קיבוץ נולד במושבה בשומרון
כבר בערב הראשון הודיעו לנו מלשכת העבודה של בנימינה, שעלינו לצאת בבוקר לעבודה. נשארו בבית לעסוק בסידורים ארבע חברות ושני חברים. כל השאר יצאו לעבודה בפרדסים, במחצבה ובתיקוני כביש. בבה, האקונומית, ובלה, שהגיעה אלינו לעזרה מאפיקים, הכינו בבוקר שתייה חמה ומנות אוכל ליוצאים לעבודה בחוץ. מנת האוכל שכל אחד מאיתנו קיבל ליום תמים הכילה: לחם, קצת מרגרינה, חצי ביצה, וחתיכת חלבה. איני זוכר אם בבוקר הראשון קיבלנו גם דג מלוח. מהתוספת של התפוזים נהנו ביום הראשון רק אלה שעבדו בפרדסים. (עם הזמן קיבלו תוספת זו גם אלה שעבדו במקומות עבודה אחרים).
הייתי בין החברים שעבדו ביום זה בפרדס. העבודה בקטיף פרי במשך יום ארוך הייתה ודאי מעייפת, אך קשה פחות מהעבודה בסבלות שנפלה בחלקי. הקוטפים מילאו ארגזים בפרי, וזוג סבלים היה מעמיס שני ארגזים על אלונקה ולוקח את המטען לבית האריזה (לפעמים במרחק משמעותי). בבוקר הראשון עם האלונקה הראשונה קרתה לי ולבן-זוגי תקלה. ההוראה שקיבלנו הייתה, שעלינו להריק את הארגזים על ערימת פרי שבבית האריזה. מבלי לחשוב פעמיים הפכנו בזריזות את הארגזים מעל הערימה. "השתגעתם? אתם הורסים את הפרי!" נשמעה נזיפה קולנית. "בפרי צריך לטפל בעדינות", נאמר לנו. למדנו כמובן להריק ארגזים די מהר אך "בעדינות".
בעתיד התנסינו גם בעבודות הרבה יותר קשות, מאשר הקטיף והסבלות בפרדסים - בעצם הרבה יותר קשות מכל סוגי העבודה, שהכרנו באפיקים. כך במחצבה, שם עבדנו כזמניים, נפל בחלקנו לעשות בעיקר עבודה שחורה, שהיא הקשה יותר. אני זוכר גם את היום בו עבדתי עם עוד חמישה חברים בפריקת שקי זבל כימי (דשן) ממשאיות. את השקים, שמשקלם היה קרוב ל-150 ק"ג, הכנסנו על גבינו למחסן. עבודה מפרכת ממש. למזלנו הייתה זאת עבודה ליום אחד בלבד.
גם בפרדסים ציפתה לנו, עם גמר הקטיף, עבודה קשה מאד. את הפרדסים השקו אז בשיטה של השקיה פתוחה. את המים מן הבארות שהגיעו בצינורות אל הברזים בפרדס, הובילו בתלמים מעץ לעץ. בטוריות כבדות חפרנו "צלחות" סביב כל עץ. את הצלחות היו המשקים ממלאים מים. היה קשה מאד לעבוד בטוריה מתחת לעצים. נדרשנו להספיק לחפור מספר מסוים של צלחות כל שעה. מה שהקל עלינו הייתה החלפת מקומות עבודה וסוגי עבודה. כך יכולנו לנוח מדי פעם מן העבודות הקשות יותר.
לא יצא לי להתנסות בעבודה המפרכת, שעסקה בה קבוצה קטנה של חברים שלנו אשר נשלחה לעתלית לעבודה בבריכות של מפעלי מלח. הם עסקו בהובלת מלח רטוב במריצות עץ כבדות מן הבריכה אל ערימות המלח בחוץ. אני זוכר כיצד ישבנו סביב הגיבורים שלנו שחזרו מעתלית, והקשבנו לסיפוריהם ב"יראת כבוד".
כזכור, עוד באפיקים בחרו בי לתפקיד של בא-כוח חוץ. בבנימינה המשכתי למלא תפקיד זה. פעם בשבוע נסעתי לתל-אביב, ובשאר הימים יצאתי לעבודה כמו כולם.
חדר באחד מבנייני הגבעה פונה, והפכנו אותו למחסן בגדים. בחדר זה רוכזו כל הבגדים של "המחסן הכללי". חברות עסקו בתיקונים, גיהוץ וחלוקת בגדים לחברים. את הכביסה כיבסו במקלחת. איני זוכר, כיצד יבשו את הכביסה בימי גשם. לקראת יום ביקורי בתל-אביב קיבלתי חולצה וזוג מכנסיים מהטובים שבמחסן הכללי.
במוסדות שביקרתי בתל-אביב דרשתי, שיפנו עבורנו חדרים נוספים, כדי שנוכל להביא לבנימינה את המשפחות עם התינוקות, שנשארו באפיקים. הצלחתי גם להשיג הלוואות, שאיפשרו לנו לרכוש קצת ציוד ולשפר את התנאים, בהם חיינו בשבועות הראשונים.
מה שהיה נהדר מהיום הראשון - זה מצב הרוח המרומם של רובנו. ערב - ערב התאספנו בחדר האוכל, פטפטנו, שרנו וניהלנו גם שיחות "רציניות". בערבי שבת היו כמה מתושבי הגבעה באים אלינו לחדר האוכל. לפעמים הם היו מצטרפים לשירה ולריקודים, אך לרוב היו פשוט יושבים ונהנים משמחת החיים של "המשוגעים" מהקיבוץ האנגלו-בלטי. אורח מזדמן בערב כזה היה ודאי תוהה - "איזה מין שמחת קבצנים זו? צעירות וצעירים שגרים באהלים, עובדים קשה תמורת פרוטות ואוכלים לחם עוני, איך הם יודעים לשמוח ולשמח מכל הלב?!"
בזה אחר זה הכרנו את האכרים, שאצלם עבדנו. עם בודדים נוצרו יחסי הערכה הדדית. ככלל, שמרו איכרי בנימינה על המרחק המקובל שבין מעבידים לעובדים. קשרינו עם תושבי שכונת יעקב, שכונת ה"ג'ורג'ים", היו רופפים, להוציא כמה צעירות וצעירים, שהיו באים אלינו בערבי שבת.
לאט לאט הכרנו גם את אנשי שכונת הגרמנים - עולים בעלי תואר אקדמי שעברו "הסבה מצועית" מהפכנית: גידלו עופות ועיבדו חלקות של עצי פרי. להכיר את הנוף האנושי המגוון של מושבה בארץ-ישראל הייתה חוויה מרתקת עבורי.
מזכיר מועצת פועלי בנימינה, גרשט, ראה בקיבוץ האנגלו-בלטי תגבורת משמעותית לכוחה של ההסתדרות במושבה. הוא פנה אלינו וביקש למצוא מועמד מתאים מבין חברינו, שינהל את לשכת העבודה וישמש מזכיר הלשכה. בחרנו בנתן כהן. זאת הייתה בחירה מוצלחת מאד. תוך ימים ספורים "שחה" נתן במים הסוערים, לפעמים, של לשכת העבודה. אל מזכיר הלשכה פנו מעסיקים, שחיפשו עובדים. המזכיר היה מחלק מקומות עבודה בין העובדים במושבה, שהתפרנסו מעבודות מזדמנות. בשיא העונה הגיע מספרם של מחפשי העבודה לכ-300.
נתן זכה מהר להערכה מצד המעסיקים, וזכה גם לאימון מצד מבקשי העבודה. הוא הקפיד על רישום מדוייק, שיאפשר חלוקה צודקת של מקומות עבודה מבלי לקפח את אלה, שלא הרימו את קולם ולא דפקו על השולחן.
הקשיים בלשכה גברו מאד באביב. הקטיף הסתיים, העיבודים וההשקיה העסיקו, יחסית, מעט עובדים (בחלקם קבועים). נעשה קשה מאד למצוא עבודה לכל המבקשים. המתח בערב בלשכה גבר, מלווה ברוגז וצעקות. נתן, גם במצבים קשים, ידע להרגיע את הנפגעים. הוא גם השתדל למצוא מקומות עבודה חדשים, ככל שהיה ניתן.
צעדים ראשונים במושבה
החריצות והאחריות שגילינו בעבודות הקטיף והסבלות יצרו לנו מוניטין של עובדים טובים. זה, והעובדה שמספר חברות וחברים עבדו בחקלאות בכינרת ובקיבוצי הכשרה לפני עלייתם, עודד את האיכרים, אשר רגילים היו להעסיק בעבר ערבים, "להסתכן" ולנסות להעסיק קיבוצניק אנגלו-בלטי. חברינו הראשונים, שהתקבלו לעבודה אצל האיכרים במשקיהם עמדו יפה במבחן. משה ניר, שעבר הכשרה חקלאית בחווה בלטביה, הצטיין מיד בעבודתו עם סוסים. בעל הבית שלו נהג לספר על שליטתו המושלמת של משה בזוגות סוסים, שלא כל אחד היה מסוגל לנהוג בהם. אליעזר ישראלי הצטיין במשקו של איכר מן המתקדמים במושבה, שפיתח משק חקלאי מגוון. אהרונסון העסיק לא רק את אליעזר ישראלי, הוא קיבל גם את אסתר פאר לעבודה בחליבה. מאוחר יותר החליפה בלה ישראלי את אסתר . אהרונסון העמיד לרשותם של אליעזר ובלה חמור גדול, שעל גבו רכבו יחד לעבודה וחזרה הביתה. כעבור חצי שנה אליעזר ובלה נישאו.
קשה יותר היה לכבוש מקום קבוע במחצבה. גם כאן הצלחנו לדעתי הודות לשם הטוב, שרכשנו כפועלים זמניים אשר מדי פעם הועסקו במחצבה. קיבלנו מקום קבוע מיד לאחר שאחד העובדים הקבועים עזב. עם הזמן זכינו גם למקום נוסף.
בפברואר 1939, שלושה חודשים אחרי שהגענו לבנימינה, כבר מנה הקיבוץ 59 חברות וחברים: 24 מלטביה, 16 מאנגליה, 10 מליטא, 3 מאסטוניה, 3 מיוגוסלביה, 2 מאמריקה ואחד "כמעט צבר". בחודשים הבאים אמורים היו להגיע עולים מלטביה, אנגליה, ליטא ואסטוניה. היה לנו ברור, שבראש הדאגות שלנו עומדת בעיית התעסוקה. היו, כמובן, עוד בעיות: שיכון, בית ילדים ראשון, ופיתוח השרותים. טיפלתי במרץ במוסדות בשני הכיוונים. בקשר לתעסוקה החלטנו שעלינו להתחיל לפתח משק עזר גדול ככל שניתן, שיעסיק חברים בעבודה ויגדיל את הכנסותינו. בבנימינה חיפשתי אפשרויות להשיג חלקות אדמה עבור משק העזר.
במוסדות בתל-אביב השתדלתי לקבל הלוואות, שיאפשרו לנו לשפר את השיכון ואת השירותים. חיזרתי על דלתות המוסדות בתל-אביב וביקשתי לזרז את פינויים של מספר חדרים בבניינים. חיפשתי גם מקורות מימון להקמת מבנים זולים, צריפים וסככות, כדי לשפר את מערך השירותים ולהכין את המחנה לקליטת העולים, שציפינו להם. למדתי, שכדי להתקדם חיוני ממש לשכנע את הסוכנות היהודית, שתקבל לידיה את הבעלות על המחנה בגבעת הפועל.
המושבה בנימינה הוקמה ונתמכה בהתחלה על-ידי פיק"א (Palestine Jewish Colonization Association) - עמותה לקידום התיישבות יהודית בארץ-ישראל, שהקים הברון אדמונד דה-רוטשילד והעמיד בראשה את בנו ג'יימס. פיק"א ירשה מהארגון ההתיישבותי שקדם לה אדמות, ובינהן אלה שעליהן הוקמה המושבה בנימינה. כשהגענו לבנימינה היו עדיין בידי פיק"א אדמות שלא חולקו לאיכרים. בקצה המושבה על גבעה קטנה הקימה פיק"א את שכונת הפועלים - "גבעת הפועל".
בעזרתו ובטיפולו של המרכז החקלאי זכינו לכך, שגבעת הפועל עברה מבעלותה של פיק"א אל הסוכנות היהודית.
התחלנו בהקמת כמה מבנים זמניים עוד לפני ההסדר הזה. עם ההסדר, הצלחתי לקבל הלוואות, שאיפשרו לנו לשפר את המחנה. כמה שינויים ותיקונים נעשו על חשבונה של הסוכנות היהודית. לאחר זמן מה קיבלנו סוף סוף בית שלם (ארבעה חדרים), בנינו צריפים ראשונים, מאפייה, וסככה לעבודה בחצר על-יד פסי הרכבת. להתקדמות זו תרם הרבה מאד ה"ליטבק" בעל ידי הזהב וראש מהנדס - משה ניב (וין). משה היה לפי מקצועו שען, אך אצלנו ידע לעשות את כל מה שנחוץ היה לעשות (ואני לא מגזים). משה בנה את מבני העץ החדשים ולא נרתע מלהקים במו ידיו את המאפייה. הוא ביקר בכמה מקומות ולמד כיצד לבנות תנור אפייה מלבנים מתאימות מכוסות בחימר מיוחד. את החומר חפר, לפי עצת שכנינו פועלי הבניין, על-יד המושבה השכנה, גבעת עדה. סביב התנור נבנה צריף, כל זה נעשה די מהר ויכולנו להתחיל לאפות לחם טוב, שעלה לנו פחות מהקנוי. משה גם טרח והקים מכבסה (מכבסת ידיים, עדיין). זאת הייתה תוספת חשובה לקיבוץ, שגדל וקלט ילדים ראשונים ועולים חדשים.
המחנה קיבל צורה בהדרגה ותנאי חיינו השתפרו
את מבצע "רכישת הסוס" הטילו על שאול פאר. אמנם משה ניר היה מומחה גדול יותר בכל הנוגע לסוסים, אך הוא היה חדש בארץ וחסר נסיון, לא "בשל" עדיין לניהול מיקוח עם האיכרים הקשוחים. נודע לשאול, שבזכרון יעקב עומד איכר למכור "סוס חזק". שאול מיהר להגיע לזכרון. הסוס מצא חן בעיניו. היה זה סוס לבן, די גדול, בנוי יפה ולפחות נראה חזק. בשובו סיפר לנו שאול, כיצד עמד על המקח. כדי להרשים את בעל הסוס ואת השכנים שהתאספו בחצרו, בדק שאול את שיני הסוס ופסק; "הסוס לא צעיר כבר!". לבסוף הסכים הזכרוני להסתפק בסכום שהציע לו שאול, סכום לפי היכולת הפיננסית של האנגלו-בלטי. כך חזר שאול לגבעת הפועל, כשהוא מביא איתו סוס בעל שם מרשים - "ג'מיל".
ג'מיל היה באמת סוס די חזק, אך, לפעמים, היה מביע את אי-שביעות רצונו על-ידי בעיטה ברגליו האחוריות. הולכי רכיל בבנימינה סיפרו, שבזכרון התלוצצו על חשבון הקיבוצניקים שקנו סוס בועט אשר קשה היה למכור אותו. ג'מיל אמנם בעט מדי פעם אך אינני זוכר, שאפילו פעם אחת גרם נזק רציני. רכשנו עגלה טובה וג'מיל הלבן, רתום לעגלה על צמיגים, הפך לחלק מן הנוף של המושבה. תתפלאו ודאי, מדוע הקדשתי מקום כה רב לסיפור על ג'מיל, אך בימי הבראשית של האנגלו-בלטי בבנימינה הייתה רכישת הסוס הראשון מאורע חשוב. הרבה ימים היה ג'מיל נושא לשיחות והלצות בינינו.
שכחתי להזכיר, שג'מיל בעצם לא היה בהמת עבודה ראשונה שרכשנו. את ג'מיל הקדים החמור "צ'מברלין", ששירת בנאמנות יחסית את בבה האקונומית ואת "יורשיה". על גבו הן היו מביאות את הקניות שעשו במושבה. לשמו יוצא הדופן זכה החמור, כי החלטנו, שכך מגיע למדינאי הבריטי אשר בימים ההם ניסה לפייס את היטלר. אגב, חמורים שימשו במושבה אמצעי תחבורה נפוצים ואפילו חיוניים. גודלם וטיבם של החמורים היה תלוי במעמדם של בעליהם. גם איכרים השתמשו בחמורים, אך היו אלה לרוב חמורים גדולים ומטופחים. עניי המושבה הסתפקו בחמורים פחות מרשימים.
למדנו שגידול אבטיחים ללא השקייה מצליח באזור, הודות לשפע הטל בעונת האביב ובהתחלת הקייץ. שוב, ה"כמעט צבר" שלנו היה איש המפתח. שאול פגש ערבי זקן מכפר זרקה, איתו שוחח מספר פעמים ואסף מידע ועצות מעשיות. כדי להצליח, הסביר הערבי הזקן, אין להסתפק בחריש בין השורות. מיד עם הנביטה צריך לעלות על המקשה עם מעדרים, כדי לנכש עשבים ולרכך את האדמה סביב הצמחים. בעבודה זו, אמר הערבי, תצטרכו לעסוק בלי הפסקה, עד שהצמחים יתחזקו ויתפשטו ויופיע הפרי הראשון. שאול פעל לפי הוראות המדריך הערבי. בעידור עבדו מספר חברות. בעונה הזאת היה קשה למצוא לחברות עבודה בחוץ. אני זוכר שמות של שתי חברות לפחות, שעבדו בחריצות בעבודה לא קלה זו לאורך כל העונה. היו אלה סוניה וישקין (פלד אז) ואתיה שץ (לוצוב).
מאוחר יותר, באביב, זכה ענף האבטיחים לתגבורת חשובה. אברמיקו רזילי הגיע מיגוסלביה בעלייה "בלתי לגלית". באישון לילה ירדו המעפילים בספינה לחוף ומיד פיזרו אותם בבתים בישוב הקרוב. כשהמצב "התבהר", הודה אברמיקו למארחיו ונסע לבנימינה. הוא השאיר עלינו רושם של חקלאי מבטן ומלידה, והיה לעזר רב לשאול בגידול האבטיחים. ואת התרומה החשובה תרם אברמיקו כשהגיע זמן איסוף היבול. אבטיחים מבשילים בהדרגה, ובכל אסיף צריך לבחור את הבשלים. במלאכה זו הצטיין אברמיקו. הוא היה מתקדם לפני האוספים, דופק באצבעותיו על כל אבטיח, שנראה בשל, ועל פי הצליל בחר והוציא את הבשלים לבין השורות. ההולכים אחרין העמיסו את האבטיחים על עגלה.
היבול היה מצויין, האבטיחים יפים ומתוקים. מצאתי במושבה נהג משאית קטנה שקיבל על עצמו להוביל את האבטיחים לחיפה לשוק בהדר הכרמל. הנהג, אלכסנדר שמו, היה יהודי לא צעיר, עולה מגרמניה. הוא ביקש תשלום שקצת הבהיל אותי, אך כפי שהתברר היה ראוי לו. אלכסנדר דייק, שמר על תקינות הרכב ה"עייף" שלו והכיר לי את "המוקשים" בשוק. עם ההובלות הראשונות נסעתי איתו. לפני הכניסה לחיפה הציע אלכסנדר, שאצא מתא הנהג ואשב למעלה על ערימת האבטיחים. שמעתי לו. כשהגענו לשוק, התברר מיד, מדוע הציע אלכסנדר שאשב למעלה. רק עצרנו, ומיד טיפסו על המשאית כמה בחורים זריזים שהתחילו "למשש" ולסובב את האבטיחים. פה ושם, כביכול במקרה, אבטיח נפל מידיהם ארצה והתפקע. הרמתי את קולי וביקשתי מכולם לרדת. לפי התדרוך שקיבלתי, פתחתי בסכין כמה אבטיחים כדי להוכיח שהם בשלים, אדומים ממש. כמה סוחרים קנו אצלי את כל הסחורה. לא היה צורך לעמוד על המקח. אם הפרי נראה בשל וטוב, קיבלתי את המחיר המקובל באותו יום. בדרך חזרה סיפרתי לאלכסנדר על קורות הקיבוץ האנגלו-בלטי ועל הרקע האישי שלי, ואני למדתי מפי "היקה" המגושם, המרכיב משקפיים, את סיפור חייו וגם כמה "רכילויות" על המתרחש במושבה.
מקשת האבטיחים, שהעסיקה בעבודה מספר חברות וחברים הכניסה סכום יפה לקיבוץ. אינני זוכר עתה, מדוע לא המשכנו לגדל אבטיחים בשנים הבאות.
עם העלייה שקלטנו, הגיעו מספר חברים שעבדו בחקלאות בקיבוצי הכשרה בחו"ל. הצטיינה בינהם ימימה ריבק. אישה צעירה, תמירה, זקופת קומה ובעלת צמה שחורה ארוכה. אישה מלאת מרץ ותקיפה בדרישותיה. היא גידלה תפוחי אדמה על שטח גדול יותר ומרוחק מרחק מה מהמושבה. ביוזמתה הנחנו צינור השקייה שחיברנו אותו לרשת ההשקייה של פרדסן (קיבלנו לכך אישור מיוחד). זכורה לי תקרית לא נעימה בחלקה זו של תפוחי אדמה. במרחק מה מן החלקה עבר שביל, שהשתמשו בו ערביי הכפר זרקה בדרכם לבנימינה. מובן ששמרנו על החלקה. לילה אחד, שמע השומר רישרוש. השומר שלנו, הלא כל-כך מנוסה, טען שראה "דמות" מתקרבת. הוא ציווה בקול רם בערבית לעצור (כמה מילים בערבית למד לפני השמירה). היות והדמות המשיכה להתקרב, ירה השומר ברובה הצייד. ירה ופגע. למבוכתו לא היה גבול כאשר נוכח שהרג חמור. בבוקר, כשהגיעו החברים לעבודה, מצאו ליד החלקה, סביב החמור המת, קהל רועש וזועם של ערביי זרקה. התקרית חוסלה, לאחר ששילמנו בעד החמור המת מחיר של חמור חי.
הקיבוץ מתארגן, החברה מתגבשת
בתקופה הראשונה בבנימינה היינו שקועים בדאגה לפרנסה ובשיפור תנאי השיכון והשירותים, אך עשינו גם את הצעדים הראשונים בעיצוב המסגרות הארגוניות של קיבוצנו. העולים שקלטנו בתקופה זו היו ברובם חניכי תנועות נוער מהארצות הבלטיות, מאנגליה ומיגוסלביה. הם היוו תוספת כוח כמותית ואיכותית. הגיע הזמן להתארגן טוב יותר בכל שטחי חיינו. בורקה, המזכיר הראשון שלנו, עודד בחירת ועדות פעילות, בעלות סמכויות, כל אחת בשטחה. האסיפה המשיכה לדון ולהכריע במרבית הבעיות הכלכליות והחברתיות (חשובות וגם לא כל-כך חשובות), אולם השפעת הוועדות הייתה מורגשת יותר ויותר. לא בחרנו במזכירות ש"תנהל" את הקיבוץ. המזכיר היה מתאם את עבודת הוועדות ומביא עניינים לדיון והחלטה באסיפה. כל הוועדות פעלו שלא על חשבון העבודה. נפגשו בשעות שאחרי יום העבודה. גם המשרה של המזכיר הייתה חלקית, שאר הזמן עמד לרשות ועדת העבודה. כך פעלו גם הגזבר, בא-כוח חוץ וסדרן העבודה. צורה זו של ניהול ענייני הקיבוץ נראית עתה תמימה ו"חובבנית". לדעתי, היא התאימה לימי הבראשית של הקיבוץ שלנו. זוכר אני שמרבית החברים, הוותיקים והחדשים כאחד, חיו את המתרחש ברוב שטחי חיינו.
כיעד ראשון שאפנו להגיע למצב שנתפרנס, בלי גרעונות ושלא נשקע, חס וחלילה, בחובות. התברר לנו מהר מאד, שזו משימה קשה. מרבית החברים עבדו בחקלאות בעבודות לא מקצועיות, או הועסקו בעבודות מזדמנות כפועלים שחורים. שכר העבודה היה נמוך מאד (15 גרוש בממוצע ליום). השתדלנו להגיע למספר גדול יותר של ימי עבודה, אך ההכנסה בסך-הכל הייתה צנועה מאד. נאלצנו לצמצם את הוצאות הקיום שלנו לפעמים לממדים כמעט מגוחכים. את ההלוואות הראשונות לקחנו רק כאשר היינו בטוחים שנוכל לעמוד בתשלומים. קלמן ריבק , מנהל החשבונות שלנו, היה "ליטבק" קפדן ודייקן. כאשר הכין את המאזן הראשון, כולנו שמחנו ואפילו התגאינו. המאזן הראה רווח של כ-600 לא"י! בסיפוק רב קראנו ביומן של אפיקים רשימה על "ההשג הכלכלי הראשון של הקיבוץ האנגלו-בלטי החדש".
עם הזמן, נעשו חיי החברה מגוונים יותר. השירה והריקודים בערבי שבת נמשכו, אם כי לא כל שבוע. בחיי יום יום ובעיקר בשיחות ובדיונים היה מורגש השוני בגישה בין החברים יוצאי ארצות שונות. הבלטים שבינינו היו "קשוחים" יותר, והחמירו בשמירת "עקרונות הקיבוץ". האנגלו-סקסים, לעומת זאת, הצטיינו בסובלנות ו"דאגה לזכויות הפרט". הייתה בזה, כנראה, התנגשות בין האינדבדואליזם של המערב לבין האדיקות האידיאולוגית של מזרח אירופה. מלחמת הקיום המשותפת ורוח הנעורים ששררה בתוכנו, עזרו לנו להתגבר על המוקשים שבדרך למיזוג גלויות.
שינוי גדול חל בבנימינה בכל הנוגע למערכת היחסים שבינה לבינו. כל זמן שהיינו גרעין, היו אמנם ביננו כמה זוגות, אך מרביתנו היינו רווקים ורווקות, שלא מיהרו להסתבך ברומנים. בבנימינה זה השתנה. כאן רבו הרומנים. בהתחלה בלט, שברוב המקרים היו היא והוא יוצאי אותה הארץ ואותה התנועה. מספר רומנים אלה הגיעו לנישואין. תחילה קראנו לזה פשוט - "להכנס לאוהל", אך מהר מאד הגענו גם לחופות אצל רב המושבה. גם כש"נכנסו לאוהל" ובוודאי כשנערכה חופה, שתינו יין (לא ליקר), שרנו ורקדנו והיה שמח וטוב על הלב. היו, כמובן, גם רומנים שלא נגמרו בנישואין ולא נמשכו זמן רב. על אלה לא אפרט ואזכיר רק שאמנם היו כאלה.
את הילדים הראשונים - משה, בנם של יהודית והילל , ועדנה בתם של שרה וזבולון - "ירשנו" מהגרעין. הם הגיעו לבנימינה כאשר הצלחנו להעמיד לרשותם חדר בבניין. לא עבר זמן רב ובנוף האנושי הופיעו חברות במצב של הריון מתקדם ובולט לעין. ככלל, נולדו התינוקות של האנגלו-בלטי בבית החולים בילינסון בפתח-תקוה. נדמה לי שהיה רק מקרה חריג אחד; לרחל לביא חסרה, כנראה, הסבלנות והיא ילדה את בתה הבכורה, רינה באוהל. אני זוכר את הערב ההוא. ישבנו, כרגיל, חבורה גדולה בחדר האוכל ופטפטנו. פתאום התפרץ מישהו והכריז: "רחל ילדה באוהל"! היה ערב עליז מאד. אמנם, עדיין נעדרו ממנו רחל ורינה, ומשה המאושר היה קופץ לרגע, שותה כוסית וחוזר לטפל ברחל.
ממרחק השנים אני זוכר, שגם אחרי שרבו הזוגות והופיעו תינוקות, היה עדיין חדר-האוכל בערבים הופך למועדון חברתי הומה אדם. המשפחות הראשונות עם הילדים לא התרחקו מהחברה ולא שינו את אורח חייהן.
שלושה חודשים בלבד אחרי שהגענו לגבעת הפועל, יצאה לאור החוברת הראשונה "בקיבוצנו". היומן "בקיבוצנו" עתיד היה במשך למעלה מיובל שנים לתעד ותאר את המתרחש בקיבוץ. בשנים הראשונות הוא לא רק שירת אותנו בקיבוץ, כי אם גם חיזק את הקשרים שלנו עם תנועות הנוער, שבהן גדלנו. תנועות נוער אלו, בתקופה זו, ראו את קיבוצנו כיצירת התנועה. רבים מבוגרי התנועות בחו"ל עמדו להצטרף אלינו עם עלייתם ארצה. גורלו והתפתחותו של הקיבוץ עניינו גם בוגרי תנועה, שהנסיבות עדיין מנעו את עלייתם.
הקשרים עם התנועות באנגליה, בארצות-הברית ובדרום אפריקה נמשכו אפילו התחזקו. ביוזמתם של חברים מאנגליה ומארה"ב, קמה לשכת קשר מיוחדת. בלשכת קשר זו השתתפו גם מספר חברים, שלא היו חברי קיבוצים. בינהם היה פעיל מאד אייב הרמן מראשוני הבונים באנגליה. בימים ההם ניהל אייב בירושלים את מחלקת הנוער של ההסתדרות הציונית. הוא עמד בקשר הדוק איתנו בבנימינה. קשר זה נמשך גם כאשר פתחנו בפרק גבעת נעמה שבעמק החולה. ברבות השנים פעל אייב בסוכנות היהודית, במשרד החוץ, שירת כשגריר ישראל בוושינגטון ובשובו ארצה נבחר לנשיא האוניברסיטה העברית. שנים שימש אייב גם נשיא פעיל של המועצה הציבורית למען יהודי ברית-המועצות.
ביוזמתו של אייב נבחר הקיבוץ האנגלו-בלטי כמקום מושב המזכירות הפעילה של הלשכה. באסיפה של הקיבוץ נבחרו שלושת חברי המזכירות הפעילה: שושנה המאירי (קופר) (אנגליה), אייקי (יצחק) ברזילי (איזנברג) (ארה"ב) ואריה זיו (דרום אפריקה).
אריה זיו קיבל על עצמו את העריכה של החוברת התקופתית "המקשר", שהופצה בארה"ב ובקנדה, באנגליה, בדרום אפריקה ומאוחר יותר גם באוסטרליה. אריה מילא תפקיד זה בהצלחה שנים רבות וזכה להוקרה בתנועות הבונים בעולם האנגלו-סקסי. לנו בקיבוץ היה חשוב להרגיש, שאנו לא סתם "הרפתקה ציונית מקרית", כי אם המשך של תנועה שאנו תורמים להתפתחותה וקיומה. היה זה עוד אתגר נוסף לשאיפותנו להקים ישוב קיבוצי, לתרום את חלקנו לבניין הארץ והגנתה. אני מהסס קצת לכתוב שורות אלה. בימנו הן נשמעות כמילים שעבר זמנן ומעוררות, במקרה הטוב יחס סלחני, אבל מה לעשות, כך הרגשנו, חשבנו וחיינו בימים ההם.
על זכותנו לעבוד במשקי איכרים יהודים
הקיבוץ גדל במהירות דווקא בתקופה, שהתקשינו מאד למצוא עבודה במושבה. כזכור, הפנו את הגרעין שלנו לבנימינה כיוון ששם שרר מחסור חמור בידיים עובדות. המאורעות שעדיין נמשכו גם ב-1938, הבריחו את הפועלים הערבים מהמושבה, שאיכריה העסיקו בעבר כמעט רק פועלים ערבים. נקראנו, איפוא, "להציל את המצב", להחליף בעבודות בפרדסים ובכרמים את הערבים שעזבו. על-פי בקשת איכרי בנימינה, לחצו עלינו, שנגיע למושבה לפני התחלת הקטיף.
במחצית שנת 1939, אחרי שפסקו המאורעות, התחילו הערבים להיראות במושבה. איכרי זכרון-יעקב עוד הקדימו את איכרי בנימינה. אל חצרותיהם בזכרון חזרו הפועלים הערבים מהכפר פרדיס השכן. איכרים אלה התחילו להביא את הערבים גם לכרמיהם. רבים מאיכרי בנימינה לא פיגרו אחרי הזכרוניים. בפרדסיהם התחילו לעבוד ערבים מכפר זרקה, ואותנו הפרדסנים חדלו להעסיק. ה"חרם" שהטילו עלינו בהדרגה איכרי בנימינה וזכרון יעקב קומם אותנו. הרגשנו מרומים ונבגדים. אמרו לנו, לא במילים אך במעשים: "הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת".
החלטנו לפתוח במאבק על זכותנו לעבוד בפרדסיהם של איכרים יהודים. תחילה ניסינו "לשכנע" את האיכרים בבנימינה, שוחחנו גם עם הזכרונים, שהגיעו לכרמיהם ליד בנימינה. פנינו קודם כל לאיכרים, שאצלם עבדנו אחרי הקטיף בפרדסים ובכרמים. כמעט כל האיכרים שאליהם פנינו, הגיבו על דברינו בזלזול ואפילו בבוז מעליב, אך ראינו בזה הישג. החלונו לפעול נגד הפרדסנים, שסירבו אפילו לדבר איתנו. הצבנו משמרות שקטות ליד שערי הכניסה לפרדסים. במשמרות אלה השתתפו בהתחלה גם מספר פועלים מהמושבה, שמהר מאד התייאשו וחדלו להופיע. עול המאבק נפל על כתפי חברינו בלבד.
המשמרות הראשונות עברו פחות או יותר בשלום, אולם מהר מאד החלו היתקלויות, שהיו מלוות בהתערבות המשטרה הבריטית. המאבק התחיל להתלהט. ליד פרדס גדול, לפני שער הכניסה, העמדנו קבוצת בחורות שלנו והחברים עמדו בצד. האיכר, שהגיע עם הפועלים הערבים שלו, מיהר להזמין משטרה. הגיעו שוטרים בריטים וציוו על הבחורות להתפנות. החברות שלנו לא נבהלו ולא זזו. השוטרים החלו לדחוף אותן הצידה. רות, בחורה גבוהה וחסונה (עולה מאנגליה), הרימה את קולה: "אל תעז לנגוע בי", והורידה לשוטר סטירה. רות וכמה חברים שניסו לעזור לחברות נאסרו והובאו למשטרת זיכרון יעקב. המשמרות שלנו כבר לא נגמרו בשלום. בכל מקרה כשהגיעה המשטרה, אם הייתה קטטה או לא הייתה, נאסרו חברינו, הובאו לזיכרון יעקב ונפתחו נגדם תיקים. מאוחר יותר הם הועמדו למשפט.
השתתפתי אישית במבצע "דרמטי". בוקר אחד עצרו חברים שלנו עגלה של זכרוני בדרכו לעבודה וניסו לשוחח עימו, אך האיכר הגיב במכות. אם אני זוכר נכון, היה זה ישראליק המאירי שנפצע. החלטנו על פעולה נמרצת. גם איכרי זכרון התארגנו והיו באים מזכרון בשיירה של עגלות. את המבצע שלנו תיכנן, נדמה לי, שאול פאר. התחלקנו לשתי קבוצות; עמדתי בראש קבוצה אחת. מצויידים באלות הסתתרנו מאחורי אבנים גדולות ושיחים משני צידי הדרך מזכרון, בקרבת חורבות שוני. כשהתקרבה שיירת העגלות הסתערנו עליה וציווינו על הערבים שעל העגלות להסתלק. האיכרים, רובם בעצם בני האיכרים, היו מצויידים בשרשרות ושוטים. התפתחה קטטה המונית. המתרחש הזכיר קטע מסרט מערבון. הקטטה ארכה רק כמה דקות. לא היו נפגעים ממש מאף צד. אחד האיכרים, רכוב על סוס, הסתובב ודהר לזכרון. ברור היה לנו, שיזעיק את המשטרה. החלטנו לסגת. ה"נסיגה" הייתה בעצם, ריצה למקומות סתר שנקבעו מראש. רצתי עם שני חברים למחצבה, שם התערבנו בין עובדי המחצבה ועבדנו יחד איתם. עבורי, לפחות, ה"טריק" פעל.
כעבור זמן מה הגיעו שוטרים ואיתם צעיר זיכרוני, שאיתו ניהלתי "דו-קרב". "זה האיש", אמר הבחור לשוטרים. עצרו אותי ועצרו גם את חברי, שהשתתפו בקטטה. לקחו אותנו למשטרה בזכרון יעקב ושוחררנו רק אחרי שחקרו אותנו ופתחו לנו תיקים.
לאחר שהמשמרות אשר אירגנו נגמרו במאסרים של חברים רבים, הוחלט לשנות את דרכי המאבק ולהחמיר בו. בחרו פרדס גדול שהוכן על-ידי פועלים ערבים להשקיה. נחפרו בו "צלחות" סביב העצים ותלמים להשקייה. בלילה כיסו וסתמו חברינו את כל מה שהוכן ביום. אם איני טועה, גרמו חברינו גם נזק לברזי ההשקייה. בבוקר גילה הפרדסן מה עוללו בלילה, ומיהר להזמין משטרה. כשהגיעו השוטרים לא מצאו כמובן את "הפושעים". האיכרים התלוננו בפני מושל מחוז הצפון הבריטי. מזכיר מועצת הפועלים גרשט ומזכיר לשכת העבודה, נתן כהן, נעצרו על-ידי המשטרה. שניהם שוחררו, אם כי כעבור זמן מה הועמדו למשפט "אדמיניסטרטיבי" אצל סגן מנהל מחוז חיפה.
המאבקים שלנו נמשכו כמה חודשים, עד שהמאסרים והמשפטים הכריעו אותנו. נכשלנו במאבקנו: איכרי זכרון יעקב ומרבית איכרי בנימינה סירבו להעסיק אותנו בכרמיהם ובפרדסיהם, והעסיקו רק פועלים ערבים.
סדרת המשפטים נמשכה כמה שבועות. במשפטים היו מעורבים רבים מחברינו. בזו אחר זו נסעו קבוצות קטנות של חברינו לזיכרון, שם ישבו בבית משפט על ספסלי הנאשמים. שוטרים בריטיים היו המאשימים ועורכי דין שההסתדרות העמידה לרשותנו ייצגו אותנו. במושגים של היום, לא נענשנו קשה. ברוב המקרים הטילו על כל "אשם" קנס של 10 לירות ועוד עונש על תנאי לתקופה של חצי שנה. רות, שסטרה על לחיו של שוטר, נענשה גם היא בצורה לא חמורה. היות ומספר ה"אשמים" שהיו צריכים לשלם קנסות היה גדול, אני סבור שההסתדרות, כנראה, עזרה לנו: מצאה ודאי איזה קרן מתאימה. אינני חושב שיכולנו לגייס מתוך התקציב שלנו את הסכומים שנדרשנו לשלם. מיכאל אבין, הילל אבני, ירחמיאל סונדק, זלמן דולב, יחזקאל יהלום וכמובן רות "הלוחמת" - אלה שאני זוכר או מצאתי בארכיון ושנוסף לרבים אחרים הועמדו למשפט.
למשפט בו השתתפתי זומנו 14 חברים, אך רק ארבעה מאיתנו נמצאו אשמים ונענשו. את המשפט הזה אני זוכר היטב. המשטרה הביאה כעדים נגדנו כמה מאיכרי זיכרון יעקב. היו אלה הזיכרונים מהשיירה שהתקפנו. לנו היה עורך דין מצויין, שמו אנקוריון, שהצליח לבלבל את מרבית העדים, שהעידו נגדנו. השופט היה יהודי, יליד ירושלים שלמד משפטים באנגליה. עלי הוא השאיר רושם של אדם נבון והגון. כשהגיע תורי, התייצב לדוכן העדים יגאל ניידרמן, שסיפר איך "הותקף" על ידי. אנקוריון חקר את ניידרמן ושאל אם הוא התגונן מפני בידיים ריקות. ניידרמן השיב, שהתגונן בעזרת שרשרת ברזל. אני, כמו האחרים, טענתי שדרשנו מהאיכרים להוריד את הפועלים הערבים מהעגלות, והאיכרים תקפו אותנו. אותי תקף יגאל ניידרמן בשרשרת ואני התגוננתי באלה, אמרתי. אנקוריון שאל אותי פתאום מאין באתי למשפט. עניתי שבאתי מאפיקים. "ומה אתה עושה באפיקים?" שאל. הסברתי שאני משתתף בסמינר למדריכים שמיועדים לפעולה חינוכית בארצות דוברות אנגלית. "כבוד השופט", פנה אנקוריון לשופט, "הנה לפניך 'הבריון הנורא' שתקף את הצעיר המסכן מזיכרון יעקב". השופט הסביר בפסק דינו, שבמצב זה של עדות כנגד עדות הוא מוצא את שני הצדדים אשמים. ארבעתנו - אני, ישקה צוקרמן, ישראליק המאירי וישעיהו בירנבאום - נמצאנו אשמים ונענשנו, כפי שנמצאו אשמים יגאל ניידרמן ועוד שלושה זכרוניים.
במשפטם של גרשט ונתן כהן, משפט אדמיניסטרטיבי שניהל סגן מושל מחוז הצפון, לא יכולנו להיות נוכחים. גזר הדין הפתיע את כולנו - הגליה למטולה למשך שלושה חודשים. לא נתנו לנידונים זמן סביר להתכונן. ציוו עליהם לאסוף את חפציהם ולעזוב את בנימינה. סגן מושל המחוז, כפי שהתברר עם הזמן, השפיע השפעה ישירה על עתיד קיבוצנו.
אינני סבור שזכינו לאהדה מצד איכרי בנימינה וזיכרון, אך השנים הוכיחו, שבמושבות העריכו את הנחישות ואומץ ליבנו. עברו חמש שנים מאז המשפט ולכפר-בלום הגיע יגאל ניידרמן, שחקן כדורגל בקבוצת מכבי זיכרון יעקב (ליגה ב' צפון) שבאה לשחק נגד קבוצתנו. פגשתי את יגאל והוא שאל אותי אם אני זוכר אותו. "מובן שאני זוכר" השבתי, "אני רק שמח עתה, שיצאנו שנינו בשלום מהדו-קרב שניהלנו בקירבת שוני". עברו מאז עוד מספר שנים ובימי מלחמת השחרור פונו ילדנו עם האימהות לבנימינה. הם התקבלו בידידות ובחמימות על-ידי אנשי המושבה, שדאגו להקל על ילדי האנגלו-בלטי את תקופת הגלות הזמנית מביתם.
להחזיק מעמד--נחישות ויוזמה
גם בחודשים שניהלנו את המאבק עם האיכרים על זכותנו לעבוד אצלם, לא פסקנו לחפש מקומות עבודה חלופיים ומקורות פרנסה טובים יותר. המשכנו לפתח משק עזר; לא נרתענו מפני נסיונות מפוקפקים במקצת, כמו הקמת שפניה או ברווזיה, אך עשינו גם צעדים נועזים יותר, כמו רכישת עדר צאן (לאחר שישראליק וישקין סיים את הכשרתו במשקים בעלי נסיון בענף זה). את היוזמות שלנו בחקלאות הגבילו חוסר שטחים גדולים והעדר אמצעים למימון השקאות. טרם הספקנו גם להכין "בעלי מקצוע" לענפי החקלאות. חברים, ששלחנו למספר קיבוצים עוד לא השלימו את הכשרתם.
הקיבוץ גדל מהר והיינו צריכים למצוא עבודה לחברים החדשים. על כל הזדמנות "התנפלנו" במרץ ובהתלהבות.
בשטחי "כברה", המישור שבין המורדות הדרומיים של הכרמל לבין הדיונות שעל חוף הים, חכר קיבוץ גן-שמואל שטח די גדול. נפגשתי עם רכז הפלחה שלהם וביקשתי לדעת, אם נוכל למצוא עבודה אצלם. האיש סיפר לי, שהוא יהיה זקוק לעובדים רבים לקטיף התירס, ןמוכן למסור לנו את העבודה, אם לא נדרוש שכר גבוה מדי. הגענו לפשרה, ועשרות חברינו יצאו לקטוף את התירס. מצאנו גם מקום עבודה מיוחד במינו. בדרך לזיכרון יעקב הקים הצבא הבריטי מחנה די גדול. למחנה הגיעה יחידה של חיל הפרשים. שלום ברזילי הצליח לעשות איתם עיסקה.
קיבלנו על עצמנו לנקות את האורוות מזבל תמורת סכום סביר, והזבל שנוציא יעמוד לרשותנו.
חיפשתי ומצאתי דרך לעשות עיסקה מהזבל: פניתי שוב לרכז הפלחה של גן-שמואל. הוא השיב לי, שיש לו דווקא עניין בהצעתי: בגן-שמואל החליטו לזבל חלקה גדולה, שהם חכרו בין המושבה גבעת עדה לבין בנימינה. התחייבתי שנטפל כפי שצריך בערמת הזבל שהצטברה, ומכרתי לגן-שמואל את הזבל מפוזר בשדה. בימים ההם עשו את ההעמסה, הפריקה ופיזור הזבל בעבודת ידיים. ב"פרויקט הזבל" העסקנו מספר גדול של חברים.
כאשר יחידת חי"ר החליפה במחנה את חיל הפרשים, לא נרתענו מלקבל עבודה "שחורה מאד". שלום ברזילי, הנציג שלנו במחנה, קיבל עבורנו את העבודה בהוצאת האשפה והרקת הבורות של בתי השימוש. הרכבנו חבית גדולה על ציר עם שני גלגלים. למתקן זה רתמו סוס, וחבר שלנו הוביל יום יום את המשא המסריח הזה. חבר זה, עזרא שמו, עולה חדש מאמריקה, לא היה, כמובן, מאוהב לא בעבודה זו ולא בנותני העבודה. כדי להציק לקצינים הבריטים, עזרא נקט מספר פעמים בתרגיל מיוחד. בדרכו מהמחנה החוצה, היה "המתקן" המסריח עובר ליד הקנטינה של הקצינים. עזרא היה עוצר לפעמים את המתקן שלו מול החלונות הפתוחים של הקנטינה ויורד לבדוק, כביכול, את יציבות הגלגל או את תקינות הרתמה. אחרי שנשמעו הצעקות והקללות של הקצינים, שמיהרו לסגור את החלונות, עלה עזרא באיטיות על מושב שלו והמשיך בדרכו. למרות "התרגילים" האלה הצליח שלום לקיים קשרים מצויינים עם נותני העבודה שלו. הם היו, כנראה, מרוצים מעבודת חברינו. מכל מקום, מדי פעם קיבל שלום מתנות מהטבחים. דברי מזון שונים, שהוא סיפק לאקונומית לשביעות רצונה.
לא ויתרנו על מקומות עבודה מרוחקים מבנימינה. אברמיקו, למשל, סולל מקצועי, קיבל עבודה בבסיס הצבאי הגדול סרפנד (צריפין בימנו). כבעל מקצוע קיבל אברמיקו שכר טוב. ישראליק המאירי מצא תעסוקה בחפירת בורות ספיגה. מאמצים אלה עזרו לנו מאד, אבל עדיין לא פתרו את כל בעיות התעסוקה. התקדמנו ממש רק כאשר הקמנו ופיתחנו את ענף כריתת העצים. אינני זוכר כיצד עלה הרעיון לעסוק בזה; יתכן שלמדנו מקיבוץ אחר. עם פרוץ המלחמה נפגע יבוא של כל מיני סחורות לארץ-ישראל. בין השאר, נוצר מחסור בפחם ועצי הסקה. למפעל חדש זה נכנסנו מיד במרץ ובתנופה. במושבה פרדס-חנה השכנה מצאנו אפשרות לרכוש מהאיכרים אקליפטוסים לכריתה. לקבוצת איכרים היו בנוסף לפרדסים גם חלקות אקליפטוסים (עשרה דונם לכל איכר). עצי אקליפטוס מתחדשים יפה ומהר אחרי הכריתה, והאיכרים מכרו לנו את העצים ברצון. בחרנו חורשות שהתאימו לעסק שניהלנו. את העצים הישרים מכרנו בתור עמודים לגדרות במטעי הבננות בעמק הירדן. את שאר העצים ניסרנו לעצי הסקה וייבשנו אותם בערמות גבוהות עד שהיו מוכנים לשיווק. המנהל העסקי של המפעל היה נתן כהן, שהיה מחפש חורשות מתאימות ומנהל מו"מ עם בעליהן. משה לביא היה מנהל את הקבוצה, שכרתה את העצים והובילה אותם לחצרנו בגבעת הפועל. שילים רץ ניהל את עבודות הניסור במסור הסרט וגם דאג לייבוש העצים.
השכם בבוקר היינו יוצאים על גבי שתי עגלות, מצויידים במסורי יד גדולים. במסור עבדנו בזוגות. הציוד שלנו כלל גם גרזנים לקיצוץ ענפים דקים. המנסרים היו מפילים את העץ ומנסרים אותו לשניים. לקראת סוף היום היינו מעמיסים את העצים על העגלות ויוצאים הביתה. חורשה של 10 דונם היינו "גומרים" ביום אחד. בדרך הביתה התנהלה על העגלות שיחה ערה, ענייני דיומא רציניים התחלפו עם בדיחות וקצת רכילות.
כשבסביבה הקרובה נעשה קשה יותר למצוא חורשות לכריתה, יצאנו גם למרחקים. עבדנו זמן מה בעתלית, ומאוחר יותר הגענו אפילו לאבן יהודה (בסביבת נתניה). לעבודה במרחקים נסענו כבר במשאית קטנה, שהובילה חזרה את העצים שכרתנו. עסק העצים התנהל בקנה-מידה גדול. הצלחנו אפילו לזכות במכרז של הצבא הבריטי ושלחנו עצים בקרונות רכבת מתחנת בנימינה, דרומה.
עם השיפור בתנאי היבוא לארץ-ישראל, ואולי מסיבות אחרות, נחלש השוק והתחלנו לחפש מפעל תעשייתי מתאים לנו. חיפשנו מוצר שלא ידרוש השקעות כבדות ויעסיק הרבה ידיים עובדות. היה לנו חשוב במיוחד למצוא עבודה לחברות. איני זוכר, כיצד נולד הרעיון לייצר אטבים (קראנו להם אז "מקלות כביסה" או "מהדקים"). חיפשנו, כנראה, משהו הקשור בעצים. את המערכת לייצור המקלות ("המהדקים") בנה מי אם לא משה וין, המומחה שלנו לכל דבר. משה מצא את השיטה לעיבוד העץ, ובנה את המתקנים לייצור קפיצים ולהרכבת המהדקים. משה לביא עסק בשיווק המהדקים לסוחרים סיטונאים בתל-אביב. הוא עבד קשה מאד. פעם הצליח "לסדר" את הסוחרים ופעם הם סידרו אותו. לא התעשרנו מייצור מהדקי הכביסה, אך פרנסה צנועה סיפק לנו המפעל. התייאשנו מהמפעל רק כעבור שנים, כשהיינו כבר בהתיישבות בכפר-בלום ואז מכרנו אותו.
כל הצלחותינו, שסיפרתי עליהן, לא פתרו עדיין את בעיות התעסוקה. נאלצנו להוציא חברים לעבודות למרחקים, שלחנו קבוצה, לפי בקשת הסוכנות היהודית, לעבודה בדרום, לעזור להתיישבות החדשה שם. חברינו עבדו זמן מה בנגבה. קבוצה יותר גדולה שלחנו לעבודה באפיקים. החלטנו גם להעלות קבוצה לגליל העליון למטולה. קבוצה זו פתחה פרק בהתפתחות קיבוצנו. על זה עוד אכתוב בהמשך.
תיארתי את מה שעבר עלינו בבנימינה ותהיתי, כיצד הצלחנו לעשות מה שעשינו ואנו חבורת צעירות וצעירים, חדשים בארץ. רובנו ללא מקצוע וכולנו יחד בלי פרוטה בכיס. דחפו והריצו אותנו, כנראה, החזון שנטעה בנו התנועה, בתוכה גדלנו, והאווירה בארץ באותם הימים, כשברקע מלחמת העולם, אך סביבנו עשייה קדחתנית - ההעפלה, ההתיישבות והתגייסות למלחמה בהיטלר.
קולטים וגדלים
בשנת 1939 ובמחציתה של שנת 1940, גדל קיבוצנו בקצב מהיר מאד. הגיעו אחרוני חברינו מלטביה, ליטא ואסטוניה, שהצליחו לצאת ממדינות אלה לפני שהמלחמה שפרצה ניתקה אותם סופית. חלקם הגיע ברשיונות - סרטיפיקטים, שהעניקו הבריטים בכמות מוגבלת מאד. על הישוב היהודי בארץ-ישראל עברו ימים קשים מאד. חל מפנה לרעה במדיניות בריטניה בארץ-שראל כלפי היהודים. תיארתי קודם, כיצד בימי המאורעות, כשישבנו כגרעין באפיקים, היינו עדים לצעדים שנקטו השלטונות כדי להגן על יהודים או לפחות לעזור להם להתגונן. אולם, "ימי אורד וינגייט" חלפו עם שוך המאורעות. כאמור, שינו הבריטים את יחסם לעתיד היישוב היהודי בארץ-ישראל, צימצמו את העלייה ותיכננו הגבלות חמורות להמשך ההתיישבות היהודית. מאוחר יותר פורסמו גזירות אלו ב"ספר הלבן" מיוחד של ממשלת בריטניה. "הספר הלבן" הזה היווה בעיני היישוב היהודי ביטול תמציתה של הצהרת בלפור והסתלקות מההתחיבויות שקיבלו על עצמם הבריטים עם קבלת המנדט על ארץ-ישראל.
כל זה התרחש כאשר ענני המלחמה המתקרבת הצטברו בשמי אירופה. הישוב היהודי התארגן למאבק נגד גזירות "הספר הלבן". הוחלט להשתדל להביא עולים ארצה בלי הסכמת הבריטים. בספינות רעועות הגיעו עולים-מעפילים ובינהם גם אנשי תנועתנו. כך הגיע אברמיקו אל חופי הארץ, בספינה יוונית ששימשה בעבר להובלת בקר. ישראליק המאירי הגיע בספינה "טייגר היל" שנעצרה מול חוף תל-אביב. חלק מהמעפילים קפץ לים, מי בשחייה ומי בהליכה במים רדודים יחסית. הם הגיעו אל החוף, שם מיהרו יהודי תל-אביב שפגשו אותם להסתירם מעייני הבריטים. ישראליק, שלא ידע לשחות, היה אחד מן המעפילים האלה.
קבוצה גדולה יותר של חברינו מלטביה ואסטוניה הגיעה בספינה "קולורדו". את הספינה עצרו הבריטים והעבירו את המעפילים למחנה בבת-גלים שבחיפה. נסעתי עם שרה פלטיאל לבקר את חברינו, אך לא הרשו לנו להכנס למחנה. את המעפילים שלנו פגשנו עומדים ליד גדר התייל של המחנה, כשהם בפנים ואנו בחוץ. הם עמדו מולנו תחת השמש הלוהטת, עייפים ומזיעים, אך עליזים ונרגשים: זלדה סונדק, בלה ישראלי, אליעזר פורת, מוטקה בל ועוד כמה חברות. (את שתי הראשונות זכרתי עד היום והן מסרו לי שמות נוספים). החלפנו ברכות ודרישות שלום, וסיפרנו שבמשרד של המחנה הודיעו לנו, שבקרוב ישחררו אותם. הם הציפו אותנו בשאלות על בנימינה.
קיבלנו גם תוספת חשובה מ"משקי הפועלות". השלטונות הבריטים נתנו מספר רשיונות כניסה לארץ לצעירות יהודיות שהתקבלו ללימודים במיני בתי-ספר חקלאיים -"משקי פועלות". ממשקי הפועלות הגיעו אלינו דבורה דולב, בודיה ברמן, רבקה דוקרביץ , חיה שטרן ולובה הררי. זכינו גם לקלוט בודדות ובודדים שהגיעו אלינו מקיבוצים אחרים, כל אחד וטעמו עימו, מדוע החליף את הקיבוץ. ירחמיאל סונדק בא מגבע, רסיה כהן וחיה ניר מעין-גב, בלה רץ ממשמרות וכך עוד כמה שאינני זוכר את שמותיהם.
אירוע חשוב ומיוחד היה קליטת קבוצה של יוצאי התנועה באמריקה. קבוצה זו מנתה כ-18 איש. חלקם הגדול התרכז ברמת דוד שבעמק יזרעאל, והשאר היו מפוזרים בכמה מקומות בארץ. אני זוכר את הדיון באסיפה כשהובאה ההצעה לקלוט את הקבוצה האמריקאית. נשמעו באסיפה קולות של מתנגדים, שחששו שמא קליטת הקבוצה האמריקאית תקשה על תהליך הגיבוש של החברה המרכבת מיוצאי ארצות שונות. אני אישית הסכמתי שקליטת קבוצה כזאת תכביד אולי על קצב המיזוג בין הבלטים והאנגלים, אך בסופו של דבר, הצטרפותם של האמריקאים תחזק אותנו ותבטיח את המשך העלייה בעתיד. ידענו שקבוצה אמריקאית נוספת תעלה מאוחר יותר. אחרי דיון ארוך, הוחלט ברוב קולות לקבל את "האמריקאים". תוך ימים מספר, בינואר 1940, הגיעו אלינו ראשוני הקבוצה.
כשכתבתי קטע זה שוחחתי עם יוסף קריידן , אחד משלושת האחרונים מבין האמריקאים הראשונים שלנו (יוסף קריידן , אנג'י קולר וסלוה פורת). חלקם עזבו את הקיבוץ בדרכו הארוכה, אך רבים הלכו לעולמם כחברי כפר-בלום. יוסף סיפר, שגם בתוך הקבוצה האמריקאית היה ויכוח ער בעד ונגד ההצטרפות לאנגלו-בלטי. כמה מהמבוגרים יותר מבין אנשי רמת-דוד הציעו להשאר בקיבוץ זה. הם חששו, שיהיה להם לא קל לחיות עם "המון הצעירים" של אנגלו-בלטי. בקבוצה היה אחד ש"משך" אל ים המלח וכשנכשל, עזב את הקבוצה. היו כמה שהציעו להצטרף לשדות-ים בתחילת התיישבותה בקיסריה. אולם אנג'י קולר לחמה בתקיפות ובעקשנות בעד ההצטרפות לאנגלו-בלטי. אנג'י לחמה וגם ניצחה. בקבוצה האמריקאית שהצטרפה לאנגלו-בלטי היו גם כמה יוצאי קנדה. אחד מהם, משה פולסון, התנדב ליחידה קנדית בצבא הבריטי עם התחלת הגיוסים של יהודי ארץ-ישראל לצבאות שלחמו בנאצים. כששירת משה עם יחידתו בסוריה ניספה בתאונה קשה.
נוסף לאלה שהזכרתי היו בקבוצה שהצטרפה אלינו אייקי ויפה, ויוסף וכתרית שדה, שהיו איתנו עד סוף חייהם. טוביה כהן, תמימה, עליזה ויהודה סטרימלינג ומלכה סבר היו איתנו בתקופת מטולה ונעמה, ומאוחר יותר עזבו את הקיבוץ. היו בקבוצה הראשונה גם עוד חברות וחברים שגם יוסף לא זוכר את כולם. יוסף ורותי עלו ארצה עם סרטיפיקטים שזכו בהם כשנה לפני הצטרפותה של הקבוצה לקיבוצנו. במשך שנה גרו בחיפה. יוסף עבד בחברת "נחשון" (בין הראשונות שעסקו בספנות ודייג). שם עסק בפיקוח וטיפול במנועי ספינות הדייג. כל אותה שנה ראו את עצמם יוסף ורותי כחברי הקבוצה האמריקאית שעמדה להחליט על עתידה בארץ.
חששותיהם של אלה מבינינו שהתנגדו לקליטת הקבוצה האמריקאית לא התאמתו. הצטרפותה של הקבוצה האמריקאית לא הביאה ליצירת "קואליציה אנגלו-סקסית" של האנגלים עם האמריקאים. האמריקאים היו קבוצה מלוכדת, ותהליך מיזוג הגלויות בקיבוץ היה מיזוג של שלוש קבוצות ומספר גדול של בודדים שהגיעו אלינו לאורך כל השנים.
הישוב מתגייס וכך גם קיבוצנו
כמו בעולם הגדול, גם אלינו התקרבה מלחמת העולם, צעד אחר צעד. ספק, אם מישהו היה יכול להעריך את גודל הקטסטרופה, שעמדה להתרחש. היו אמנם התפתחויות מבשרות רעה, אך החיים נמשכו. טרדות השעה העסיקו את המנהיגות ואת המון העם. גם לבנימינה הפסטורלית הגיעו הדי המתרחש בעולם, אך הכל נראה עדיין רחוק מאיתנו.
השלטון הבריטי-קולוניאלי היה, כפי הנראה, בכל זאת מודאג, והוקם מחנה צבאי בין זיכרון יעקב לבין בנימינה. אל המחנה הגיעה יחידת חיל פרשים Cheshire Yeomen (פרשי צ'שייר). שליחת פרשים לאזורנו, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, נראית עתה כמעשה גרוטסקי ומגוחך. הבריטים שהבינו את זה די מהר, הביאו במקום הסוסים שריוניות קלות Bren Carriers ( נושאות מקלע ברן), ובמקום הפרשים הגיעו אנשי חי"ר - חיילים אנגלים צעירים. שמחנו לארח מדי פעם כמה חיילים בימי שישי בערב. במקרה הגיע אחד, "חיילצ'יק" יהודי סימפטי, עם חבריו האנגלים. הם ישבו איתנו והקשיבו לשירה. אחד מהם הציע, שנבקש את הבחור היהודי לשיר. "הוא הזמר בינינו", הסבירו. אני זוכר אפילו את השיר, שלימד אותנו הזמר היהודי במדי הצבא הבריטי. היה זה שירו של חייל אמריקאי, שחזר מהחזית והיה מובטל, שיר משנות ה-20. כשנפרדנו, סיפר לנו האורח שהוא בנו של החזן סירוטה, מגדולי החזנים בימים ההם.
שלום ברזילי, שריכז את "המגעים העסקיים" שלנו עם המחנה, היה מזמין לפעמים כמה קצינים וכיבד אותם בארוחה קלה. מצאתי רשימה ב"בקיבוצנו" של ימי בנימינה, שתקפה בחריפות את "סגנון האירוח בביתנו של קצינים בריטיים".
הבריטים המשיכו לרכז כוח צבאי באזור, ולמחנה שבשכנותנו הגיעה יחידה של צבא הודי. חיילים ותיקים ומנוסים, במקום החיילים האנגלים הצעירים.
במחצית הראשונה של 1939 הצליח היטלר לבצע בקלות כמה כיבושים באירופה. מלחמת העולם השנייה פרצה ממש רק בספטמבר 1939. הגרמנים פלשו לפולין, ובריטניה וצרפת הכריזו סוף סוף מלחמה נגד גרמניה. הכל התרחש עתה בקצב מהיר. במלחמת בזק כבשו הגרמנים את רובה של פולין, על אזוריה המזרחיים של אוקראינה המערבית, כהגדרת הסובייטים, השתלטה ברית-המועצות. הסובייטים עדין לא נגעו במדינות הבלטיות, אבל הם פתחו במלחמה נגד פינלנד.
כיבוש פולין על-ידי הגרמנים זעזע את כולנו. חשנו, שסכנה גדולה מאיימת על המוני יהודי מזרח-אירופה. הדאיגה אותנו מאד גם אי-הוודאות ביחס לעתיד המדינות הבלטיות. שמענו על המתרחש שם מפי עולים מלטביה ואסטוניה שהצליחו להגיע דרך ברית-המועצות מנמל אודסה.
כשנה אחרי הכרזת המלחמה הותקפה בריטניה על-ידי מטוסי הגרמנים, שהפציצו ללא רחמים אוכלוסיה אזרחית וגרמו הרס רב בערים. פתאום הייתה המלחמה קרובה מאד ונוגעת רגשית לכל אחד מאיתנו. מאנגליה הגיע מכתב, שבישר: "התנועה בחזית!". על חברינו האנגלים עברו ימי חרדה קשים, מלאי דאגות לשלום קרוביהם וידידיהם בערי בריטניה המופצצות באכזריות.
הישוב היהודי בארץ הועמד בפני דילמה קשה מאד. מצד אחד היה ברור, שאסור להשלים עם גזירות "הספר הלבן" (הגבלות חמורות על עלייה והתיישבות). מצד שני, ההתרחשויות באירופה חייבו כל יהודי לתמוך במלחמתה של בריטניה בהיטלר. הנהגת הישוב וההסתדרות הציונית קיבלו החלטה, שנוסחה על-יד בן-גוריון:"נילחם בארץ-ישראל נגד "הספר הלבן", כאילו אין מלחמת עולם, ונילחם נגד היטלר כאילו לא קיים "הספר הלבן". משה שרת, איש קשרי החוץ של ההנהלה הציונית, ניהל מו"מ מתמשך עם הבריטים על הדרך, בה ישולבו יהודי ארץ-ישראל במלחמה נגד היטלר. בהתחלה "לא התלהבו" הבריטים מהרעיון לקלוט יהודים מארץ-ישראל בצבאם. וגייסו אותם רק ליחידות כמו "חפרים", (Pioneer Corps) או נהגים. מאוחר יותר גייסו גם ליחידות קרביות והקימו לבסוף את הבריגדה היהודית. משה שרת סיכם עם הבריטים על גיוסים ליחידות נבחרות מיוחדות.
יהודי ארץ-ישראל התנסו כבר בהתנדבות ליחידות בטחוניות בריטיות עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. בהמלצת מוסדות הישוב היהודי היו מתנדבים למשטרה הבריטית ובקנה מידה גדול יותר, ליחידת נוטרים (גפירים קראו להם). עם פרוץ מלחמת העולם, ברגע שהבריטים הסכימו לקבל יהודים ארץ-ישראליים לשורות הצבא, גברה הנכונות להתגייס, ומספר המתגייסים גדל מהר. תופעה זו בלטה מאד בתנועה הקיבוצית.
חברינו לא רק נענו לקריאת מוסדות היישוב, כי אם יזמו והביעו רצונם להתגייס. איני זוכר, על-פי איזה "עקרונות" נבחרו חברים או אושרו לגיוס. גם חברי מראשוני בנימינה, אינם זוכרים. היות ומלבד שני מקרים היו כל המתגייסים רווקים, אפשר אולי להניח, שהם גויסו בשורה הראשונה.
אחד הראשונים שהתגייסו היה ישעיהו בירנבאום, "האנגלי ממוצא גרמני". ישעיהו, בחור חביב ואינטלגנטי, לא היה בעל גוף אתלטי דווקא, היה קטן קומה ונראה שברירי במקצת. הוא התגייס לחפרים ועברו עליו ימים קשים באי כרתים, כשרק בנס לא נפל ישעיהו בשבי הגרמני, כפי שקרה לחפרים אחרים מארץ-ישראל. אחרי טילטולים הוא נקלט ביחידה אחרת, ועם גמר המלחמה חזר בשלום אלינו. אחרי שנפרדנו מישעיהו התחילו גיוסים ליחידת הנהגים. בין המתגייסים היו מוטקה בל ודב המאירי. יוסף קריידן סיפר לי, שדב "דרש", שיאפשרו לו להתגייס. לפי השקפותיו לא רצה להשתמש בנשק, אך גם לא רצה שיחששו שהוא פחדן. חייל נהג בחזית - זה בדיוק מקום בשבילו, טען דב. בין המתגייסים הייתה חברה אחת, מלכה סבאר גבוהת הקומה, שעלתה מקנדה.
הגיוסים שהתחילו בסוף 1940, נמשכו גם ב-41 ו-42. בסך הכל התגייסו לצבא הבריטי 16-15 חברי האנגלו-בלטי. את חברינו אפשר היה למצוא במרבית היחידות שקלטו מתנדבים מארץ-ישראל.
כל מגוייס וניסיונו, כל מגוייס וסיפורו. רק מגוייס אחד משלנו זכה לשרת כקצין. היה זה יוסף קריידן שהתכוון, כך סיפר לי, לחי"ר, אך כשנודע לו שהצבא מחפש מהנדסים, התייצב בפני ועדת מיון וגוייס כקצין. לפי דברי יוסף, עשו ממנו קצין מבלי שעבר יום אחד של טירונות. את מדיו היה עליו לרכוש בכסף, ורפקה הגזבר כנראה לא היה מרוצה מזה. יוסף שירת במצרים אך הגיע לטובורוק - עיר נמל בלוב, בסיס שהבריטים הגנו עליו נגד צבא רומל.
סיפור משעשע שמעתי מאליעזר בוב. הוא שירת ביחידת חי"ר, תחילה במצרים ומאוחר יוצר הגיע עם יחידתו לאיטליה. כשהיה עוד בבסיסו במצרים, הופתע ואפילו נבהל כשהודיעו לו, שקצין רוצה לראות אותו. "מה כבר עשיתי?" שאל בוב את עצמו. מלא חששות הלך לפגוש את הקצין. תחילה נדהם, אך מיד התמלא שימחה - הקצין שרצה לראות אותו היה יוסף קריידן. יוסף שמע ממישהו, שבוב נמצא בבסיס מסויים בקרבת מקום, והחליט לבקר אותו.
אסיים את הפרק על חברינו בשורות הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה בקטעים לזיכרם של שניים מחברינו - בורקה יעקובסון ומשה פולסון, שנפלו בעת שירותם. הם לא חזרו אחרי המלחמה ולא זכו לבנות יחד איתנו את ביתנו-ביתם בגליל העליון.
משה פולסון נולד בסקוטלנד, בנו של מורה לעברית. הוא היה בן-15 כשמשפחתו היגרה למונטריאול שבקנדה. כצעיר בעל רקע יהודי-ציוני הצטרף משה לתנועת הנוער החלוצית, ובגיל 17 יצא לחוות הכשרה חקלאית. כשעלה ארצה הצטרף לחבורת עולים מאמריקה שהתרכזו בקבוצת השרון, איתם הגיע לקיבוץ האנגלו-בלטי בתחילת 1940. כשהקיבוץ שלח פלוגה למטולה היה גם משה בינהם. מוקדם, אולי, מאחרים, חש משה שצריך למצוא דרך להשתתף במלחמה נגד היטלר. בהיותו במטולה התגייס והיה הראשון מבין חברינו, שלבש את מדי הצבא הבריטי. בחופשות שזכה בהן, הצליח משה לבקר בנעמה - הגבעה בעמק החולה אליה ירדו חברינו ממטולה. משה הספיק לשרת כשנתיים וחצי, עד שב-1943 נהרג בתאונה קטלנית. משאית עמוסה חיילים, ומשה בינהם, התהפכה בדרך מצידון לבירות.
בחוברת לזכרו של משה, שהוצאנו לאור כשנודע לנו על מותו, כתבתי "בסגנון" הימים ההם:
"לא הכרתי את משה יותר מאשר האחרים. הוא היה אהוב על כולנו, אף על פי שכה מעט הכרנוהו. זמן קצר ביותר הספיק להיות בינינו, אך אהבנו מאד את הבחור הפשוט והישר, איש העבודה ואוהב הטבע, החבר המסור למשק וחי את שאלותיו.
זוכר אני את הביקורים הבודדים של משה בנעמה: הנה קציר ראשון ומשה מופיע בין ערימות החציר, כשיכור רץ מערמה לערמה, מחבק אותה ואחרי זה תופס את הקלשון ועובד, עובד. זוכרים אנחנו את משה מוריד תרמיל צבאי משכמו, פושט מעילו וממהר ישר מהדרך אל הרפת. לא למלחמה נולד, אך ידענו שגם בדרכו זו שהגורל בחר לו, ידע להיות נאמן לתפקיד, חבר מסור ויחד עם זה קשור לבית בקשר בל ינתק." בורקה (ברוך) יעקובסון נולד ב-1916 ברוסיה. בימי מלחמת העולם הראשונה טולטלה משפחת יעקובסון ברחבי רוסיה, כפי שטולטלו פליטים יהודים רבים מלטביה. בורקה גדל בריגה כצעיר מבין שלושה בנים גדולים וחסונים, ובורקה הצעיר המגודל בינהם. כנער התחיל את דרכו בתנועת נצ"ח, בה גדל וצמח ועם הזמן היה לאחד הדמויות הבולטות והאהודות. יפה תואר, בעל בלורית פרועה במקצת, היה גברי, מלא חיים וטוב לב. הבליט אותו קולו האדיר בעת השירה בציבור, שהייתה נהוגה בכל שכבות התנועה. מוקדם התחיל להתקדם בהנהגת התנועה, "המטה הראשי". אני זוכר אותו תמיד קורן ביטחון, אופטימיות ואהבת אדם. הכרתיו קרוב יותר, כאשר שנינו יצאנו עם המשלחת הלטבית של התנועה למחנה עולמי בצ'כיה.
בורקה עלה ארצה לפני, כאחד מארבעת חברי התנועה הראשונים של הגרעין, שהתחיל להתרכז באפיקים. בדרכי ארצה, בהיותי בוינה, קיבלתי מכתב מבורקה, ממנו ניתו היה להבין, בין השאר, שהוא מצפה כי אצטרף לגרעין ולא לאחד הקיבוצים שקלטו עלייה מלטביה ואסטוניה. בגרעין באפיקים היה אהוד גם על חברינו וגם על חברי אפיקים.
כשהוחלט לצאת מאפיקים ולייסד קיבוץ חדש, נבחר בורקה כמזכיר. היה גם המזכיר הראשון בבנימינה. לפחות בהתחלה היה המזכיר בבנימינה עובד חוץ כמו כל החברים. בורקה יצא תמיד לעבודות הקשות ביותר, ובכל קבוצה כזאת היה הרכז הטבעי. כשהוגלה נתן כהן למטולה היה בורקה פעיל במקומו במועצת פועלי בנימינה ובלשכת העבודה.
ב-1940 גייסה "ההגנה" קבוצה נבחרת לקורס ימי מיוחד. כפי שהתברר, הייתה זו הכשרה ליחידות מיוחדות, שהבריטים עמדו לגייס בתיאום עם הסוכנות היהודית. בקורס זה היה בורקה בין הטובים והנלהבים. כשסיים את הקורס, הוא עבד זמן מה בעבודות שונות בבנימינה עד שנקרא להתגייס ליחידת קומנדו, שעמדה לצאת לפעולות. ליחידה זו גוייסו מתוך בוגרי הקורס רק מתנדבים. היה ברור, שמדובר בפעולה רבת סכנות. בורקה היה בין הראשונים שהתנדב. חברים ניסו לשכנעו שעליו להישאר בבית, כי הקיבוץ זקוק לו, אך בורקה לא היה מוכן לוותר על החלטתו.
כשבנו דן היה פעוט בן שמונה חודשים, יצא בורקה מהבית לשליחות, שממנה לא חזר. בורקה, כאחד מכ"ג המתנדבים, ובראשם קצין בריטי, הפליגו בספינת מנוע אל הים. זמן רב לא ידענו דבר על גורלם של כ"ג יורדי הסירה, עד שהגיעה הבשורה הנוראה, שהם מצאו את מותם בקרבת חופי סוריה. עברו עוד שנים עד שלמדנו כמה פרטים על המשימה, שהוטלה על הכ"ג, והיא: לפוצץ את בתי הזיקוק על יד נמל טריפולי שבסוריה. כפי שהתברר, הגנו על בתי הזיקוק חיילים סנגלים מהצבא הצרפתי של ממשלת וישי, בת-בריתם של הגרמנים. משה שרת כתב מכתב לקיבוץ ובו הביע הערכה עמוקה לבחורי הכ"ג, השתתפות בצער והבטחה לחקור ולגלות, כיצד בדיוק נפלו גיבורי הסירה. עברו עוד שנים עד שלמדנו יותר פרטים על פרשת כ"ג יורדי הסירה. אנדרטה בדמות סירה, ועליה שמות של כ"ג לוחמי הסירה, הוקמה על הר הרצל.
שני גושי אבן גלילית במרכזו של קיבוצנו מזכירים לנו שניים מחברינו, שלא זכו להיקבר אצלנו בגליל.
עוד לפני שהתחילו הגיוסים ליחידות הצבא הבריטי, עשינו בבנימינה את צעדינו הראשונים בשורות ה"הגנה". מדריכנו הראשון, חיים ביתן, חבר אפיקים שהצטרף לאנגלו-בלטי, היה מאמן את כולנו, חברות וחברים, טירונים ב"הגנה". חיים עצמו למד את ה"מקצוע" כשוטר (אחד משני חברי אפיקים, שגוייסו בזמנו למשטרה). מאוחר יותר השתתפנו באימונים של חברי ה"הגנה" בבנימינה. המילה "אימונים" נשמעת לי עתה כיומרנית - בהתחלה למדנו בעצם את הא"ב של השימוש בנשק אישי ושיטות הטיפול בו. גם תירגלו אותנו קצת, כיצד להתנהג בפעולות שדה ביום ובלילה.
אפרים ליבנה היה ראשון המגויסים ליחידות ההגנה מחוץ לבית. הוא הצטרף לפלוגות שדה מיוחדות (פו"ש), ואחר-כך שירת כנוטר. מאז ולאורך שנים היה אפרים איש הבטחון שלנו, התקדם בשורות ה"הגנה", וערב מלחמת השיחרור פיקד על גדוד בגליל.
ב-1941 התגייסו לפלמ"ח ישראליק המאירי, יוסף שדה ואברהם (שורטי)כהן. בשנים בין 1943 לבין 1946 שירתו בפלמ"ח אנג'י קולר (מזכירת גדוד), אהרון חידקל, זאב שץ, יהודית ברנקל (ליווי שיירות לירושלים) ויוחנן יוקל (קצין מודיעין בגליל במלחמת השיחרור).
טוביה שלו היה בין הראשונים, שגוייסו עוד בבנימינה כנוטרים. הוא שירת במשמר החופים בחיפה. את רשימת חברינו ששירתו כנוטרים התחלתי להרכיב על פי חומר, אשר מצאתי בארכיון. נוכחתי לדעת, שהרשימה ארוכה מאד, לכן ויתרתי על הזכרת השמות, אך יכול אני לקבוע בוודאות, כי עשרות מחברינו שירתו כנוטרים בתקופות שונות (1941 - 1946), בינהם ותיקי בנימינה וחברי קבוצת עליית הנוער מאפיקים, שהצטרפה אלינו.