת "צים". קפצנו על המציאה. "החלוץ" נתן את ברכתו למרות שלא הוכשרנו בחוות הכשרה. בתחילת חודש אוגוסט הפלגנו לארץ. הגענו לארץ וכעבור מספר שעות נקלטנו על-ידי נציגי הסוכנות ו"נחשון". מצאנו מגורים (חדר וזכות שימוש במטבח) בחיפה בהדר הכרמל, ויצאנו לעבוד. רות מצאה מיד עבודה כמורה לקצרנות באנגלית, שהרי האנגלים היו אז בארץ, ואני לים. היו ספינות שעסקו בדיג, וספינה גדולה, ה"רחף" בת 100 טון, אשר הובילה מטענים. איתה הגעתי לביירות ולפורט סעיד וגם מדי פעם לקפריסין. יצאתי פעם לחופשה בת מספר ימים וה"רחף" ימאה לביירות, עלתה על שירטון וטבעה. רב-החובל נספה - נשלחתי לראות את שרידי האניה.

באותה התקופה קשרנו קשרים עם אנשי הגרעין האמריקאי שיצאו לבנימינה כדי להיות שם חלק מהקבוצה האנגלו-בלטית. דירתנו הצנועה נהפכה למקום מפגש ואף למקום לינה וארוחה לחברי אנגלו-בלטי וביקרו אותנו שלום ברזילי, שאול פאר, טוביה שלו וכמובן יוצאי אמריקה.

המלחמה פרצה רק שבועות אחדים אחרי בואנו ארצה. יום אחד, עוד לפני סיום שנת העבודה שעליה התחייבתי, באו השלטונות הבריטים והחרימו את ספינות הדייג כדי שישמשו כשולות מוקשים. סיימתי את העבודה ב"נחשון", ובשמחה הצטרפנו לחברינו בבנימינה.

עבדנו, רות במחסן בטביעת צמר, ואני במסגריה (עשיתי מיטות משפחתיות לזוגות החדשים), עבדתי במחנה הצבאי הסמוך, והייתי טרקטוריסט עובד "פיקא" על "קטרפילר" חדש. חרשתי את האדמות לידזכרון יעקב ואז, יום אחד בא איש מחלקת הים של הסוכנות היהודית, דר' נפתלי ולקח אותי לפגישה עם אבא חושי ואיתו מפקד "השורה" האזורי יעקב דוסטרוקבסקי (יעקב דורי, הרמטכ"ל הראשון). אלה הטילו עלי משימה; לגייס בעלי מקצוע ליחידה מקצועית של הצי הבריטי - חברה' שהיו בעלי מקצוע טובים ובבוא היום יהוו את הגרעין המקצועי של הצי היהודי שעתיד לקום. תפקידי לא הסתכם בעניינים מקצועיים, אלא היה עלי לשכנע את הקצונה הבריטית שהבחורים הם אמונים וטובים. ידעתי גם אנגלית וגם את המקצוע. עסקתי בשליחות זאת כחצי שנה עד שהגיע תורי (הייתי השביעי ברשימה) והתגייסתי לצבא הבריטי, בעוד רות ונרי בנינשארו בבנימינה. אני, שקיבלתי דרגת קצונה ללא טירונות או קורס קצינים (סיפור מעניין שאין זה מקומו כאן), יצאתי כמפקד יחידה מיוחדת למקום שנקרא אל עלמין במדבר המערבי. וכך המשכתי כל שנות המלחמה, קודם כמהנדס במטה של המצביא מונטגומרי שפעם אמר "מה חטאתי ששלחו לי מהנדס יהודי-פלסטיני והכי גרוע אמריקאי, אחר כך הייתי מפקד פלוגה של חיל חימוש ובסוף, מפקד גדוד חימוש (שלוש פלוגות) של החיל, היא החטיבה היהודית הלוחמת או הבריגדה.

והביתה חזרתי כבר לגליל העליון בסוף שנת 1946. ארבעה ימים אחר-כך גויסתי לשליחות ההגנה בקנדה כעוזרו של חיים סלבון ז"ל שהיה מנכ"ל התעשייה הצבאית הצעירה.

הביתה הגעתי בשנת 1947 ליל ההצבעה המפורסמת באו"ם. ארבעה ימים אחר-כך גוייסתי למנגנון ההגנה לתיכנון ובניית אותם משוריינים ששרידיהם מונחים לצד הדרך לירושלים.

לחיים סדירים בקיבוץ, סדירים פחות או יותר, חזרתי רק בסוף ב-1950. חזרתי לרות ולבני; לנרי ולדניאל שנולד בהיותי בנכר.


[לדף הבית]