זלמן דולב בן מרים וליזר דולניק
	15 בספטמבר 1916 - 23 באפריל 1993
	זלמן נולד בעיר וויטבסק למשפחת בעלי מלאכה, שנאבקה על קיומה הכלכלי. בגיל 6 הוא הגיע לריגה, לטביה עם משפחת דודו, משפחת פייקין. בגיל 15 הוא הצטרף לתנועת נוער חלוצית בריגה. הוא הצטרף לתנועה כבודד, ולא כשאר החב'רה, שהגיעו לתנועה חבורות חבורות. נער רך ועדין-נפש היה זלמן -אז עדיין נקרא בשם זלמן דולניק. וכך, בבדידות מה, חי בתוך החברה. הוא למד בבתי ספר יסודי ותיכון בשפה הרוסית, כך שבהגיעו לתנועת הנוער, הוא עדיין לא ידע עברית. זלמן יצא להכשרה בחווה החקלאית שליד ריגה- "קיבוץ שלשלת", ועלה לארץ-ישראל ברשיון מיוחד שהוקצב על-ידי ממשלת המנדט לעולים מברית-המועצות. הוא הגיע לקיבוץ אפיקים כאחד מאנשי הגרעין האנגלו-בלטי. גם באפיקים הוא המשיך לקבל הכשרה חקלאית. הוא היה בין חברי הגרעין האנגלו-בלטי שעלו לגבעת נעמה שבעמק החולה. שם היה בין אלופי החולים בקדחת, כדבריו, ונשלח עם מספר חברים להחלמה בקיבוץ מעלה-החמישה, לתקופה של חצי שנה, וזאת כי לדעת הרופא לא היה כל סיכוי להבריא ממחלה קשה זו בעמק החולה. זלמן נשלח על-ידי "ההגנה" לקורס חובשים קרביים, ובשובו החל בהדרכת חברים מישובי הסביבה, בגליל העליון בעזרה ראשונה. הוא צורף למטה האזורי של "ההגנה" כאחראי לשירות הרפואי ממטולה ועד לקיבוץ עמיאד, כולל ישובי רכס הרי נפתלי ממנרה, דרך רמות-נפתלי, ביריה וצפת, ומקיבוץ דן ועד לכינרת בגיזרה המזרחית. הוא היה עוזרו הרפואי ויד ימינו של פרופסור מר הידוע, האיש המופלא, הרופא המסור, מדביר הקדחת בעמק החולה. עם פרוץ מלחמת השיחרור היה זלמן המקשר בין הפלמ"ח לבין הישובים באזור הגליל העליון. לאחר מותו של אפרים ליבנה, קיבל על עצמו זלמן את האחריות לחדר הטבע בכפר-בלום, וטיפל בו במסירות ובהקפדה, שהיו כל-כך אופיניים לכל אשר עשה. הוא למד את מלאכת הפיחלוץ, ופיחלץ ציפורים וחיות בר שונות, וגם הוסיף ארונות תצוגה עם עשרות מוצגים אחרים. תופעה בפני עצמה היתה זלמן האמן. אכן שכנה בו נפש אמן, וידיו שימשו אותו לביטוי נפש האמן שלו. הוא צייר עשרות ציורים לפני שעבר לפיסול. זלמן העיד על עצמו, שהוא אהב לצייר עוד בילדותו, ובילה אז שעות ארוכות במוזיאון לאומנות בריגה. בארץ הוא נאלץ לוותר במשך שנים רבות על משיכתו לאמנות למען קדושת העבודה הפיסית, ורק אחריהן, עם פתיחת המכון לאמנות בתל-חי, הוא התמסר לציור ולפיסול, והקים לעצמו סדנא קטנה, סככת פח שהורכבה מגרוטאות. פסליו ופסלוניו העדינים ועזי הביטוי הסבו הנאה רבה לחבריו בקיבוץ ובמיוחד לילדי הקיבוץ שאהבו לטפס על פסל "הילד", ליד הכניסה לחדר האוכל, ולחבק אותו באהבה. זלמן הלך לעולמו בגיל 61 . במותו הוא השאיר אחריו אישה, בת ובן.

[לדף הבית]