צבי ברנר
בן שרה ויעקב
15 באפריל 1915 - 12 ביוני 1999

צבי ברנר נולד לאמו שרה ואביו יעקב בשנת 1915 בעיירה שדליץ שבפולין. אביו, צבע במקצועו, לא היה ציוני אלא היה חבר במפלגת הבונד (מפלגת פועלים יהודית סוציאליסטית ברוסיה, פולין וליטא - מפלגה שראתה את פתרון הבעיה היהודית במדינות סוציאליסטיות באירופה ולא בציונות). בהיותו בן שבע התגרשו הוריו. אמו, שרה נסעה לבני משפחתה בשיקגו, שבארצות הברית ולקחה עמה את אחותו המבוגרת דבורה. אחותו הצעירה, חיה, נשארה בבית. אביו התחתן שוב והקים משפחה, וכך גם עשתה אמו.

כילד צעיר הצטרף צבי לתנועת הנוער החלוצית בעירו - "החלוץ הצעיר".

למרות רצונו העז לעלות לארץ-ישראל, הוא נאלץ לדחות את העליה משלא נמצא לו סרטפיקט (רשיון כניסה לארץ מטעם שלטונות המנדט הבריטים). צבי החליט להתאחד עם אמו בשיקגו, בתקווה שתמצא לו הדרך לארץ דרך ארצות הברית.

בשיקגו, למרות היותו בוגר בית ספר יסודי בפולין, נאלץ לשוב ולחבוש את ספסל הלימודים מכיתה א', מאחר וזו היתה השיטה הנהוגה שם עם ילדי המהגרים. קצב התקדמותו בלימודים הכתיב את קצב המעבר שלו מכיתה לכיתה, באופן שסיים את כל שמונת כיתות היסוד בשנה אחת.

בשנת 1930 הקים צבי, יחד עם עוד כמה צעירים יוצאי תנועות נוער חלוציות באירופה, סניף של תנועת החלוץ בשיקגו. כחבר החלוץ הוא הצטרף לאחת משלוש חוות ההכשרה של החלוץ בארצות-הברית - ההכשרה בפארקוויל שליד בולטימור במדינת מרילנד.

בדצמבר 1932 השתתף צבי כציר בועידה הראשונה של תנועת החלוץ שהתקיימה בניו-יורק. בשנת 1934 קיבלה תנועת החלוץ בארצות-הברית ארבעים סרטיפיקטים, וצבי היה אחד מאלה שנבחרו לעליה. בדרכו לארץ ביקר צבי בפולין אצל אביו ואשתו השניה ושלושת ילדיהם - כולם נספו אחר-כך בשואה.

ב-30 באוקטובר 1934 עלה צבי לארץ.

בארץ הצטרף צבי לקבוצת החברים, שישבו בחצר כנרת והתחילו להקים את הנקודה החדשה לקיבוצם - הוא קיבוץ אפיקים. באפיקים הובא צבי בסוד "ההגנה", השתתף באימוני נשק, בשמירה ובעת הצורך בהגנת היישוב בעמדה שנקבעה לו. הוא גם היה שותף לבניית הסליק מתחת לבית הקירור של הקיבוץ.

באוגוסט 1936 התנדב צבי ונענה לקריאת "הקיבוץ המאוחד" לצאת לעזרת קיבוץ רמת הכובש, שעמד בקו הראשון מול הריכוז הערבי הגדול ביהודה ושומרון, וסבל יותר מישובים אחרים מהתקפות חוזרות ונשנות של הערבים.

ב-21 במרץ 1938 היה צבי שותף לעליה על הקרקע של קיבוץ חניתה. במשך השבועות הבאים הוא נשאר בחניתה והשתתף בהדיפת ההתנפלויות התכופות של כנופיות ערביות על הנקודה ועל הנוסעים בדרכים אל הנקודה וממנה.

בימי ההגנה על חניתה הגיע לנקודה הקפטן מהצבא הבריטי, אורד צ'ארלס וינגיט, שלראשונה אסף מספר לוחמי "ההגנה" בחניתה ויצא בראשם מעבר לגדר, כדי לארוב לפורעים הערבים ולהפתיעם בבתיהם או בדרכם לתקיפת חניתה. צבי, שהכיר את וינגייט עוד מזמן ביקורו של וינגייט באפיקים, נעשה במהרה למתורגמן שלו לעברית, למלווה צמוד שלו וללוחם תחת פיקודו. לימים גם היה צבי לשומר ראשו.

ביוני 1938, כאשר הקים וינגייט את "פלוגות האש", שנקראו גם "פלוגות הלילה", במטרה להגן על קו צינור הנפט לחיפה ועל יישובים יהודים באופן התקפי, בימים ההם היה לצידו של וינגייט גם צבי ברנר. צבי השתתף באימונים ובפעילות המבצעית של "פלוגות האש" במשך כל זמן קיומן, שנמשך עד אמצע אוקטובר 1938. אף שהייתה זו תקופה קצרה של ארבעה חודשים בלבד, האימונים שניהל וינגייט, הדוגמה האישית שנתן לפיקודיו, התנהלות לוחמת הלילה של הפלוגות, כל אלה השאירו רושם כביר על התפתחות הכוח הלוחם היהודי בארץ עד הקמת צה"ל.

כאשר נודע ל"הגנה" שהערבים הכריזו פרס של אלף לירות לכל מי שיהרוג את וינגייט, הטיל מפקד ההגנה, אליהו גולומב את תפקיד שומר הראש של וינגייט על צבי ברנר. תפקיד זה התבטא בעיקר בליווי של וינגייט בנסיעותיו ברחבי הארץ.

במאי 1939 עזב וינגייט בפעם האחרונה את הארץ. צבי חזר לקיבוצו, אפיקים והשתלב בעבודה כאחד החברים אך מפעם לפעם היה נקרא שוב לפעולה זו או אחרת.

בקייץ של שנת 1939 התבקש צבי לצאת לקורס מפקדים של ההגנה, שהתקיים במושבה יבניאל.

כאשר התגלה לשלטונות הבריטים מיקומו של קורס המפקדים, הוחלט בהגנה להעבירו לג'וערה. צבי יצא במסע רגלי לג'וערה יחד עם עוד 42 מחבריו לקורס ובפיקודו של משה דיין. בדרך הם נעצרו על-ידי שיירת מכוניות של חיל הספר הבריטי, והובלו למאסר בכלא עכו. בעכו סבל צבי מחקירה אלימה ואכזרית, בה התעקש שלא למסור לבריטים כל מידע על אודות חבריו לקבוצה ועל מהות עיסוקם בשעה שנתפסו. יחד עם שאר חברי הקבוצה, שנודעו מאז כ-"מג אסירי ההגנה", נידון צבי ל-עשר שנות מאסר (חברם אבשלום טאו נידון למאסר עולם). ב-17 בפברואר 1941 יצא צבי לחופשי, לאחר שיחד עם חבריו זכה לחנינה.

עם שחרורו ושובו לאפיקים התחתן עם חברתו רות ונכנס איתה לחדר משפחה בקיבוצו. ברבות הימים הולידו צבי ורות ארבעה ילדים: אלי, נגה, רן ורינה.

כחודשיים לאחר יציאתו מהכלא הוטל על צבי, מטעם מפקדת ההגנה, להדריך קבוצה של יוצאי לח"י לקראת גיוסם לצבא הבריטי, שנלחם אז נגד הגרמנים.

שישה שבועות לאחר הולדת בנו הבכור, אלי, גמלה בליבו של צבי ההחלטה להתגייס לצבא הבריטי בעצמו, למרות התנגדות אנשי ההגנה.

לאחר שירות של מספר חודשים זכה צבי בדרגת סמל. דרגת קצונה נמנעה ממנו בשל "עברו הפלילי". אחד מהחיילים, שבאימונם עסק צבי, היה אליהו חכים, שנודע אחר-כך כאחד משני אנשי לח"י שהרגו את לורד מוין, נציגה הבכיר של הממשלה הבריטית במזרח התיכון. לכידתו של אליהו חכים והאשמתו ברצח לורד מוין עוררה בקרב הבריטים חשד שמא צבי ברנר אימן את חכים לביצוע ההתנקשות.

ב-20 בספטמבר 1944 הודיעה ממשלת בריטניה על הסכמתה להקים בריגדה (חטיבה) יהודית מוגברת. עם הקמת הבריגדה הועבר צבי עם גדודו למדבר המערבי לביצוע אימונים. לאחר כמה שבועות של אימונים וביקור בית בן 24 שעות, הפליגו חיילי הבריגדה לאיטליה. ב-22 בפברואר 1945 יצאו הלוחמים לתפוס את קו החזית אל מול פני האויב הגרמני ליד העיירה אלפונסינה. ב-21 במרץ נפצע צבי קשה מכדור שפגע בכתפו ומ-11 רסיסי רימון יד שריסקו את רגלו.

את הידיעה על הולדת בתו קיבל צבי במברק בעת ששכב בבית חולים ליד בארי שבאיטליה. עברו על צבי עוד כמה חודשי טיפול בפציעתו באיטליה ואחר-כך באלכסנדריה שבמצרים לפני שהועבר לבית החולים בסרפנד, שבו גם התאחד לראשונה עם משפחתו וחבריו. גם אחרי אין ספור ניתוחים שעבר, לא חזר צבי לקדמותו ונותר נכה לשארית חייו.

החלטת האומות המאוחדות מיום ה-22 בנובמבר 1947על הקמת מדינה יהודית, החלטה זו הגבירה את התקפות הערבים על ישובים יהודים בכלל ועל התנועה בדרכים בפרט. צבי, שלא היה מוכן לקבל תפקיד ניהולי כלשהו , נקרא להיות מדריך ראשי בבית ספר לקצינים, שזה מקרוב הוקם. אך עם פרוץ הקרבות לאחר הכרזת המדינה, כל החניכים והמפקדים בקורסים הצבאיים נשלחו לחזית. על צבי הוטל אז לגייס עולים חדשים שהגיעו לארץ ממחנות המעפילים בקפריסין.

ואולם בתוך זמן קצר הוטלה על צבי משימה חדשה. הוא נשלח לארצות-הברית לעסוק ברכישת נשק ובגיוס מתנדבים לצה"ל. לארצות-הברית הוא יצא מבלי שהספיק אפילו להיפרד ממשפחתו. בגלל איסור משלוחי נשק למזרח התיכון, שהטילה ממשלת ארצות-הברית, ובגלל האיסור שחל על אזרחי ארצות הברית לקחת חלק במלחמה במזרח התיכון, בגלל אלה הייתה עבודתם של צבי ושותפיו למשימה משום פעולה בלתי חוקית, שהייתה צריכה להתנהל בצורה חשאית ככל שניתן. אנשי הרכש בארה"ב טיפלו כמעט בכל נושא הקשור בהצטיידות צבאית – משרוכי נעלים ועד למפציצים כבדים. הם דאגו להעביר לארץ דלק למטוסים, זחל"מים, חומרי נפץ, נשק קל, ציוד קשר, מכונות לתעשייה הצבאית ומזון.

לאחר שהיה של מספר חודשים בארצות-הברית, הצטרפו לצבי אשתו רות ושני ילדיו. ב-11 במאי 1949, עת התקבלה ישראל כחברה באומות המאוחדות ושר החוץ הראשון שלה עלה לנאום על דוכן הנאומים באולם העצרת הכללית במרכז האו"ם, נוכח שם גם צבי ברנר. הוא גם היה עד, למחרת היום, להנפת דגל ישראל בין שאר דגל האומות מחוץ לבנין מרכז האו"ם.

זמן מה אחר-כך חזר צבי ברנר עם בני משפחתו לארץ ולקיבוצו אפיקים, שם המתין לו כתב מינוי לקצין בצה"ל בדרגת רב-סרן. באפיקים נולדו לו אז תאומים, בת ובן, רן ורינה. בשנים הבאות מילא צבי תפקידים רבים בקיבוצו ובתנועה הקיבוצית. כך למשל, הוא היה חבר בוועדת הביטחון של "איחוד הקבוצות והקיבוצים" ומזכיר-פנים של האיחוד.

בעקבות שיחה, בה ניסה ראש הממשלה ושר היבטחון הראשון של מדינת ישראל, דוד בן-גוריון לשכנע את צבי ברנר לחזור ולהמשיך בארצות הברית במאמצי הרכש, בעקבות שיחה זו נוצר בין השנים קשר שנמשך עד למותו של בן-גוריון.

לאחר מלחמת יום כיפור פעל צבי במסגרת משרד הביטחון בנושא הנעדרים. ב-25 השנים האחרונות של חיו עבד צבי כפועל מן המניין ב"חמד", אותו מפעל ייחודי לעבודת קשישים אשר צבי היה אחד מהוגיו , וכשעבד בו, שימש כתובת לחבריו כקולט, כמגן וכמציע פתרונות לחברים ולהנהלה כאחד.

במותו הניח צבי אישה - רות, ילדיו – אלי ונגה, והתאומים רן ורינה, נכדים ובני משפחה.


[לדף הבית]