לא נרתעים ונאבקים
	הוויכוח המתמשך עם המוסדות המיישבים
	קבוצתנו על גבעת נעמה, אליה הצטרפתי, מנתה בחודשים הראשונים מספר לא גדול של חברות וחברים. רק מאוחר יותר, לקראת התחלת העבודה בחפירת בריכות שוורץ, עמדנו להגדיל את הקבוצה. הייתי עדיין מייצג את הקיבוץ בחוץ, אך "הבסיס" שלי עבר מבנימינה לנעמה. לא עסקתי יותר בגיוס כספים והתרכזתי יותר בטיפול בענייני קרקעות ועתידנו בנעמה. קדחנו כולנו. למזלנו, לא כולם באותם הימים. הקדחת הייתה תוקפת באופן פתאומי, משכיבה את הנפגע עם חום גבוה מאד, כאבי ראש וחולשה. התרופה היחידה הייתה כדורי חינין. שרה פלטיאל הייתה לוקחת בדיקת דם מהחולה, ושולחת לכפר-גלעדי ומשם הגיעה במורס כרגיל ההודעה: קדחת! התמזל מזלנו שסוג הקדחת היה טרופיקנה. סוג זה אינו קטלני אבל מחליש מאד. בלענו את החינין וכשירד החום, חזרנו לחיי יום יום, עד ההתקפה הבאה, שלא איחרה לבוא. אני זוכר, שכבר ביוני, שלחנו מספר חברים לבנימינה להתאושש (רק להתאושש, כי הם חזרו לנעמה). מחוסר ברירה למדנו לחיות עם הקדחת ורק עם הזמן שילמנו את המחיר: לפי הוראת הרופא שלחנו מספר חברים לירושלים לקיבוץ רמת רחל. לדעת הרופא, האקלים שם היה אמור לשפר את מצב הבריאותם. עוד הרבה זמן השאירה הקדחת את חותמה על חיינו, על ההווי המיוחד במינו ובעצם גם על עתידנו בנעמה. את רוחנו חיזקה העובדה שכאלף דונם (נוספים ל-500 הראשונים) נרכשו על-ידי הקק"ל. עודדה אותנו גם הידיעה על מאמציו של נחמני לרכוש שטחים נוספים. האמנו, שיגיע היום וקק"ל תכיר בזכותנו להקים ישוב קבע בנעמה, אם כי ידענו, שעלינו להיאבק על-כך. נסעתי לתל-אביב לפגישה ראשונה עם ראשי מחלקת ההתיישבות, הרצפלד ומהרשק. סיפרנו, כיצד הגענו לצעדנו הנועז להתיישב על גבעת נעמה בכוחות עצמנו, ללא כל עזרה. עשינו צעד זה, הסברנו, מתוך תקווה להקים ישוב קבע בנעמה. תיארנו את השתלשלות הדברים - את ההסכם עם שוורץ, חכירת 50 דונם ראשונים ורכישת 1,000 דונם מאדמות נעמה על-ידי הקק"ל - שטח, אשר נמסר לכפר-גלעדי בחכירה זמנית. ביקשנו לתמוך בבקשתנו להחכיר לנו, היושבים על גבעת החולי והקדחת, את שטחי קק"ל בנעמה. היינו צעירים נרגשים ואני מניח, שלא חסכנו בדברינו גם "דרמה" וגם נחישות. הקשיבו בעניין ומותר היה להתרשם שהקשיבו גם באהדה, אם כי הגיבו בזהירות: ייפגשו עם יוסף וייץ, אמרו, וישמעו מה הן תוכניותיה של קק"ל לגבי אדמות נעמה. עד שנפגשנו שוב עם הרצפלד, חלה התפתחות מעניינת. נודע לנו שהקק"ל בארה"ב, בתמיכת ראשי מפלגת "פועלי ציון" וכמה מאיגודי עובדים יהודים, העלתה תכנית להקים ישוב על שמו של המנהיג הדגול של המפלגה הסוציאליסטית בצרפת, יהודי גאה וציוני נאמן - ליאון בלום. ליאון בלום, ראש ממשלת צרפת בעבר, היה בימים ההם אסיר במחנה ריכוז נאצי. היה מי שהעלה את הרעיון שהקיבוץ האנגלו-בלטי, אשר חניכי "הבונים" מארה"ב חברים בו, הוא שיקים את הישוב. התקבל בבנימינה מברק מ"הבונים" בנושא זה עם בקשה לדון ולהתייחס לרעיון. לפגישה ראשונה עם הרצפלד נסעתי לפני התקפת הקדחת הראשונה שלי. לפגישה השנייה הגעתי אחרי שהתאוששתי מעט מההתקפה הראשונה וחששתי, שמצפה לי כבר התקפה חדשה. בתל-אביב לנתי במלון כשכדורי חינין מונחים על-יד מיטתי. הלילה עבר בשלום ואולי בגלל זה הגעתי לפגישה במצב רוח מרומם. הבשורה בפיו של הרצפלד היתה מאכזבת מאד! "וייץ איננו מסכים להחכיר לכם את השטח בנעמה, אפילו לא חלק ממנו". מה שעודד אותי, בכל זאת, הייתה נימה בקולו של הרצפלד. התרשמתי שהוא לא נשמע כמשלים עם הודעתו של וייץ. מיהרתי לספר להרצפלד על יוזמת סניף הקק"ל האמריקאי בדבר ישוב על שם ליאון בלום. "מעניין מאד" אמר הרצפלד, "מעניין מאד מאד, התאזרו בסבלנות. אני אטפל בעניינים שלכם ואתם תחזיקו מעמד בנעמה". זה היה ההרצפלד שעליו שמענו רבות. את שמו של הרצפלד חזרתי והזכרתי ברשימתי זאת ולא עלה בדעתי לספר על האיש הרצפלד, שלא רק הדורות הצעירים אינם יודעים עליו או יודעים מעט מאד. נמוך קומה, בעל בלורית שערות שיבה, אך בעל מרץ, תקיפות ונחישות, היה הרצפלד המנוע האנושי מאחורי תנופת ההתיישבות הקיבוצית והמושבית ברחבי הארץ. יליד אוקראינה, בוגר ישיבות ובעל סמיכות של רב, הצטרף הרצפלד הצעיר למפלגה הציונית סוציאליסטית ברוסיה הצארית, נאסר על-ידי שירותי הבטחון והוגלה לסיביר. מסיביר ברח הרצפלד והצליח להגיע ארצה. עבד כפועל חקלאי בפתח-תקוה. כשהכרתי אותו, היה כבר בשנות החמישים של חייו, ראש מחלקת ההתיישבות של המרכז החקלאי. בעיני ראשי ההסתדרות, ההנהלה הציונית והסוכנות היהודית היה הרצפלד נושא דגל המשימה של התנועה הציונית והישוב - להגביר את תנופת ההתיישבות נוכח ההגבלות, שהנהיגו השלטונות הבריטיים. היה גם חבר הדירקטוריון של הקק"ל, שם היה בין הדוחפים והמדרבנים לפעילות נועזת יותר. הוא היה גם אחד היוזמים של התיישבות חומה ומגדל. עבור הקיבוצים והמושבים בתקופת התהוותם, היה הרצפלד הכתובת הראשונה בכל הקשור לתהליך התיישבותם. הוא היה פרקליטם התקיף של המתייבים בפני הבירוקרטים של המוסדות למיניהם. בכל אירוע של התיישבות חדשה של קיבוץ או מושב, היה הרצפלד במקום. נלהב ונרגש היה יוזם שירה בציבור, פתח בשירי הארץ החדשים וניגוני חסידים, שזכר מילדותו ונעוריו. ב-1947 הגעתי עם מספר מדריכי "הבונים" מאנגליה לקונגרס הציוני בבזל. בעת אחת ההפסקות בוויכוחים הסוערים, התאסף קהל צירים ואורחים סביב הרצפלד. "הזקן הצעיר" פתח בשיר "זמר, זמר לך..." כולם שרו בהתלהבות, מי בעברית ומי כמנגינה בלי מילים... מן הפגישות הראשונות והביקור הראשון בגבעתנו, לחם הרצפלד לצידנו על זכותנו להתיישב בנעמה. המלחמה פתאום כל-כך קרובה ישבנו על הגבעה מנותקים מהעולם הגדול. העיתונים הגיעו אלינו באיחור והסוללה של מכשיר הרדיו לא תמיד הייתה במצב תקין. יתכן גם, שסגנון חיינו (קראתי לזה כבר "חיים בטבע"), החידוש שבחיים אלה, הנוף, הסביבה - הכל הרחיק אותנו מהמתרחש בעולם, שהלך והסתבך במלחמה איומה. מלחמה זאת התקרבה גם לארצנו. בצפון אפריקה התקדמו הגרמנים אל גבולות מצרים, ובלבנון ריכזה ממשלת וישי של צרפת, התלויה בגרמנים, גדודי חיילים סנגלים, שהיו עלולים לסייע לפלישת הגרמנים. הבריטים החליטו להקדים ולהשתלט על לבנון. אל לבנון עמדו לפלוש ממזרח ומדרום. לגיזרה הדרומית נשלחה יחידת צבא אוסטרלית, שהתמקמה במטעים של כפר-גלעדי ובוודאיות הסמוכים. שמענו גם, שבראש-פינה נעשו עבודות ביצור - לכל מקרה. התפתחויות אלה לא כל-כך הדאיגו אותנו ואפילו בכפר-גלעדי לא הורגש מתח. יתכן אולי, שהגברתנים האוסטרלים הידידותיים שהסתובבו בשדות כפר-גלעדי על ציודם, השרו אווירה של ביטחון. ב-25 ביוני 1941 רכבתי לכפר גלעדי (בין השאר, כדי להביא סוללה חדשה למכשיר הרדיו המשותק שלנו). בצד כביש חלסה - מטולה, במקום שנמצאת צומת דפנה של היום, עמד אוהל קטן של משטרה צבאית אוסטרלית, בפתחו ישבו שלושה חיילים. עצרתי, בירכתי אותם בבוקר טוב ושאלתי מה חדש. "רוסיה במלחמה! לא שמעת?" צעקו החיילים. ב-22 ביוני באמת פלשו צבאות הגרמנים לרוסיה. ואנו על הגבעה "פספסנו" את האירוע המשמעותי הזה במלחמת בנות הברית נגד היטלר. חיינו על הגבעה נמשכו כרגיל, עד שבא הזעזוע הפתאומי. אינני זוכר מה סיפרו לנו על הסיבות, אשר גרמו להחלטתו של הפיקוד האוסטרלי להזהיר את הישובים היהודים, כי תיתכן נסיגה אוסטרלית עד ראש-פינה. אזהרה זאת העמידה את הישובים במצב של כוננות. אלינו, לגבעה, הגיע שליח של אנשי הביטחון בכפר-גלעדי. הוא תיאר את המצב, סיפר, שאיכרי מטולה על משפחותיהם עזבו את המושבה וחברי כפר-גלעדי נשלחו למטולה לשמור על המקום. האיש אמר לנו, שהיישובים החדשים מוכנים להתגונן בפני כל צרה שלא תבוא, אך לנו מייעצים אנשי הביטחון להתפנות. קבוצה קטנה ומבודדת שלנו, הסביר, לא יהיה בכוחה להתגונן, אם תותקף. גם במורס הודיעו לנו מכפר-גלעדי, שעלינו להתפנות ושישלחו אלינו לגבעה משאית. אינני זוכר עתה, כיצד נפלה החלטתנו לא להתפנות. בעצם לא היה בהחלטה זו, לדעתי, שיקול דעת ביטחוני. ברשותנו היו רק שניים - שלושה רובים ושקית עם רימוני יד. תגובתנו הייתה, כנראה, תגובת רפלקס של חבורת צעירים, המשוגעים לעניין, שלמענו ישבו וקדחו על הגבעה. מכל מקום, כשהגיעה המשאית, העלינו עליה שתי חברות, שלא הרגישו בטוב והשאר - נשארנו על הגבעה. הסכנה והמתח חלפו מהר. האוסטרלים לא נסוגו ולהפך, פתחו במתקפה, ואנחנו נשארנו על הגבעה. נקודה. הסכנה לישובים חלפה ויכולתי שוב לצאת לטפל בענייני נעמה במוסדות בתל-אביב. למדתי שהיוזמה האמריקאית בנושא הקמת ישוב על שמו של בלום, שיפרה את סיכויינו. נוסף לתמיכתו הבלתי מסוייגת של הרצפלד, זכינו גם לנכונותו של ברל כצנלסון לעזור לנו. לברל, המנהיג הדגול של תנועת העבודה בארץ, הייתה השפעה רבה בהנהלה הציונית על מוסדותיה. בפגישתנו עם הרצפלד וברל ביקשנו אותם לפעול למען אישור ההחלטה, שהקיבוץ האנגלו-בלטי הוא שיקים את הישוב על שמו של ליאון בלום וישוב זה יוקם בנעמה. בכל הנוגע לחלק הראשון של הבקשה, שניהם הבטיחו לנו לפעול במרץ, אולם בעניין נעמה ביקשו, שנגלה סבלנות. הסבירו לנו, שמומחים מטעם קק"ל מתנגדים בתוקף להקמת ישוב על שטחי נעמה הנמוכים והקרובים לביצות. יוסף וייץ, מצידו, מתנגד במצב כזה לדון בשאלה, איזה גוף יעלה על אדמות נעמה בעתיד. הרצפלד, המנוסה במלחמות עם המוסדות, הציע להסתפק בינתיים בבקשה להחכיר לנו את אדמות נעמה, שכבר נרכשו על-ידי הקק"ל. הועמדנו מול מתחרה מכובד וקשוח - קיבוץ כפר-גלעדי. הקיבוץ הוותיק, בעל זכות הראשונים באזור, נאבק מזה שנים בעוז רוח ועמל רב על קיומו ועמד במבחנים ביטחוניים וכלכליים לא קלים. כמעט כל השטחים, שעמדו לרשות כפר-גלעדי, היו לא קלים לעיבוד ולא כל-כך פוריים. ברובם המכריע היו אלה אדמות בעל, כי מקורות המים היו מוגבלים. כשקק"ל התחילה לרכוש אדמות בעמק החולה, ביקשו אנשי כפר-גלעדי להעמיד לרשותם שטח שלחין כתוספת לאדמות, שכבר עובדו. הנהלת קק"ל והמרכז החקלאי התייחסו, עקרונית, בחיוב לבקשת כפר-גלעדי, אך עמדו על-כך שרק לאחר השלמת רכישות נוספות יש לתכנן חלוקת השטחים הסופית, להתיישבות חדשה ולצרכים נוספים. במצב זה הציעו המוסדות להחכיר לכפר-גלעדי זמנית 1,000 דונם מאדמות נעמה, שנרכשו בנוסף ל-500 אשר כבר נמסרו לשוורץ, (500 לשוורץ ו-50 לנו). הרצפלד הסביר לנו, שיהיה עוד צורך למצוא פיתרון חלופי לבעיית הקרקע של כפר-גלעדי. בכל זאת, התחיל הרצפלד מיד ללחוץ, שהשטח בנעמה ימסר לנו, כי אנחנו יושבים כבר על גבעת נעמה ויש לחזק את קבוצתנו שם. הקבוצה זקוקה לקרקע לעיבוד כדי להבטיח לה תעסוקה ופרנסה בנוסף לעבודה אצל שוורץ. כשנודע לכפר-גלעדי, שאנו "לוטשים עין" על השטח, שהם מעבדים בנעמה ושהרצפלד מדבר על שטח חלופי עבורם, הפכנו פתאום ל"כבשה השחורה" בעיני חברי כפר-גלעדי, אשר ראו בנו צעירים חצופים, שעלולים לפגוע באינטרסים החיוניים של קיבוצם הוותיק. זה היה לא נעים, זה הדאיג אותנו, אך היינו נחושים לא לוותר על ההתיישבות בנעמה. חופשה בבנימינה כשמספר החברים הנשואים בינינו גדל ובהם גם אבות צעירים, הונהג הנוהל של ביקורים בבנימינה אחת לחודשיים. קראנו לזה "החופשה בבנימינה", אם כי זו הייתה רק חופשה רגשית נפשית, כי בבנימינה הנופשים עבדו. לחופשה זו ציפו החברים בקוצר רוח וכך גם הנשים בבנימינה והאימהות הצעירות, שאת ילדיהן לא ראו האבות חודשים. לי אישית היה אולי קל יותר. לא "הגיעה" לי חופשה בבנימינה, כי בתוקף תפקידי הייתי בא לבנימינה מדי פעם בדרכי מתל-אביב, שם טיפלתי במוסדות בענייני קרקעות והתיישבות. הייתי נשאר ערב בבנימינה ויום או חצי יום יכולתי לבלות עם בבה ועם דן הפעוט, שגדל והתפתח מביקור לביקור. לעיתים רחוקות יותר היו מגיעים לגבעה גם חברות וחברים, שמושבם הקבוע היה בבנימינה. גם אני זכיתי לביקורה המפתיע של בבה וזה הודות לתקרית, שנראית עתה מבדחת מאד. ערב התקף שיגרתי של קדחת קיבלתי מכתב מבבה. בדרך למיטה הספקתי עוד לקרוא את המכתב, לכתוב תשובה ואפילו למען מעטפה. הספקתי גם לסגור את המעטפה ומישהו דאג למסור אותה לחבר, שעמד לצאת לבנימינה. רק כשירד לי החום גיליתי על יד מיטתי את המכתב שכתבתי. הבנתי, שהכנסתי למעטפה לא את מכתבי, כי אם את מכתבה של בבה. לתקן את הטעות לא ניתן היה, כי החבר שנסע לבנימינה עזב כבר. כשהגיעה לבנימינה לידי בבה מעטפה ממוענת בכתב ידי, ובו מכתב ששלחה לי, לא ידעה כבר מה לחשוב והחליטה לנסוע לנעמה. ברכיבה על סוס הגיעה בבה מחלסה לגבעה ומצאה אותי בריא. כמובן שהבנתי מה היא סיבת הביקור ומיהרתי לספר לבבה מה קרה. "מעז יצא מתוק", החלטנו שנינו צוחקים ומאושרים. שמחתי מאד שבבה ראתה את הגבעה במו עיניה, והכירה אותה עתה לא רק ממכתבים וסיפורים. בעת הביקור הקצר מאד (דן הרי נשאר בבנימינה) הספיקה בבה גם לערוך טיול לדפנה וחזרה, כמובן ברכיבה על סוס. עם חלוף הזמן תרמה התנועה המתמדת בין נעמה לבנימינה לשמירה על שלמות המסגרת הארגונית והחברתית של הקיבוץ, שבתקופה מסוימת היה מחולק בין בנימינה, נעמה ופלוגת עבודה באפיקים. אנחנו בנעמה היינו רק ראש גשר להתיישבות העתידה. הקבוצה באפיקים היוותה עזרה כלכלית חשובה ואילו החברים בבנימינה היוו את הבסיס הארגוני, הכלכלי והחברתי של הקיבוץ. שם פעלה האסיפה הכללית ופעלו ועדות ומוסדות הקיבוץ. המפעל בבנימינה וענפי המשק החקלאי, שהתחילו להתפתח, הניחו יסוד ראשוני לעתידנו המשקי בהתיישבות. ומה שלא פחות חשוב היה שבבנימינה גדלו ילדינו. מימי בנימינה ולאורך כל השנים, היו הילדים נכס חברתי ותרבותי, קישטו והעשירו את חיינו. מגלים אותנו קשה עתה לשחזר בדיוק, כיצד הפכה החבורה האלמונית והמבודדת על הגבעה בלב החולה לכתובת עבור אורחים ומבקרים. אחרי ביקורו המרגש של ד"ר מר, עליו כתבתי, זמן רב מאד לא הגיע אף אורח לגבעה. הראשונים שהפרו את הבדידות שלנו היו אייב וזינה הרמן. זוג זה, מראשוני "הבונים" באנגליה, ידידים ותיקים מימי בנימינה, ביקרו אותנו מדי פעם על הגבעה. ביקוריהם נפסקו כאשר הם יצאו לשליחויות לחו"ל. ברבות הימים היה אייב שגריר ישראל בוושינגטון וזינה היתה פעילה באחת הועדות של האו"ם. עברו שנים ופגשתי באייב בירושלים בתוקף התפקיד שמילאתי במשרד ראש הממשלה. בשנות ה-60, בהיותו שגריר בוושינגטון, הופיע אייב פתאום בקיבוצנו. הוא בא "לגייס" אותי לתפקיד בכיר בשגרירות בוושינגטון וגם הצליח לשכנע את הקיבוץ להסכים לגיוס זה. אחזור לימי הגבעה. עד כמה שאני זוכר, נתן ביקור אחד דחיפה לריבוי מבקרים ואורחים. היה זה ביקורם של שני אורחים מכובדים מאד: משה שרת (שרתוק בימים ההם) האחראי ליחסי חוץ בהנהלה הציונית, וחברו עוד בגימנסיה הרצליה דוד הכהן (מבכירי "סולל בונה", שהיו לו גם קשרים טובים עם הבריטים בארץ). הודיעו לנו במורס על שעת הביקור וחיכינו לבואם שעה ארוכה. רק כשהתייאשנו וכמעט "חיסלנו" את הכיבוד הצנוע שהוכן לאורחים הופיעו השניים רכובים על סוסים. במלחמת העולם הראשונה שניהם היו קצינים בצבא התורכי. עלינו הם השאירו רושם של רוכבים מנוסים. אני מניח, שמשה שרת שמע עלינו מפי ברל כצנלסון או הרצפלד, החליט לבקר את החלוצים האנגלו-בלטים בחולה, וביקש את דוד הכהן להצטרף אליו. בעת הביקור התעניין משה מאד ב"אנגלו-סקסים" שביננו, שאל אותם על מוצאם, על תנועות הנוער אליהן השתייכו ועל דרכם בארץ. זמן מה אחרי הביקור הזה התחילו להגיע אלינו אורחים בלתי צפויים לגמרי. כך, לדוגמא, התארח אצלנו קצין בריטי, שבא לבלות איתנו את חופשתו הקצרה. הוא עבד איתנו בשדה, הדיח כלים במטבח והרגיש את עצמו בבית. בהיותו צייר חובב, השאיר לנו הקצין תמונה שצייר בנעמה. עוד יותר הופתענו כשהגיעו אלינו חמישה בחורים צעירים - מלחים מספינת מלחמה דרום-אפריקאית, שעגנה בנמל חיפה. חמשת הבחורים שזכו לחופשת חוף, בני איכרים בדרום אפריקה, ביקשו מהמארחים לסדר להם חופשה קצרה בכפר. לשכתו של משה שרת שלחה אותם אלינו. חסונים וזריזים, בנים של בעלי חוות בארצם, עבדו הבחורים מצויין וגם נהנו מהחברה שלנו - בערבי שיר ורחיצה בירדן בשבת. לא התלוננו אפילו על האוכל הצנוע (בלשון המעטה) כשסעדו איתנו. הגיעו אלינו גם אורחים שונים לגמרי: חמישה, שישה חברי "מכבי" מבומבי שבהודו. הבחורים שעלו ארצה נשלחו אל הקיבוץ האנגלו-בלטי, כנראה מתוך הנחה, שאלו יצטרפו אלינו. לבושים יפה בלבן, הם היו גברתנים, אך לא כל-כך גברים לפי מושגינו. יבלות על הידיים, כאבי גב ובטן ועייפות מהעבודה (למרות שלא התאמצו ביותר) היו מנת חלקם. אחד הבחורים ביקש לעבוד דווקא ברפת וכשנשאל מדוע, הסביר שראה שברפת עובדים בישיבה. בחורים מסכנים אלה נפלו לעולם מטורף, בעיניהם, ועזבו אותנו די מהר. עבר עוד זמן, עד שהכרנו בקיבוצנו עולים מהודו, חלוצים כמונו, שעברו איתנו דרך ארוכה. אם ביקורו של ד"ר מר היה בעיני "ביקור היסטורי", הרי ביקורו של הרצפלד ודאי היה כזה. בביקורו הראשון היה הרצפלד מאופק ושקט. הוא הגיע עם חברי ועדה שהייתה אמורה להעלות הצעות ביחס לעתיד הקרקעות, שנרכשו על-ידי קק"ל בעמק החולה. הרצפלד לא הסתפק בביקור רשמי זה, והגיע גם בגפו נרגש ומלא חיים, גם התלוצץ על חשבוננו וגם עודד אותנו. "תחזיקו מעמד ויהיה בסדר!" אמר לפני שעזב. הקדשתי מקום לתיאור התופעה של אורחים, אשר ביקרו אותנו על הגבעה, כי אני משוכנע שהייתה השפעה רבת ערך עבורנו לתופעה זאת. היא שברה את הרגשת הבדידות, והוסיפה צבע ועניין לחיי היום-יום האפורים, לפעמים, ולימדה אותנו להעריך את עצמנו. מתקדמים וקולטים צעירים בסתיו 1941 הושלמו ההכנות לחפירת הבריכות - התיכנון, המדידות והסימון. שוורץ הביא לעבודות החפירה 5 - 6 טרקטורים (אחד שלנו והשאר של קיבוצי האזור). תוך ימים ספורים נאלצנו להתרגל לשינויים שהתרחשו סביבנו. רעש הטרקטורים הפר את השקט ששרר כאן וענני האבק שגרמו המכונות הרועשות העכירו את הנוף הפסטורלי שהשתרע סביב הגבעה. גם על הגבעה חלו שינויים. עם התקדמות עבודות הטרקטורים היה שוורץ זקוק לעבודת ידיים ומבנימינה הגיעה אלינו תגבורת. אוכלוסיית הגבעה גדלה. שוורץ שיפץ את חלקו בבניין האבן ובו התגורר אחיו מרדכי. מרדכי היה המפקח על העבודות בהקמת הבריכות. אנחנו שיפצנו את החלק שלנו בבניין, בנינו צריפים למגורים, מבני משק ארעיים, מגדל עם מיכל מים, ומאוחר יותר גם מאפייה. לפנות ערב הביאו הטרקטוריסטים את המכונות לגבעה והכינו אותן לעבודה ליום הבא. כל הטרקטוריסטים "הזרים" חזרו בערב לקיבוציהם והגיעו לגבעה למחרת מוקדם בבוקר. בהתחלה היה שוורץ מגיע כמעט יום יום, אך גם הוא לא לן על הגבעה. מדי פעם הביאו לגבעה ציוד וחומרים לעבודה בבריכות. זאת כבר לא הייתה אותה הגבעה כפי שהכרנוה בחצי השנה הראשונה של חיינו בנעמה. הגבעה הקטנה והמבודדת היתה עתה שוקקת חיים. נוסף לחברינו הסתובבו על הגבעה טרקטוריסטים ובעלי מקצוע ששוורץ היה מביאם מדי פעם. יוסקה גורל וסוכתו הגבוהה היו כבר חלק מאיתנו. הביטחון שנזכה בהתיישבות קבע בנעמה גבר אחרי שחזרתי מאחת מנסיעותי ובישרתי שאנו נקבל שטח די גדול על גדות הירדן בחכירה מקק"ל. בבנימינה החלו שיחות סביב האפשרות לקלוט קבוצת נוער עולה מאפיקים (נוער "ג" קראו להם באפיקים). מה זאת קבוצת "עליית נוער" למדנו בהיותנו באפיקים. בתקופת ההכשרה שלנו באפיקים שם התחנכו, למדו ועבדו בקיבוץ צעירות וצעירים מ"עליית הנוער" (נוער "ב"). כמה מהם הכרנו מקרוב כי במספר ענפים הם עבדו יחד עם חברינו. בעיני, ואני חושב בעיני כולנו, היה זה נוער תוסס, בריא בגופו, חרוץ ומלא חיים. לדעתי אפשר היה לזקוף את הצלחת הקבוצה לעבודתו המצויינת של מדריכם מולה זהרהרי (עליו כתבתי בעבר בפרק על אפיקים). מפעל "עליית הנוער" היה לדעתי אחד המעשים המפוארים של התנועה הציונית בימים ההם. את מבצע "עליית הנוער" יזמה הנרייטה סאלד. אישה שבשנות ה-70 שלה הייתה דמות בלתי נשכחת של מנהיגה ציונית יפת נפש ולוחמת נמרצת. היא ידעה לשכנע הורים יהודים במדינות מרכז אירופה שהנאצים השתלטו עליהם לאפשר לילדיהם בני 15 - 16 להצטרף לקבוצות שהתארגנו על-מנת לעלות ארצה. הנרייטה סאלד הצליחה גם "לאלץ" את השלטונות הבריטיים להעניק אשרות כניסה לקבוצות הנוער שעלו. עשרות אלפי בני נוער עלו כך ארצה מארצות שסכנה איומה ארבה ליהודים שם. קבוצות "עליית הנוער" התחנכו, למדו ועבדו בקיבוצים ברחבי הארץ במשך שנתיים. קבוצת נוער ג' באפיקים סיימה את השנתיים הראשונות בסוף 1940. הגרעין המרכזי של הקבוצה היה מורכב מחניכי תנועת נוער נצ"ח באוסטריה (ברובם) ובצ'כוסלובקעה (מיעוטם). את הקבוצה שהתארגנה בווינה השלימו נערים ונערות שלא היו חניכי נצ"ח. כשהסתיימו השנתיים הראשונות באפיקים, החליטה קבוצה די גדולה לא להתפזר, להישאר באפיקים לשנה נוספת ואז לדון על עתידם המשותף. לקראת סוף השנה השלישית התחילו בגרעין הדיונים על עתידו. הועלו כמה הצעות. ההצטרפות לקיבוץ האנגלו-בלטי הייתה רק אחת מן ההצעות. דובר על הצטרפות ל"הבונה" (זוכרים את הקיבוץ שב-1938 החלטנו לא להצטרף אליו?) דובר גם על גזר (מקום שהוצע גם לנו בזמנו) ולבסוף הועלתה גם ההצעה שנוער ג' יישאר באפיקים כ"השלמה". אצלנו בבנימינה התפתח וויכוח די קשה. חברים הביעו חששות ביחס להתאמת הקבוצה הצעירה לחברתנו. היו חברים שטענו שהמיזוג של הבלטים, האנגלים והאמריקאים בלאו הכי משימה לא פשוטה, ולצרף קבוצה של יוצאי מרכז אירופה, דוברי גרמנית ובעלי רקע תרבותי משלהם, תוסיף קשיים לחברה שלנו. גם הרוב בינינו שתמך בקליטת הקבוצה הסכים שזה יהיה לא קל, אך עמד על כך, שעלינו לקלוט את הקבוצה. לאחר שבשנות המלחמה נפסקה למעשה העלייה ואנו זקוקים להשלמה על-ידי כוח אדם צעיר לקראת ההתיישבות המתקרבת. נשלחתי לאפיקים לשוחח עם הקבוצה. סיפרתי להם על בנימינה על פרק מטולה, אך בעיקר דיברתי על נעמה, בה החלטנו להתיישב למרות הקשיים שעמדו בפנינו. הדגשתי שאם יחליטו להצטרף אלינו, יבואו ישר לנעמה, כי זה המקום המתאים לקליטת קבוצה צעירה ותוססת. הצעתי שישלחו כמה חברים לבקר בנעמה. בסוף-1941 החליט הגרעין של נוער ג' להצטרף אלינו. באביב 1942 התייצבו על הגבעה כ-18 צעירים וצעירות, תוספת כוח חשובה עבורנו. בשלוש השנים שבילו באפיקים הם למדו לעבוד, מי בחקלאות ומי בעבודות שירות ובתי מלאכה. כמה מחברי נוער ג' התגייסו לצבא הבריטי עוד ב-1941 והגיעו אלינו לנעמה רק אחרי המלחמה, כשהגבעה הייתה כבר "מסיפורי העבר".

[לדף הבית]